• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מאת מילן קונדרה

הביקורת של יוסף

תמונה של יוסף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מאת מילן קונדרה

הביקורת של יוסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יוסף
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1985
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אאורה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“פעם ראשונה בחיי שהצלחתי להתאהב בספר מז'אנר כזה. פילוסופי, מוזר, עמוק עד כדי בלתי נגיש, נגוע כולו במא”

8/34
ביקורות על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום
הבאה
חני
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, עוסק, איך לא, בקיום ובבנאליות שלו. לכאורה ה'קיום' הוא מילה גדולה מידי בשביל ספר פרוזה. אבל את הקיום הזה קונדרה פורט לפרטים: גבר אחד, שתי נשים וכלב, סוף שנות השישים, האביב של פראג, הקומוניזם בצ'כיה.

נכון, אפשר לכתוב מסה פילוסופית קיומית על הספר הזה, אבל בשביל זה צריך לשבת ולקרוא את הספר עוד פעמיים-שלוש בדקדוק ולראות איך רעיון השיבה הנצחית של ניטשה משתלב באביב של פראג ובתפיסה של האושר. צריך לקרוא שוב על פרמנידס הפילוסוף היווני הקדום ועל תורת הניגודים שלו ואז לראות בספר איך קונדרה אורג לאורך הספר את הצמד קלות-כובד במשמעות הקיומית שלו. ואפשר לקרוא עוד ולהעמיק בתפיסתו על היופי ועל הבנאליות של הגורל "זה מוכרח להיות!" (es muss sein) של בטהובן, ואפשר לקרוא על החמלה ועל האהבה ועל יחסי גוף-נפש ועל הקיטש ומשמעותו ועל המוות... ואפשר ואפשר...

ואולי אחרי הפסקה הקודמת זה נראה כאילו הספר הזה הוא כבד, אבל זה בדיוק מה שהוא לא, הרי הוא עוסק בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, והוא עושה את זה בכתיבה מאופקת, מהודקת, אפילו רזה, אבל פוערת קרביים, והמשולבת היטב בסיפורם של טומאש הרופא רודף הנשים, תרזה אשתו וסבינה הציירת המאהבת. וזאת תוך כדי מבט סרקסטי מריר על הפוליטיקה העולמית, האינטלקטואלים המרוכזים בעיקר בעצמם ועל הדורסנות הסובייטית. הכתיבה של קונדרה ייחודית, כזו שלעתים מתכתבת עם הקוראים לעתים מתחקה אחר בית היוצר של הסופר הבורא את דמויותיו, ולעתים חוזרת אחורה ומבהירה אירועים ממבט אחר תוך כדי הנהרה וחשיפת ממדים מעמיקים נוספים. זה מסוג הספרים שקנו את שמם בצדק.

"האדם חי הכל מיד בפעם הראשונה בלא כל הכנה כאילו היה שחקן המשחק בהצגה ללא חזרה. אך מה שווים החיים אם החזרה על החיים הם החיים עצמם? לכן החיים דומים לסקיצה. אף שסקיצה אינה המילה המדויקת, משום שסקיצה היא תרשים למשהו, הכנה לתמונה, שעה שסקיצה זו שהיא חיינו היא סקיצה לשום דבר, תרשים ללא תמונה" (עמוד 12).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של MorW
MorW
תמונה של אור שהם
אור שהם
ח
חובב ספרות
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של יקירוביץ'
יקירוביץ'
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של רץ
רץ
20קוראים|גיל ממוצע50|60%נשים

על המבקר

תמונה של יוסף

יוסף

ותיקעורך
חבר מזה 18 שנים
348 ביקורות•41 נבחרות•5,410 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מחשבת ישראל
תמונה של יוסף
יוסף
ותיקעורך
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות348
ביקורות נבחרות41
לייקים שקיבל5,410
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת111ספרות מקורית89מחשבת ישראל28

דיון על הביקורת

7 תגובות
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 11 שנים

בכייף, יוסף

נהפוכו זה אני שמודה לך. מבלי לשים לב החמאת לי עכשיו. אם אתה שואל "איך?". כנס לקישור הזה ותבין :-)
יוסף
יוסף•לפני 11 שנים

תודה אב״פ

זה הספר היחיד של קונדרה שקראתי. תודה על הידיעה. ניטשה הוא פילוסוף ייחודי ומאתגר ולכתוב ספרות טובה שמשתלבת עם הגותו זו אמנות.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 11 שנים

ניטשה הוא ללא ספק אחד הפילוסופים

שמילן קונדרה הכי אוהב, הוא כנראה לא סתם חוזר ומזכיר אותו בכמה מספריו.
יוסף
יוסף•לפני 12 שנים

תודה רץ :)

רץ
רץ•לפני 12 שנים

בקורת מעוררת השראה על החיים כסקיצה וחזרה - נפלא

יוסף
יוסף•לפני 12 שנים

תודה יעל!

yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

אהבתי הספר, ואת הביקורת, כמובן.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של יוסף

המכון

המכון

סטיבן קינג

אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

לפני שבוע•
★★★★★
•יוסף
מינוטאור

מינוטאור

בנימין תמוז

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•יוסף
רקוויאם לתל-אביב

רקוויאם לתל-אביב

דוד שחם

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

לפני חודש•
★★★★★
•יוסף
היה לך טוב או היה לך רע?

היה לך טוב או היה לך רע?

יעל נאמן

בשנת 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת ורד לוי־ברזילי שעסקה בכוונתו של נחשון גולץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשם האגודות השיתופיות. האישום: "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף".
בתחילת הכתבה המרואיין מצהיר: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים, ומדובר, כידוע, באלפים" (עמ' 10).

הספר של נאמן, שהוא ספר קטן בהיקפו, מעין ממואר-תיעודי, סובב סביב הציר הזה של שאלת הילדות בקיבוץ ופצעי החינוך המשותף. הכתבה ההיא היא נקודת מוצא אליה נאמן שבה וממנה היא מצטטת והחלקים המובאים ממנה בספר מטלטלים. השאלה היסודית היא האם הילדות בקיבוצים עד שנות השמונים, אז פסקה הלינה המשותפת ברוב הקיבוצים, הייתה חוויה מיטיבה, חופשית ומוגנת, כפי ששאפו הוגי השיטה, או אולי דווקא חוויה של בדידות, ניתוק ופגיעה שאין לה תיקון.

בכתבה ההיא היה מעין מילון מונחים שנחשון בנה לצורך התביעה. נאמן מביאה בספר כמה מן הערכים; הנה אחד מהם – בית: "אני בוחר להתחיל במושג בית. אפילו לפני הורים, כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'. כיום אין בית שרשום על שמי וגם אין הרבה סיכויים שאי פעם יהיה. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה משמעות למילה הזו בית. אפשר להתחיל מהשפה. אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות: בית-ילדים א'. בית ילדים ב'. בית הורים. בית-תינוקות. אף פעם לא 'בית'... בית היה משהו שיש לילדים בעיר. מלבן עם גג רעפים אדום שמציירים על דפים. משהו לא מוכר, מעולם אחר. לא ידעתי מה זה, רק ידעתי שלי אין כזה" (עמ' 51-52).
החיים בקיבוץ והחינוך המשותף תמיד סיקרנו אותי, ובשנות הנעורים גם היו מושא מסוים לקנאה. מאז התבגרנו והבנו שהדברים מורכבים, ולצד החלום, היה מונח גם שברו. אבל אני מודה שהספר הזה הוסיף עוד מבוכה ועוד טלטלה ופתח צוהר להבנה מחודשת על החיים המאוד לא פשוטים שיצר הקיבוץ (וזאת עוד בלי להרחיב על האזורים האפלים יותר של פגיעות ומיניות במרחב הלינה המשותפת, שהספר נוגע בהם במקרה קיצוני אחד).

זה ספר מאופק עם סגנון שקשה לשייך לז'אנר אחד ברור. חלקו זיכרון אישי, חלקו התבוננות אל הוויית הקיבוץ, וחלקו מעין תחקיר או כתיבה עיתונאית-תיעודית. השאלה הגדולה היא מה קורה כשאידיאולוגיה שנועדה לתקן את העולם נכנסת אל תוך חדר הילדים. כשהיא פוגשת ילדים ממשיים, עם פחדים ממשיים, לילות ממשיים, וגוף ונפש שזקוקים לא רק לחברה מתוקנת אלא גם לבית, להורים, לחום ולשם פרטי. הספר מניח שאין לכך תשובה פשוטה שהרי למי היה רק טוב או רק רע בילדות? גם הילדות בקיבוץ אינה יוצאת דופן במובן הזה. אפשר מצד אחד לזכור חופש, טבע, חברות, מרחבים ותחושת שייכות — ובאותו זמן לזכור גם פחדים, בדידות, לילות בלי הורים וקשיחות קבוצתית.

בשנת 1938, בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים, פרסמה לאה גולדברג את השיר המופלא ערב מול הגלעד. בשיר מופיע הבית שלימים היו שטענו שיש בו ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת, שהרי מה ילד זקוק לו לפני הכל אם לא חֵיק, נשיקה ושם:

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
בוקר וערב

בוקר וערב

יון פוסה

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יוסף
הנחלה

הנחלה

מריה טורצ'נינוף

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
פויגלמן

פויגלמן

אהרן מגד

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
יונה בודדה

יונה בודדה

לארי מקמרטרי

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•יוסף

ביקורות נוספות על "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

ספר מפורסם, נכון? אז חייבים לקרוא.
טומאש לא יכול לישון עם אותה אישה אתה קיים יחסי מין זה עתה ולכן היה מסיע אותן לביתה. טרזה נכנסה לחייו פתאום, נרדמה בחיקו, אחזה היטב בזרועו ולא הניחה לו. גם הוא נרדם, הפלא ופלא. המקום הוא פראג, הם מתחתנים והרוסים נכנסים לפראג ב-1968, זמן מבלבל בתחילה, אבל אחרי כמה ימים מבינים את גודל הברוך.
די מהר אני גם מבין את גודל הברוך בקריאת הספר, הבנוי מקטעים קצרים, עמוס תובנות למיניהן, מתאים לסרט מהזן הסינמטקי האירופאי, שלאחריו הולכים לנשנש משהו ברחוב בן יהודה שטראסה וחשים את גודל הארוע ואת קוטן העניין.
הספר הזה לס"ל (לא סיימתי לקרוא) וחסל. כמה אפשר לסבול?

לפני 5 שנים•מורי
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

הרבה נכתב על הספר הזה, לכן לא אכביר מילים. אבל כן יש זרקור מסוים שאני רוצה להאיר:
זהו ספרו המפורסם ביותר של קונדרה. הייתי מעז לומר שזה גם ספרו האישי ביותר והכי טעון רגשית. במהלך הספר קונדרה מרחיק את עצמו במכוון מהספר. הוא טוען שהדמויות נולדו מתוך קרקורי בטן, משפטים בגרמנית, או תמונת גבר העומדת אל מול החלון. הוא שם בפיה של אחת הדמויות (סבינה) סלידה עזה מפני סופרים שמספרים את כל הסודות האינטימיים של חייהם וחיי ידידיהם. בהמשך הוא מתעסק בכך ישירות וכותב: "כלום לא נכונה הטענה, שהסופר מסוגל לדבר רק על עצמו?" ואז משיב על כך נחרצות שהדמויות שלו אינם הוא עצמו – הן חצו את הגבולות שהוא עצמו לא יכול היה לחצות. קראתי כמעט את כל ספריו של קונדרה והוא לא מתעסק בשאלה הזאת באף ספר אחר, מה שגורם לי לחשוד שמדובר בעצם בתרגיל – הספר הזה היה כל כך אישי שקונדרה ביקש להרחיק אותו מעליו! קונדרה ככל הנראה הוא בבואתו של טומאש (הוא היה ידוע כרודף נשים. הוא וחברו הקרוב "איבו" עשו ביניהם תחרות עם כמה נשים הם יוכלו לשכב). טרזה היא ככל הנראה בבואתה של אשתו השנייה, ורה – איתה חי עד מותו. ישנם גם עוד קווי דמיון אך לא ארחיב עליהם. מובן שהספר אינו מתאר את סיפורו האישי של קונדרה, אבל אני חושב שהוא כן תופס בצורה מאד אינטימית איזה מתח מאד מהותי בחייו ויצירתו בכלל.
המתח התמידי והמרכזי בספר מתבטא - באופן ראשוני ועל פני השטח - במתח שבין המין לאהבה, בפרט הרצון של טומאש/קונדרה לקיים יחסי מין עם הרבה נשים אל מול האהבה שלו לאישה אחת - טרזה. אך זוהי רק ואריאציה אחת למתח הרבה יותר כללי ועמוק שמתגלה ביצירה בין עונג למוסר. הוא מתגלם בספר לא רק בסיפור האהבה שבין טומאש לטרזה, או בהיפוך שלו בין סבינה ופראנץ, אלא גם בסיפור הפוליטי של הקומוניזם המדכא ששרר בצ'כוסלובקיה באותה תקופה ובמתח המחריד שבין צווי המוסר לבין הרצון לשרוד. וגם – במתח שבין הגוף והנפש, הקלות והכובד (שמצאו את דרכם לשמות החלקים בספר, וגם לשם הספר עצמו), האהבה והכוח, הקיטש והחרא ועוד. הציטוט היפה ביותר בספר (בעיניי) הוא כאשר סבינה שואלת את פראנץ מדוע הוא לא משתמש בכוח שלו עליה, והוא משיב: "משום שאהבה פירושה ויתור על כוח." הציטוט הזה מסכם בעיניי את הספר בצורה הטובה ביותר.
זהו ספרו המפורסם ביותר של קונדרה – וללא ספק גם היפה, הפיוטי, והמרגש ביותר. יצירת מופת. קראתי אותו כבר מספר פעמים ובטח אחזור ואקרא בו שוב בעתיד.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•DRefaeli1
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

מתי אנו עלולים לחוש אותה, את אותה הקלות הבלתי נסבלת של הקיום?..

סבינה, אומנית צ'כית צעירה שהיגרה לשוויץ לאחר "האביב של פראג" של 1968 ידעה זאת היטב. זה אותו הרגע שהמאבק נגמר, כשכל מה שהיה קדוש וחשוב נותר מאחור, זו ההבנה שבהינצלנו מהקשיים שחווינו קודם, שחררנו את עצמנו ממשמעות.

טומאש, רופא מנתח מצליח שמתגורר במרכז פראג. תחביבו העיקרי מחוץ לשעות העבודה הוא בילוי עם בנות המין היפה. פרשיות אהבהבים קצרות, סטוצים, סופי שבוע נוטפי זימה בחברת מכרה אקראית, הכל הולך. פרט לחלק הלוהט הזה, חייו תחת השלטון הקומוניסטי די שלוים.

לפתע מגיחה לחייו אהבה, טרזה. הוא מתכחש לה, הוא מסרב לקרוא לה בשמה. כאדם למוד נישואין כושלים הוא רואה בה איום על חירותו, על מהותו. בניסיון להוכיח לה ולעצמו שהוא נותר כשהיה הוא ממשיך לנהל קשרים עם נשים אחרות. דרכיהם הצטלבו באופן מקרי לגמרי, שאפשר לאפיינו כנס ממש. והרגש לא מניח לו, הוא משתלט עליו ברכות.

לטרזה שלדים בארון משלה. היא הייתה פרי אהבת נעוריה של אמה הלא ממש מאוזנת נפשית. האם נהגה להסתובב בעירום בביתה והתייחסה בקלילות לריחות והפרשות של הגוף האנושי. גם מבתה היא מנעה אינטימיות בכל מובן אפשרי.

ברקע צ'כוסלובקיה הסוציאליסטית כמרקחה. לודויק וצוליק, סופר ועיתונאי ידוע, מפרסם מאמר בשם "2000 מילים", בו הוא קורא לשינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים, תוך רצון לדבוק בשיטה הקומוניסטית. מיטב אנשי רוח של צ'כוסלובקיה חותמים על המסמך. דובצ'ק, מנהיג מהדור החדש קשוב לרוחות אלה, הוא מנסה לחולל סוציאליזם חדש, "סוציאליזם עם פנים אנושיות".

אולם במוסקבה ובבירות אחרות של מדינות ברית ורשה יושבים מנהיגים פראנוידים ששאריות הסטליניזם עוד ניכרות בהם. צרות מוחין אינה מאפשרת לברז'נייב וחבורתו להפנים כי זו ההזדמות האחרונה להציל את הסוציאליזם. ברגל גסה הם נכנסים לפראג, בברוטליות של קלגסים מוגבלים הם מחניקים את החופש... צ'כוסלובקיה שקיבלה על עצמה בהתלהבות וברצון רב את הקומוניזם לאחר שמדינות המערב בגדו בה ומכרו אותה להיטלר בנזיד עדשים, מושפלת על ידי בני ברית שכה סמכה עליהם. העם מתקומם ורבים משלמים בחייהם. יאן פאלאך ויאן זאיץי שורפים את עצמם למוות בפומבי כמחאה. מי שביקר בפראג וטייל בכיכר ואצלב לא יכול שלא להיתקל במקום הספציפי המונצח, בו פאלאך ביצע את המעשה.

טומאש לא נותר אדיש. הוא מפרסם מאמר דעה עם סאבטקסט פילוסופי שבו הוא מפציר בהנהגה הקומוניסטית הותיקה להכיר באשמתה על הטיהורים בשנותיו הראשונות של המשטר. הוא לא מקבל את טיעון אי הידיעה מאחוריו חברי המפלגה מסתתרים ומביא כמשל את המיתוס אודות אדיפוס אשר הרג את אביו ואף שלא ידע זאת בעת מעשה, לקח על עצמו את מלוא האחריות.

לאחר חיסול החופש, מתחילה תקופת "הנורמליזציה" – כלומר חזרה לדרך מקובעת ורודנית. כל מי שלקח חלק בקידום השינויים נדרש להתכחש לעצמו או לשלם בקריירה. אנשי רוח סוררים מורחקים מעמדות השפעה.

טומאש וטרזה מצטרפים לסבינה הצבעונית – המאהבת "הבכירה" של טומאש ובורחים לציריך. חייהם נוחים וחופשיים, אך טרזה אינה מסוגלת עוד וחוזרת למולדתה. טומאש אז מבין את עומק הרגש שלו כלפיה ובא בעקבותיה, כשהוא מודע היטב להשלכות שעשוייות להיות למעשה זה. והן לא מאחרות להגיע...

הספר עשיר בהרהורים פילוסופיים עמוקים המנסים להתחקות אחר המניעים של מעשי בני האדם. קונדרה גורם לנו לחשוב ולהתאמץ להבין את המקריות של האירועים בחיינו, את המקריות של קיומינו אנו, את המאבק המתמיד בין Es muss sein!- "כך צריך להיות" לבין Es könnte auch anders sein – "זה יכול היה להיות אחרת", בהשראת יצירתו של בטהובן.

קונדרה כתב את הספר ב-1983 בגלות בצרפת, כשהתפרקות הקומוניזם במולדתו עוד לא נראתה באופק. ניכר כי הוא נוצר מתוך כאב אמתי ויש בו מן הרהור של הסופר באשר למה היה קורה לו אילו הוא עצמו היה חוזר לפראג. הוא לא תמיד ברור, יש בו ערבוב בין עבר לעתיד ובין חלום למציאות. ניכרת בו הרוח של הפתיחות המינית והדקדנס האופייניים לכתיבה של שנות השמונים בצורה מובהקת מדי. הדמויות אמנם חזקות אך לפרקים מתקשות לרגש ולגעת. מבחינות רבות הרומן הקודם פרי עטו שקראתי 'ריקוד אחרון ופרידה' קריא ומהנה יותר.

למרות הניסוי הספרותי שקונדרה ערך כאן, מדובר בפנינה אמתית המשלבת בין מציאות היסטורית קשה למחשבות העוסקות בקשרים בין האירועים המקריים של חיינו לבחירות שאנו עושים ויש בו שיאים יפים. אל לכם לנסות לקרוא אותו בבינג' מהיר, הוא דורש חיבור במנות קטנות, מדודות. מבחינתי הוא שווה ארבעה וחצי כוכבים שעוגלו ברצון לחמישה.
אם אתם אוהבים עומק ואיכות – זה ספר עבורכם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

יש ספרים ששמם לבדו שובה אותך. מאה שנים של בדידות, החטא ועונשו, אהבה בימי כולרה. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום הוא אחד מהם.

הספר נפתח עם רעיון השיבה הנצחית, לפיו הקיום אינו אלא מעגל שחוזר על עצמו, בו חיינו נידונו להתקיים באותה תבנית עד בלי סוף. השיבה הנצחית מעניקה משמעות לחיינו אך גם ייסורים – כל בחירה ובחירה שלנו, תשוב עתה לעולמים. לדידו של ניטשה, זהו העול הכבד ביותר על האדם. אולם האם הכבדות בהכרח רעה היא? אולי עדיף שנתחבט בבחירותינו, אחרת נחיה חיים קלילים ותפלים, במקום חיי משמעות עמוקה.

הספר עוסק באנשים - באופיים, מורכבותם וגורלם, אם קיים כזה. ברקע מהדהדת הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה, אך לא כגיבור ראשי, אלא כהמיית תותחים שדועכת אל תוך האבסורד.

כתיבתו של קונדרה סוחפת ומדויקת. ציורי הלשון שלו קלים כנוצה. הם צונחים אל תוך הטקסט, בדיוק לפסקה הנכונה.
ספרו טומן בחובו מספר משפטים מהפנטים, להלן דוגמה - "טומאש לא ידע אז שהמטאפורות מסוכנות הן. לא כדאי לשחק בהן, אהבה יכולה להיוולד ממטאפורה אחת ויחידה".

יכולתי לדמיין את הספר בגרסתו הקולנועית (לפחות את הפרקים הראשונים), את טומאש וטרזה והקריין הצרפתי השרמנטי המלווה אותם.
קרדיט לרות בונדי על תרגומה הנפלא.
קשה שלא לתהות אודות טיב ספריו הנוספים (המלצות יתקבלו בברכה).

המספר בסיפור הוא כל יודע, הוא מכיר את הדמויות, את נבכי נשמותיהן.
המספר הוא למעשה קונדרה, שמעלה בתוך כך את תהיותיו ומסותיו, פונה לקורא ושובר את הקיר הרביעי.

קונדרה מומחה לנפש. דמויות חיות ובועטות, אמינות, אנושיות ומורכבות להפליא (בדגש על הנשים).
אם ברצונו לתאר סלידה מבגידה, אין הוא יסתפק בקנאה סתמית, אלא יבנה, בידי אומן, מטען רגשי היסטורי שיתכתב עם המציאות וישנה אותה. כך עשה עבור טרזה, וגם עבור סבינה (עם מוטיב בגידתה שלה – מוטיב שונה).

ספרו, כמו החיים, מכיל כמות לא קטנה של ארוטיקה. אולם לא מדובר בארוטיקה גסה ומופרכת, אלא עדינה ונוגעת ללב.

יין משובח, לא שותים בבאת אחת, אלא טיפין טיפין. וכך ראוי גם לעשות עם הספר, לקרוא ממנו כל לילה כמה עמודים לפני השינה. אני חטאתי לו בכך שגמאתיו תוך יומיים (עקב החופש הנגמר).

הסצנה בה שולח טומאש את טרזה למותה, הייתה תמוהה בעיניי. אין בידי אלא להניח שמדובר בעוד אחד מסיוטיה.

תחילה הייתי אדיש לטומאש, אולם בהמשך החלתי לפתח איבה - חמדנותו המינית עוררה בי סלידה.
טומאש מייצג ביצירה את האינטלקטואלים, אלו שירדו מקרנם עקב רדיפת המשטר.

חשיפת מותם של בני הזוג האהוב הגיעה לטעמי בטרם עת, ופגעה ביצירה. אולי היה עדיף להשאירה לסופה.

הספר כולל מסות בנושאים רבים, כגון פילוסופיה, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה ומוסר. דעותיו של קונדרה מקוריות ומעוררות מחשבה.

כריכת הספר הולמת את תוכנו – אפסות האדם נוכח האבסורד, היותו חלק בלתי נפרד ובלתי שייך לאדמת העולם.

ספר נהדר,
חמישה כוכבים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אור שהם
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

הספר הזה הוא כמו אדם שוכב על מזרן שכל מה שבפנים גופו אפשר לראות והוא פתוח לרווחה והוא רק ממתין לניתוח שלך. האדם הזה גם מדבר תוך כדי שתוכו פתוח ואפשר גם להתרשם ממנו על ידי מה שהוא אומר. הביקורת הזו יכולה להיות ניתוח, ויכולה להיות תהליך של התרשמות. בניגוד לדרכי בדרך כלל אני בוחר בהתרשמות.

אני אעמוד כסניגור לטובת הספר הזה כי הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי. ההשפעה שלו ממש משפריצה מממטרה. קירקגור בספרו או-או טען שהוא ינסה להוכיח במאמץ אינטלקטואלי עצום שאין לו שום פשר, שהיצירה הגדולה של מוצרט דון ג'ובאני היא היצירה המוסיקלית הכי מושלמת שנכתבה אי פעם. למרות שהוא ידע שזה נידון מראש לכישלון הוא עדיין עשה זאת, הוא ניתח אותה והוציא לה את כל המיץ. אני לא אנתח כפי שאמרתי, אבל אהיה סניגור כמו קירקגור, רק לשם המשחק, לשם ציעצוע החיים. כל הביקורת הזו היא צעצוע, ואתה הקורא הוא הילד. אבל אין להכחיש כי בובות הן דבר יקר מכל לילדים.

המסגרת וסגנון הכתיבה הם הדבר הראשון שראוי להזכיר בנוגע לספר הזה. אני מימי לא קראתי ספר שהוא לא רק עלילה, אלא גם מחשבה מפורשת. ביצירות כמו 'הדבר' למשל לקאמי, 'החטא ועונשו' לדוסטוייבסקי, 'המשפט' לקפקא, או '1984' לארוול, שכולן הן בלי ספק יצירות גדולות שמעמדן הקלאסי כלל לא מוטל בספק, ישנה עלילה נטו, והן כולן יצירות פילוסופיות על חיינו שלובשות צורה אליגורית. אחרי שהוא מסיים את הספר הקורא צריך לחשוב ולנסות להעריך או שמא לנחש, את מה שהסופר ניסה להגיד, אף שלכל אחד מהסופרים היו נקודות מאוד ברורות שהם רצו להעביר.
במקרה של קוּנדֵרה, הוא לא רוצה להסתפק באליגוריה. הוא יוצא מהעלילה שהוא עצמו יצר ומתפלסף עליה באמרות גיבורים ששייכות לסופרים המושכים באמת, לעתים, כאילו בספק, שאולי היו הדמויות באמת קיימות, או שמא כאילו מישהו אחר כתב את הסיפור, והמישהו האחר הזה אינו אלא קונדרה עצמו. לדוגמא הוא מתמקד בטומאש, אך לפני (או אחרי) הוא מספר על שטומאש גרם לו לתהות על דבר או שניים. המחשבה "על", אינה מוסתרת בין השורות, היא מתגלמת בתוך הספר עצמו, במילים ובשורות עצמן, והיא נפרשת לעתים בצורה נרחבת והכי חשוב, מעניינת. מדובר בספר מאוד אישי, קונדרה חושף בפנינו את נבכי ליבו, את הרהוריו, את מסקנותיו, איננו יכולים לחמוק בספר זה מעיניו של קונדרה המביטות ישר נוכח אנו, הקוראים. סגנון כתיבתו קורא לקשר, לשיתוף.

כאשר אנחנו כבר בשיאו של המשפט (Trail) והיושב באולם שכבר קרא את הספר ולא מבין במה הספר הזה כל-כך משתף, אלא להיפך יגיד שקונדרה הוא רחוק מאיתנו לאין ספור כאשר הוא מנסה להשליט עלינו באופן מלאכותי את רעיונותיו ומחשבותיו, אגיד כסניגור בצורה חד משמעית: אתה אינך פילוסוף, אתה אינך אדם חושב, אתה רודף אחרי דיאלוג ללא ויכוח והתנגשות, פיקציה שלא קיימת. אתה מנומס מידי ולכן אתה קשה מידי. מרשי אינו מנומס, הוא כנה. וכנות היא מה שחשוב. רק עם כנות אמיתית אפשר לשוחח. שמא על האדם הלא חושב לצאת מן האולם? לא... בעצם שישמע עד הסוף.

כעת על המחנק שבהתייעלות. תארו לכם שני אנשים שמשחקים שח-מט (או שש-בש, מה שמסתדר לכם בראש) ובעוד האחד מתחיל לסדר את הלוח, השני מנצל את הזמן המועט שיש לו כדי לבצע משהו שהוא צריך לעשות, הוא מייעל את הזמן עד אשר הלוח יהיה מוכן. כמה לחץ בדם צריך בשביל שיגעון שכזה! (לא לוקח הרבה זמן לסדר לוח). קונדרה לאורך כל הספר לא מפסיק לסדר את הלוח מחדש, הזמן שלו מרחבי לאין קץ, הוא רחוק מאוד מהתייעלות יתר.
כבר אמרתי שהוא ממטרה, הגיע הזמן להמחיש זאת: כשחשבת שקראת והפנמת את העלילה שאת חלקה אתה קורא כעת, מאוחר יותר אתה פתאום נתקל בלבנה עלילתית נוספת שלא הוזכרה לפני. ישנן ארבע או בעצם חמש דמויות מרכזיות בסיפור שמעניקות מרחב. אפשר להמשיל זאת לחומה שהולכת ונבנית כל פעם באמה אחרת, אבל הממטרה יותר מוצאת חן בעיני, בין השאר כי היא יותר משעשעת וקופצנית. רק תארו לכם אדם שיושב בפארק ולידו ממטרה שמסתובבת. היא מתחילה ממנו ואז הולכת סביב סביב, הוא עוקב אחרי תנועותיה, והופס, היא שוב מגיעה אליו וחוזר חלילה. תמיד מגיעים מים חדשים אל אותו המקום, והיושב בפארק תמיד עוקב. כך קונדרה, ממטרה. וכבר וודאי שמת לב הקורא, שאני המטרתי עליך את הממטרה עצמה: הזכרתי אותה קמעה בהתחלה, וחשבת שהבנת אותי, אבל עכשיו אתה בעצם מבין יותר.

רק רגע כבוד השופט, הארוטיות. אני יודע שהיא כבדה במיוחד לאנשים מסויימים, אולי פוריטנים אולי דתיים, כאשר מדברים עליה בפרהסיה. כך שאם היינו מדינה פוריטנית או דתית, קונדרה היה נחשב לפושע, ממש כך. הספר מלא בארוטיות ולעתים בין כל המשמעויות העמוקות יש תחושה אסתטית טהורה (אגב קירקגור שהרחיב את האסתטיות לכדי תורה שלמה לשם סלידה ממנה, וכתב בזאת את 'יומנו של מפתה'). תיסלחו לי על הביטוי הגס שמן הסתם לא יאה לבתי משפט, אבל כאן קונדרה תופס את כולנו בביצים, תרתי משמע.
אולי לא כולנו נבין לעומק את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, לשן אחר הקלות מול הכובד, או את ממלכת הקיטש וממלכת החרא (כן, אתם תצטרכו לקרוא את הספר כדי להבין על מה אני מדבר, תהיה לכם הזדמנות מייד אחרי סיום המשפט), אבל את הארוטיות כולנו מבינים. כל הגברים עם אבריהם שלהם וכל הנשים עם איבריהן שלהן, כולנו, בתולים או חכמים בעלי ניסיון, מבינים את זה. וזה לא מלוכלך, אתם מבינים, זה חלק מכוּבד מהספר וחלק מכוּבד מהחיים של כולנו. זו לא סתם פורנוגרפיה, זה הקשר בין סקס לאהבה, זה המחויבות מול הבגידות, הקשר אל מול הנתק, ועם כל אלה כולנו יכולים להזדהות כי כל זה בא מאותו הבסיס הנקרא אנושות, או שמא התנהגות אנושית, לטוב ולרע.

אסיים בתחושת המסע שבסיפור, או יותר נכון משך חיים. גם אם יקרא הקורא 100 עמודים ביום אחד, מחשבתו תתעתע בו והוא יחשוב שמה שהתרחש 70 עמודים לפני, הוא קרא לפני עידן ועידנים. עומק המימדים שבספר הזה הוא גם עומק של זמן ומעביר את תחושת המסע בזמן. מנקודת ההתחלה עד לסוף עובר זמן כה רב שקשה להאמין ששתי הנקודות האלה הן במרחק 226 עמודים בלבד זו מזו. בכל פעם שמזדמנת מתחלף מה שנמצא במרכז, הדמות או הרקע- ממלחמה, לתחושה אסתטית, ארוטיות, ידידות אמת, קצוות הגלובוס (אירופה, ארה"ב, המזרח הרחוק), הפגנות, ועוד מרכזים שונים ורבים, ולבסוף אהבת אמת. למעשה סיום הספר הוא כל-כך פסטורלי בהשוואה לנתח העיקרי של הסיפור, שמצד אחד אתה מסרב לקבל את התחושה. אתה הוא החרא שמתגעגע לבגידות ולקשיים. אבל עם הזמן אתה מבין שהדמויות התבגרו, חוו את קשייהן והתגברו עליהם. אבל גם בתוך הפסטורליות הזו ישנו הקושי האחרון, שמכיוון שהוא הכי אמיתי איתו הכי קשה להתמודד.

אחרי מאמץ אינטלקטואלי זה לרשום התרשמויות מהספר מבלי לנתח ולחשוף את העלילה שלו או לדון במגמות הפילוסופיות שלו דומני שהרווחתי את הזכות לעזוב את בית המשפט. כבוד השופט, קהל נכבד.
היכן יש כאן ממחטה? כולי זיעה... קונדרה, קירקגור, בואו (אני אומר תוך כדי ניגוב מצחי) מחכה לנו בחוץ זונה אינטלקטואלית במכונת זמן שמחלקת גלידה. אחזיר אתכם למשכבכם כעת.




********************************************
(אגב, אני נשבע שאחרי שסיימתי לכתוב את הביקורת הזו הייתי באתר וואלה! וראיתי פרוסמת שבה היה כתוב 'שתף אותנו ברגע שהזעת ואולי נשים אותך בסרט', פרסומת לתכשיר קוסמטי כלשהו. יפה נכון?)

לפני 13 שנים•יקירוביץ'
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

נהוג לומר שהאנשים השקטים בחברה הם אלה שסופגים הכי הרבה מידע ושמים לב לכל המתרחש. בקריאת הספר המקסים הזה, התרשמתי שקונדרה הוא אדם כזה. הרגשתי כאילו הוא העביר שנים בבחינת אנשים מהצד, הסתכלות שהלכה והעמיקה לתוך נפשם, ואז התיישב וכתב תובנות רבות, בהגשה מאוד מיוחדת. הייתי שמח מאוד לשבת איתו לשיחה. הוא נראה לי אדם מעניין שגם כאשר איני מסכים עם דבריו, זו חוויה לשמוע אותו מדבר.

למרות שקונדרה חילק את הספר לשבעה חלקים, אני הייתי מחלק אותו לשניים. בראשון הוא מספר רבות על הדמויות אך פחות מתעכב על נושא השתלטות השלטון הקומוניסטי בארצו ובשני הפוקוס על החיים תחת משטר זה גדל באופן משמעותי וקצת יורד מהדמויות. קצת קשה להסביר על מה הספר. הוא סובב סביב ארבעה אנשים וכלב(ה) ומספר על אופיים, פרשיותיהם הרומנטיות, עברם, הקריירה וכאמור החיים בצל הקומוניזם בצ'כיה. קונדרה מהווה מספר יודע כל, שמדי פעם משהה את ההתקדמות בסיפור כדי להכניס הרבה מעצמו ומחשבותיו- התייחסות לרעיונות פילוסופיים של ניטשה, אפלטון, דקארט ועוד, או רעיונות אישיים שלו, שיתלוו אליי לעתיד הרחוק.

אני מחשיב את עצמי קורא איטי, אבל בספר הזה הכרחתי את עצמי להאט אפילו יותר, כדי להתעכב על המשפטים והפסקאות היפים שלו ולהעניק להם את מעט המחשבה הנוספת המגיעה להם. אני מרגיש שמתי שיתחשק לי, אוכל לגשת לספר, לפתוח בעמוד אקראי וגם אם אני לא זוכר את ההקשר והמיקום בעלילה (שגם כך קצת קופצת קדימה ואחורה), ההנאה תגיע באופן מיידי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

הרגל אחד שצברתי בשנים האחרונות הוא לקרוא כשלצידי ערימה של נייר מודפס לשימוש חוזר. מדי פעם אני קורע מלבן לא סימטרי ומשלב אותו אי שם בין עמודיו של ספר, ומסמן לעצמי טריטוריה: לכאן עוד אשוב; את המשפט הזה ארצה לקרוא שנית; הפסקה השלישית מעניינת במיוחד.
אני מביט עכשיו על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ומחלקו העליון מציצים בצפיפות גזרי נייר שתחבתי בין דפיו. עוד קטע, ועוד רעיון ועוד פסקה ועוד ועוד. וזו היתה תחושתי מקריאה בספר הזה: עוד ועוד. הסיפור קשה, הדמויות מרירות; ואף על פי כן, היה לי קשה להניח מהיד את החיבור הפילוסופי-פרוזאי הזה.

האביב של פראג ותוצאותיו משתלבים בזרם החיים היום-יומי, זה של תומאש, טרזה או סבינה; אנשים פשוטים שחיו את חייהם מתוך הרהור בלתי פוסק. מירוץ החיים והרדיפה האינסופית שבהם עולים שוב ושוב: הרדיפה אחר קרבה, אחר מין, אחר אהבה לא ממומשת; רדיפה אחר כיבוש וכוח, אחר חופש, אחר המוות. קונדרה לא מעניק לקורא את הגיגיהם ועלילותיהם של הדמויות בלבד, אלא משלב בין דמויותיו את עצמו – בין אם במסות פילוסופיות או כסופר המתבונן ביציר כפיו, התבוננות המטשטשת מאוד את הגבולות שבין הסופר לבין דמויותיו:

"ושוב אני רואה אותו כפי שהופיע לי בראשית הסיפור. הוא עומד ליד החלון ומביט מעבר לחצר אל קיר בית המגורים שממול. זו התמונה שממנה נולד. כפי שכבר אמרתי, דמויות אינן נולדות כמו בשר ודם, מגוף אמן, אלא ממצב, ממשפט, ממטאפורה שטמונה בהם, כמו בקליפת אגוז, אפשרות אנושית בסיסית, שלדעת הסופר איש עדיין לא גילה אותה או שלא נכתב עליה עד כה דבר מהותי... את כל המצבים האלה חזיתי מבשרי, חוויתי אותם, ואף על פי כן לא צמחה מהם דמות המשקפת אותי ואת תולדות חיי. דמויות הסיפורים שלי הן אפשרויות שלא התגשמו. לכן אני מחבב את כולן באותה מידה וחרד מפניהן באותה מידה: כל אחת מהן חצתה איזה גבול שאני עצמי עקפתי אותו... סיפור אינו וידויו של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת שהפך להיות העולם".

כאמור, האופי ההגותי והאנושי של הספר הזה שואב כל כך, שקשה להנתק ממנו. וקשה לי עכשיו גם להסביר את סודו של הספר הזה. אבל הוא שם, כאילו יש בו חוטי קסם דקים שמושכים אותי אליו. חוטי הקסם הטווים את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אסף
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

פעם ראשונה בחיי שהצלחתי להתאהב בספר מז'אנר כזה. פילוסופי, מוזר, עמוק עד כדי בלתי נגיש, נגוע כולו במאפיינים של חלום. אני לא יודעת אם זה פשוט היה הספר שהיה הנכון לפקוח את עיניי לסגנון הזה, או אני זו שגדלתי כדי להבין את ההיגיון במעשים של דמויות, באירועים ובאמירות שלפני כמה שנים – או חודשים – היו נראים לי משונים ותמוהים.

אבל כאן כל פרק סחט ממני לחישת "וואו". בקושי הייתי מסוגלת להכיל את החוכמה העצומה שבמילים, בקושי הייתי מסוגלת לעכל אמת בהירה וצלולה אחת לפני שהרהר קונדרה בבאה בתור: ההרהורים על מאפיינה של אהבת אמת, של חמלה. של כמיהה לייחודיות, לנבדלות, לנפש. צירופי המקרים שנקרים בדרכינו בשעת התעוררות של רגש גדול, ולנצח טובעים חותם בנשמותינו. הסמלים שחיים שלמים יוצקים אליהם תוכן: העירום ואובדן הזהות; ספרים התחובים תחת הזרוע כאות של ברית אחים סודית; החריגה מהשורה כביטוי להשגת אינדיבידואליות, והרדיפה אחר מעשים מסוג זה ב"ממלכת הקיטש הטוטליטרי"; הבכי על כלבה אהובה כפרישה מהדרך שבה צועדת האנושות... היופי האפל שבו מתגלים הסמלים האלה בחלומות הלילה. התחכום העדין שבו הם נאמרים גם לאור היום!

מילן קונדרה מנתח את הדמויות שלו בזהירות ובכבוד, ממש כאילו היו בני אדם אמיתיים ולא המצאות פרי עטו. מעולם לא קראתי סופר שהסתייג מעט כשהסביר מדוע הוא חושב שסבינה הרגישה כך וכך. הוא מהרהר לאחר מעשה בדיאלוגים שהוא עצמו טווה, ברצינות של פסיכולוג קליני שמתבונן לעומק במטופליו.
עוד קסם השרה עליי השילוב של הרומנטיקה והציניות בספר הזה: רומנטיקה, בחוש המפותח של קונדרה ליופי שבחיים ובהגדשת חשיבותו של חוש זה; בתיאורים הפואטיים היפהפיים של תהליך ההתאהבות, בשורות כמו "לא הכורח, אלא המקרה הוא מלא קסם. אם נגזר על האהבה שתהיה בלתי נשכחת חייבים מן הרגע הראשון לנחות עליה המקרים כמו הציפורים של כתפיו של פראנצ'סקו מאסיסי." וגם: "האהבה מתחילה ברגע שהאישה רושמת את מילתה הראשונה בזיכרון הפיוטי שלנו."
ציניות, שאין מי שחומק ממנה: לא הפחדנים שנכנעים לרדיפה של השלטון הקומוניסטי, ולא האמיצים המתנגדים לו. אחד מהסיפורים החריפים ביותר היה הרגע שבו טומאש נאלץ להחליט אם לחזור בו ממאמר שכתב על הפשעים הסובייטים, וכולם מחייכים אליו, כולם מחכים לזה שיכתוב את ההצהרה, הן האנשים מהסוג הראשון (שמפללים לאינפלציה של פחדנות שתחזיר את כבודם האבוד) והן האנשים מהסוג השני (שהוגים אהבה נסתרת לפחדנים משום שאינם רוצים לאבד את ייחודם).
ציניות נוטפת גם מהתיאור של המצעד בקמבודיה, ועם זאת גם הערכה רבה לצורך בהצגה, לצורך להראות שקיימים עדיין אנשים שאינם פוחדים. קונדרה מוכיח שאינטלקט חריף לאו דווקא סותר רגשנות עמוקה: הוא אינו מתכחש לא ליופי האמיתי בחיים, ולא למאמציהם מעוררי הפלצות של בני האדם לצייר אותם במכחול השקר של הקיטש. והוא מצליח אפילו ליצור הרמוניה בין השניים.

מילן קונדרה הוא חידוש עצום בטעם שלי בספרים. אבל מה הפלא? קונדרה הוא בה בעת סופר, פילוסוף, פסיכולוג ומשורר; הוא יודע להרהר בקיום, הוא מבין את נפש האדם ומעל הכל – הוא מוקסם בלהט בלשני ממש ממילים. את כובד המטען הנוגע ללב הזה הוא מחבר בדימויים מנוגדים, מהפנטים, שמתחרזים כמעט כמו שיר. אין כמעט מילה אחת שלא באה בדיוק במקומה הנכון, שלא דוקרת בנקודה מכוונת, שלא מתבקשת על ידי כל מה שנכתב לפניה. איך אדם כמוני יכול לעמוד בפני סיפור פרי עטו? לא היה סופר מתאים ממנו לנער את מדף הספרייה שלי הישן והמקובע שלי, לפתוח אותי לעולמו המעורפל, הבלתי-מוסבר והיפהפה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

מילן קונדרה

"אם החזרה הנצחית היא אמנם העול הכבד ביותר, יכולים חיינו להצטייר לעומתו בכל קלותם הנפלאה."
"אך האומנם הכובד נורא כל כך והקלות נהדרת? "אם כן במה עלינו לבחור? בכובד או בקלות?."

הספר כולו נע באיטיות מגושמת למדי ביין החיים וביין המוות .ביין הכבדות התהומית של החיים
מבחינה פילוסופית לבין הקלות הבלתי נסבלת שלה.. מלחמה היא בוודאי שיא הכבדות של החיים בכל הזמנים כולם! .
"והאביב של פראג" המתואר כאן בספר בדקדוק רב רובץ לי על הלב בעצב לא מוסבר כמו כל האווירה בספר שנעה במלנכוליות
דיכאונית למרות תיאורי האהבה המשמימים והזיכרון של איזאבלה רוסלני היפיפייה מהסרט שהיו אמורים לנסוך קלות קלה
בין כל הכובד הזה...אך למרות הכל זהו ספר נפלא וזורם ומתחבט בשאלות אקטואליות פילוסופיות על מלחמה ,אהבה ,זוגיות
שאף פעם לא מתיישנות או מתישות. את הספר קראתי פעם ראשונה לפני כ 25 שנה וידעתי שאקרא בו שוב והפעם הזאת הגיעה לשמחתי.

על מלחמה:

1618 הצ'כים החליטו להגן על חירותם הדתית. לאחר מלחמת 30 השנים העם הצ'כי היה אמיץ אך כמעט נכחד כולו.
1938 הצ'כים זהירים יותר ופחות אמיצים כשארצם הופקרה להיטלר. כניעתם הובילה למלחמת העולם השנייה.
ולאובדן החירות לזמן ממושך.
הצבא הרוסי בעת כיבושו את צ'כיה חג כל הלילה מעל פראג והרעיש את השקט תרתי משמע של הצ'כים.
בתקופה הזו היו טיהורים פוליטים בגלל הפגנות ועצומות...התושבים לא הסכימו לכופף רוחם בשקט כפי שציפו מהם.
, היו העלמויות נטישות בתים וכל מה שמלחמה עצובה כוללת . היו ציטוטים של המשטרה החשאית ובעקבות זאת העלמויות .
הצבא הרוסי חיסל את האינטלקטואלים בעיר כמו רופאים ,עורכי דין, סופרים
והוגה דיעות..הם התפטרו והחלו לקשט את העיר במקצועות כמו מנקה חלונות, גננים ,נהגי מוניות מנקים...
וזו הייתה חלק מהדרך של רוסיה לחסל את הצ'כים הגאים.
טומאש פוטר מעבודתו כמנתח דגול והפך להיות מנקה חלונות,אך הם לא שברו את הנפש שלו ולא הפכו אותו לקומוניסט.
הוא לא נשבר ועדיף היה לו להיות מנקה חלונות מאשר לוותר על האני מאמין שלו.


על אהבה /נאמנות/בגידות ומה שבאמצע

הספר במקרה הטוב מדבר על משולש רומנטי וההשלכות בעקבות זה על גיבורי הספר ואיך כל אחד מהם שרד את המשולש בדרכו הוא.
מתוך הספר עולה ש...
לעיתים הנוכחות הפיזית של האהבה אינה דרושה, אלא חשובים היו עקבות הזהב, עקבות הקסם
שהאהבה הטביעה והשאירה אחריה ואותם אין איש יכול לקחת או לגזול. הכוונה לתובנות האושר ,לחדווה,
לחירות מחשבתית ....וזהו השי שאהבה משאירה אחריה..אפשר לדמות אהבה לכנפיים שבעזרתה החיים נסבלים קצת יותר.

אני מוצאת את התובנה הזו נכונה להפליא בכל תקופת אהבה כל שהיא....


אהבתם האינסופית של טומאש וטרזה:

טרזה הגיע אליו אל טומאש עם מזוודה אחת שבה כל חייה ארוזים ומקופלים. תאונת הפגישה ביניהם
הביאה לשניהם סבל רב אך גם אהבה גדולה ולכן כשתאונות מתרחשות יש לאפשר להן ,כי אף פעם אי אפשר לדעת
איזה אהבה מסתתרת מאחוריה. עם טרזה טומאש לא רצה לחשוף מאומה כי היא הייתה כבר חשופה .הוא אהב אותה עוד
לפני שהספיק לעשות אתה אהבה. בדמיון הוא כבר התעלס עמה.

"האהבה מתחילה ברגע שהאישה רושמת את מילתה הראשונה בזיכרון הפיוטי שלנו "

טומאש התאווה להרבה נשים מלבד טרזה הוא ביקש לתפוס את החלק המיליון האחד שמבדיל אישה מכל הנשים.
הוא השתוקק לתפוס משהו שהיה צפון בתוך אהובותיו שבגללו רצה לפתוח את קליפתן החיצונית. טען שרק במיניות
מתגלה החלק המיליון כשוני כי הוא אינו גלוי ויש לכבוש אותו. לכן התשוקה דחפה אותו אל הנשים.
טרזה לעומתו אהבה את טומאש אהבה אינסופית וכשהריחה ריחן של נשים אחרות הפגיעה הייתה קשה.

ספר שגורם לחשוב על הגיגים פילוסופים לכל אורכו,מילן קונדורה כתב ספר קסום ומומלץ עד מאוד.

שבוע הבא אני בפראג ואני מקווה שיופיה של פראג יטאטא את המנלכוליות ויאפיל על העצבות שצצה בספר מתחת לכל משפט.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חני
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“"אם החזרה הנצחית היא אמנם העול הכבד ביותר, יכולים חיינו להצטייר לעומתו בכל קלותם הנפלאה." "אך האומ”