שנת 1985 בספרים

עולם חדש מופלא הוא לא סתם סיפור על העתיד, אלא אזהרה חריפה מפני דיסטופיה מסוג אחר.
בניגוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול, שבו השלטון שולט באמצעות פחד, כאב ודיכוי אלים, האקסלי מציג עולם שבו השלטון שולט באמצעות עונג, נוחות והסחת דעת.

הספר מזהיר מפני מצב שבו אנשים יוותרו מרצונם החופשי על החירות שלהם תמורת נוחות, בידור וצרכנות.

הספר שואל שאלה פילוסופית קשה: אם כולם מאושרים, האם זה משנה שהאושר הזה מלאכותי?
ב"עולם החדש", המדע והטכנולוגיה חיסלו את המחלות, הזקנה, המלחמות והעוני. אבל המחיר שהאנושות שילמה הוא אובדן כל מה שהופך אותנו לאנושיים: אין אמנות, אין ספרות, אין משפחה, אין אהבה עמוקה, ואין חשיבה עצמאית.

גם רומן היסטורי סוחף וגם סיפור התבגרות מרגש. זה ספר שמעמיד את הקורא היהודי מול מראה כנה, שמראה לו את הטוב ואת הרע. הספר משאיר המון חומר למחשבה ולביקורת עצמית.

פאן של קנוט המסון הרגיש לי כמו חלום.

זהו איננו רומן הבנוי סביב עלילה במובנה הקלאסי, אלא סביב תנודה נפשית תזזיתית ומשתנה מעמוד לעמוד. המסון מתאר את הלך רוח, המוזיקה פנימית של בדידות ותשוקה. הוא מנסה ללכוד את הרגע שבו נפש האדם חדלה להיות יציבה ומתחילה להיסחף אחר דחפים, חרדות, גחמות ורגישויות שאין להן שפה מסודרת. משום כך הקריאה בפאן דומה לעיתים לשיטוט בתוך יער ערפילי שבו הטבע והאדם מתמזגים זה בזה עד שכמעט אי אפשר להבחין מי משקף את מי.

תומס גלן, גיבור הספר, חי לכאורה מחוץ לחברה, קרוב לטבע, לציד, לשקט הצפוני, אך ככל שהספר מתקדם מתברר כי הבדידות שלו איננה שלווה אלא פצע. כנראה הלום קרב בארון. הוא איננו אדם חופשי באמת אלא אדם שאינו מסוגל להשתייך. האהבה שלו לאדוארדה איננה אהבה יציבה או בוגרת אלא תנועה כאוטית בין משיכה להרס עצמי, בין כמיהה לקרבה לבין פחד עמוק מפני אובדן העצמי בתוך הקרבה. אצל המסון הרגש מתפרץ, נסוג, משתנה לפתע ללא הסבר אבל זה מוכר מחיינו. דווקא חוסר היציבות הזה מעניק לספר את כוחו הפסיכולוגי יוצא הדופן.

אצל המסון הכול אינטימי יותר, כמעט ביולוגי ומתמזג עם הטבע המרהיב. הוא מצמצם את המרחב הפילוסופי ומקרב את המבט אל רעד העצבים עצמו.

השפעתו של קנוט על סופרי המאה העשרים הייתה עצומה להבנתי. קפקא ירש ממנו את תחושת הזרות והניתוק מן העולם. תומאס מאן כנראה התחבר לרגישות הפסיכולוגית שלו וליכולת להפוך מצבים נפשיים לחומר ספרותי חי. כמו כן יש הידהודים של ספרים קודמים כמו יסורי ורתר הצעיר ואפילו רומיאו ויוליה.

החשיבות של המסון בעיני הוא תחילתו של עידן חדש בספרות: האדם במרכז. לפניו הספרות הגדולה עסקה לעיתים קרובות בחברה, היסטוריה, מעמדות ורעיונות רחבים. המסון העביר את מרכז הכובד אל התנודות הזעירות של ההכרה, אל המבוכה, אל הרגש החולף, אל הדברים שכמעט אי אפשר להסביר. לכן הוא הפך לדמות מפתח בדרך אל המאה העשרים עם פרוסט, ג׳ויס, וולף וזאת משום שהוא היה מן הראשונים שהבינו כי האדם איננו ישות יציבה בעלת זהות ברורה, אלא זרם משתנה של תחושות, זיכרונות ודחפים.

ובכל זאת, מה שנשאר אחרי הקריאה בפאן הוא תחושת עצב נדירה מאוד. זהו עצב של אדם המבקש להתמזג עם הטבע ועם האהבה אך נידון להישאר כלוא בתוך עצמו. הטבע אצל המסון מעין מראה של האדם בצורת היקום, יש ויפה הוא ויש ומפחיד ומטלטל הוא. היערות, הים, הירח והלילה הצפוני אינם מרפאים את נפש האדם אלא חושפים עד כמה היא בודדה. אולי משום כך פאן ממשיך להרגיש מודרני כל כך גם היום; הוא מבין שהתהום האמיתית איננה נמצאת בעיר הגדולה או בחברה המושחתת בלבד, אלא בלב התודעה עצמה.

ציון שלי 8/10
מומלץ לקריאה קלה יותר, קולחת, קצרה ועם המון טבע.

"אפיקורוס בעל כורחו" נכתב לפני 40 שנה. באותן שנים פורסם גם ספרו של אמנון לוי "החרדים". באותה תקופה החברה החרדית הייתה עבור רוב הישראלים מין שבט אקזוטי, משונה ולא מאיים, וההתייחסות אליה הייתה סקרנית, אנתרופולוגית, מציצנית אפילו. כיום מדובר במגזר שהולך וגדל והשפעתו על החברה הישראלית גוברת, וההתייחסות אליו היא פחות מחויכת ויותר חרדה. השבט האקזוטי המוזר משנות השמונים הפך לאתגר ואולי אף לאיום דמוגרפי, חברתי וכלכלי. החוקר שמואל רוזנר כתב לאחרונה ספר עיון שכמדומני עוסק בדיוק בסוגיה הזו - ההשפעה העתידית של החברה החרדית על מדינת ישראל.

יהושע בר יוסף, אפיקורס לא קטן בפני עצמו, לא עוסק בענייני חברה ומדינה, אלא בעולמו של האדם החרדי הפרטי, שהרהורי כפירה ותובענות היצר מייסרים אותו. חוץ מהעלילה עצמה, שמסופרת בצורה קריאה ומושכת, בולטים שני מאפיינים מרכזיים ברומן. הראשון הוא העיסוק המוגבר, כמעט אובססיבי, בסקס. גיבור הרומן, קיבא יונגמן (הוא האפיקורוס בשם הספר) שוכב עם נשים רבות, משל היה כוכב הוליוודי נחשק ולא אברך ירושלמי חיוור, וגם חותנו, הדמות הגברית השניה ברומן, חיים ליבוביץ', לא טומן ידו בצלחת. הארכאיות של המונחים העוסקים במין משעשעת. לדוגמה, כשקיבא חושק באישה ומבקש לבעול אותה, הוא לרוב נתקף בזיקוף, ואם הוא זוכה בסופו של דבר להזדווג עם אותה ריבה, הוא מגיע לאורגאזם. המאפיין השני הוא ההרהורים הפילוסופיים הארוכים שחולפים בראשם של חיים וקיבא, על אמונה וכפירה, על האפקטיביות של קיום מצוות הדת גם עבור מי שאיבד את אמונתו, על האל הבורא לעומת האל המשגיח וכן הלאה מחשבות ושרעפים שאותי, באופן אישי, כאפיקורס ותיק (בעל כורחי או לא בעל כורחי) עייפו ולטעמי אפשר היה לוותר עליהם והרומן היה יוצא נשכר.

סיפור מהווי צעירים ישראלים המקימים מעין קומונה לחיים משותפים כולל גידול ילדים בתחילת שנות ה 70.
הסיפור מתאר את שלל החיכוכים, ההירארכיה הנוצרת בקרבם והבעיות במצב הלא לטבעי הזה . הסופר מרבה בתיאורי
קריאת גוף ונפש לעתים מפותלים מדי . סה"כ נעים לקריאה , אבל חסר מסר ברור .

הספר "בקצה מדרכת הרחוב" מלווה אותי למעלה מ-30 שנה. אני אוהבת את סגנון הנונסנס של של סילברסטיין. עבדתי לאורך השנים עם הטקסטים שלו בסדנאות כתיבה שהנחיתי. מעניין לגלות שהטקסטים מדברים לכל הגילאים ללא יוצא מן הכלל. ההומור, הישירות, החוצפה ורוח השטות הנבונה כל כך חוצים גבולות של גיל, מגדר ועוד.
למרות העובדה שנכתב לפני שנים ארוכות עדיין לא נס לחו. אהבת האדם והאופטימיות השורה על שירי הספר מתאימה לימים אלה, בהם אנחנו מתמודדים עם מלחמה אכזרית עם אירן וחיזבאללה. בעולם ציני וגס מהווה ספר זה אי של הסחת דעת ושמחת קיום פשוטה. קריאה נעימה!!!

את הסקירה הזאת אני אתחיל בציטוט מתוך הספר:
"בנסיבות כאלה אין מקום לרגשות אישיים. כל אחד מתכנס בעצמו. הטייסים שקטים, בטוחים ביכולתם. אף על פי כן, שלא כמנהגי, התרתי לעצמי מידה גדושה של התנהגות רגשנית - להפתעת הכל. כחודש לפני היציאה להשמדת הכור נפל בני יורם בתאונת אימונים, באותו שדה תעופה שממנו יצאו הטייסים לבגדאד. לבוא לשדה הזה, לפגוש את חבריו של יורם, לראות את המטוסים, להיזכר ביורם ולשמוע עליו - לא יכולתי לשמור על הקליפה הקשה. ביקשתי שיקחו אותי לחדר שלו. עמדתי שם דקה או שתיים. שאלו אם אני רוצה כמה חפצים שלו. שוחחתי עם מפקד הטייסת שלו. חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה."

אני חושבת שהציטוט הזה מהווה סיכום די נאה של הטמפרטורה הרגשית ורוח הדברים באוטוביוגרפיה (החלקית) הזאת של רפאל איתן, הלא הוא רפול, לשעבר הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הספר פותח בילדותו במושב תל עדשים, ולמעשה ממש בנסיבות הולדתו - רפול מספר שנולד משום שהוריו היו כה עניים ולא היה להם הכסף הדרוש לביצוע הפלה בזמן היריון לא רצוי. אני חושבת שזו תחושה מאוד לא נעימה לגדול בה, הידיעה שהיית לא רצוי, אבל נראה שלרפול עצמו זה לא מאוד מפריע. הספר עוקב אחרי הקריירה הצבאית של רפול מתחילתה, ומסתיים בשנת 1985 בדיון ארוך על מלחמת לבנון הראשונה, שאז עוד נקרא מלחמת של"ג, ובה רפול כיהן כרמטכ"ל. את הספר הוא לא כתב בעצמו, כל מי שהכיר את דמותו כפי שהצטיירה בתקשורת גם מאוחר יותר בתקופה בה עסק בפוליטיקה והגיע לכנסת, יודע שרפול לא היה איש של מילים - לא כתובות ולא דבורות. הוא כותב את הספר בעזרת דב גולדשטיין, ששמר על הטון הרפולי ככל שניתן, כך שהתוצאה היא מעין ריאיון עיתונאי ארוך, אמנם בהשמטת השאלות, אבל די אפשר להרגיש שהן היו שם ושלא היה קל לחצוב שלוש מאות עמודים מהסלע השתקן והאיתן.

הספר הוא ענייני ומקצועי כמעט לחלוטין, חוץ מהבלחה או שתיים של "רגשנות יתרה" כפי שציטטתי בפתיח של הביקורת. אין כמעט תיאורים של חיי המשפחה, שום מילה על רעייתו והתמודדותה עם מות שני בנים, אחד מהתקף אסטמה בילדותו, והשני בתאונת אימונים בצבא. יש פרק ארוך על היחסים המורכבים, שלא לומר שנאה אישית, בין רפול למשה דיין, וקצת על מורכבות היחסים עם אישים בכירים אחרים כמו אריאל שרון ושמעון פרס. חלק אחרון ונכבד הוא תיאור מלחמת לבנון ובעיקר אירועי סברה ושתילה. לאורך כל הספר רפול מביא תפיסה שיטתית של מקצוענות, של חיילות, של נהגים שראויים ולא ראויים לדעתו בצבאף לדוגמה הכומתה על הראש, הניקיון בבסיסים ועוד ועוד.

זה ספר שנמצא אצלנו בבית, לאחר שנזרק מספרייה ציבורית כלשהי. קראתי אותו בעבר, ועכשיו חזרתי וקראתי בו בגלל שהייתה כאן סקירה באתר, וגם כחלק מפרוייקט "נצחיה קוראת ציונות" (בגירסה המורחבת, כולל לאחר הקמת המדינה) וגם חלק מפרוייקט "שספרים לא ישכבו בבית סתם". והוא מעניין.

״טום המשוגע“ של רוברט סילברברג הוא רומן מדע בדיוני מרשים ועוצמתי, המשלב עלילה מרתקת עם חקירה עמוקה של גבולות התודעה והאנושיות. דמותו של טום, שנעה בין חזון לשיגעון, נבנית ברגישות מעוררת הערכה והופכת את מסעו לחוויה ספרותית סוחפת ומרגשת.

סילברברג כותב בפרוזה בהירה ובוגרת, המצליחה להאיר עולם עתידני קודר לצד רגעים כמעט מיסטיים של תקווה ותובנה. זה ספר שנשאר עם הקורא הרבה אחרי הקריאה, ומוכיח מדוע סילברברג נחשב לאחד מגדולי הז’אנר.

הספר חמישה שבועות בכדור פורח פורסם לפני כ 163 שנים בצרפתית, ע"י סופר שהיה אז אלמוני בשם ז'ול וורן. למזלו, בית הוצאה אחד, של המו"ל והעורך ז'ול הצל, הסכים לפרסם את הספר. שניהם, הסופר והמו"ל עשו את עסקת חייהם. הספר הצליח הרבה מאד מעל המשוער ונתן לשניהם פרנסה בשפע. בזכות הצלחתו חיבר הסופר עוד עשרות ספרים, רובם מפורסמים מאד גם בימינו, שפורסמו (וגם אויירו) באותו בית הוצאה ותורגמו לעשרות שפות ואף יותר. (לפי ויקיפדיה יש ספרים שתורגמו ל 148 שפות.)
כמו שאמרו חכמינו - הכל תלוי במזל.
בזכות מה זכה הספר להצלחה כה כבירה ?
גם כן בזכות המזל.
באותו זמן יבשת אפריקה הייתה ידועה מעט רק בסמוך לחופים. פנים היבשת היה ממש לא ידוע. הרבה חוקרים נכנסו ליבשת מכיוונים שונים במטרה לחקור את פנים היבשת, לגלות את המקורות של הנהרות הגדולים – הנילוס, הקונגו והניז'ר, לחפש אגמי מים, לחקור את מדבר סהרה ועוד. תושבי פנים היבשת ממש לא אהבו את משלחות החוקרים, ולא מעט מהחוקרים סיימו את חייהם במיתות משונות ואכזריות.
הסופר עשה עבודת הכנה מצוינת לפני כתיבת הספר. למד היטב את הגילויים והקורות של משלחות החקירה של היבשת, אסף מידע רב על בעלי החיים והצמחים של היבשת ועל הערים והישובים שביבשת.
בנוסף הוא למד רבות על נושא שהיה בזמנו חדש ומסוכן מאד – טיסה בכדור פורח שממולא במימן.
כל הנושאים הנ"ל היו בזמנו בשיא ההתעניינות.
לכן, הסופר, בכישרונו הגדול, בנה סיפור עם הרבה הרפתקאות מרתקות, של 3 אנשים – ד"ר סמואל פרגוסון האנגלי, המומחה הגדול למדע, זואולוגיה, גיאוגרפיה היסטוריה ועוד , משרתו ג'ו וידידו הסקוטי ריצ'רד "דיק" קנדי, שיצאו למסע בכדור פורח שהיו בו כל מיני פטנטים. המסע התחיל בזנזיבר שבחוף המזרחי והסתיים למעשה אחרי המפלים שבנהר הניז'ר. הכדור הפורח שהתרוקן מהמימן נעלם במים והם פגשו שם יחידה צבאית צרפתית שהצילה אותם. בין שתי הנקודות, מעבר להרפתקאות, ד"ר פרגוסון מעביר לנו את כל המידע שהוזכר לעיל.
כמובן שרוב המידע המדעי שבספר איננו נכון. יבשת אפריקה נחקרה בימינו עד תום. תושבי אפריקה אינם פראיים ואוכלי אדם.
אז מה נשאר מהספר ?
הכתיבה היפה, חוש ההומור, התיאורים של חיי שלושה אנשים בצמוד 24/7, ההרפתקאות – ובקיצור הנאה מספרות מדע בדיוני מאמצע המאה ה-19 .

#
שני הספרים האחרונים שקראתי הגיעו לרשימת ה"לא שווים ביקורת". האחד בגלל בנליות ממאירה, ספר שלא היה לי משהו לא לעוס להגיד עליו, השני הפיל עלי כזה שיעמום, שלא הצלחתי לקרוא ברצף יותר מחצי שעה. הגיע הזמן לספר אמיתי, כמו שתובע ידידי שכאן. ואיזה ספר יותר אמיתי מ"הלב" של דה אמיצ'יס? סיפור שיצא לאור ב 1904 באיטליה שחוברה-לה-יחדיו לא מזמן. הגיבור, אנריקו בן ה-13, שגר בטורינו שבצפון איטליה, כותב יומן על שנה בחייו.

הספר מלא בכל טוב. רגשני למוּת, כמו שרק האיטלקים יודעים. עמוס בפטריוטיות ללא מרכאות, כמו שהעם שגידל והעריץ את מוסוליני אהב. מלא ביחס חומל לחסרי המזל החיים בעוני, בתנאי שאלה ידעו להעריך את מה שהם מקבלים מאלה שגורלם שפר עליהם, וינשקו בלי טינה את ידיהם של הנדיבים.

איטליה הפכה "איטליה" רק באמצע המאה ה-19. לפני כן היא היתה אוסף של נסיכויות ורוזנויות (וותיקן אחד...) שעברו מיד ליד בזכות רעבונן של שכנותיה לעוד ועוד שטח והשפעה כמיטב האימפריאליזם האריסטוקרטי במאות הקודמות. ליבי עם הילדים האיטלקים, שצריכים ללמוד את הבלגן הזה בתור ההיסטוריה של עמם. האיטלקים לא הצטיינו במיוחד בקרבות, גם לא בבחירת צד להילחם איתו. אך אין כמוהם בבניית נראטיב של גבורה, בו דמויות מופת לאומיות כמו גריבלדי וויקטור אֶמָנוּאֶלֶה, משפיעות על חינוך הנוער. דה אמיצ'יס מרבה בסיפורי גבורה ופטריוטיזם, שגיבוריהם הם ילדים שמעדיפים את מולדתם על עצמם ומשפחתם. בין לבין הספר מקפיד על הטפות חינוכיות לערכים חיוביים.

הספר כולל מה שכתב אנריקו בכל חודש, החל מ17 באוקטובר, היום הראשון ללימודים, וכלה ב10 ביולי, שהוא יום הלימודים האחרון. בכל חודש יש "סיפור החודש" שמספר המורה לתלמידיו, שבמרכזו ילד שעושה מעשים שלדעת הסופר ראויים לחיקוי. בין הסיפורים גם הסיפור הידוע לכל "מן האפנינים עד האנדים", בו מרקו בן ה-13 נוסע מאיטליה לארגנטינה לחפש את אמו שאבד איתה הקשר. על הדרך נפרשת איטליה של התקופה. המון עוני, המון אנשים (ונשים) שהפכו מהגרי עבודה בארצות עשירות יותר (כמו אימו של מרקו). ילדים צעירים שעובדים בעבודות מפרכות, כדי לסייע בפרנסת משפחתם. אנשים – בעיקר נשים – חולים ומתים בגיל צעיר יחסית והרמז שרומז הסופר לקוראיו הוא, שלבם הטוב והאוהב לא עמד להם וויתר בקרב על החיים.

"הלב" מדגיש ערכים שאף אחד לא ירצה להתווכח איתם: יחס חיובי לחלשים, חברות אמיצה גם כשאתה בכתה ז', כבוד למורים (חשדתי, בטעות, שדה אמיצ'יס היה מורה. למעשה הוא היה תוצר של חינוך צבאי וחיל תקופה מסויימת) וגם כמה ערכים שנראים היום מוזרים: מי שנולד עני צריך להתייחס בכבוד אל הטובים ממנו, תחנונים יכולים להביא לך פרוסת-לחם אם תדע איך לגעת בליבו של הנדיב ודברים דומים.

הספר חביב ואנכרוניסטי. מתאר תרבות שסיימה את דרכה, לטוב ולרע ממש מזמן. חלק מ"סיפורי החודש" שהופיעו בו מצאו את דרכם לסדרות טלוויזיה ונראה שהיפנים הצליחו לבטא הכי טוב את הרגשנות של דה אמיצ'יס. די מפתיע, כשחושבים על זה.

מסתבר שאפשר גם אחרת: פעם (1985) היה אפשר להוציא 4 סיפורים קצרים בספר אחד וההוצאה לאור נותרה בחיים....ואילו היום... זו לא סתם התחשבנות קטנונית. האסופה הזו הפכה לחווית קריאה מושלמת עבורי, משום שלאוסף עצמו היה ערך מוסף גבוה יותר מסך חלקיו. לא שכל אחד מהם היה חלילה בינוני, אבל עבורי, הקריאה השניה של הסיפור "לחוף אגם ז'נבה", שהופיע לאחרונה שוב משודך לסיפור אחד בלבד, הפכה לחווית קריאה מתגמלת יותר. ספר הזה היה שייך למאדי סינטוב ז''ל, תושבת הישוב לפיד.

האוסף כולל 4 סיפורים, שנכתבו בין השנים 1911-1927: שני הראשונים "סוד כמוס" ו"במבוכת הרגשות" היו עבורי מהמהנים ומעוררי המחשבה שבאוסף. שניהם ארוכים ביחס לשני האחרונים ואיפשרו לצווייג לפתח את העלילה, את בנית הדמויות ולשזור את מחשבותיו ותפיסותיו המרתקות. "במבוכת הרגשות" נתן לאסופה את שמה: בעיני, זה הסיפור הטוב ביותר באוסף, ומהטובים ביותר שקראתי משל צווייג.

"סוד כמוס", שנכתב ב-1911, מעמיד במרכז שלישיה המגיעה לבית מרפא. האם הנשואה, מטילד, יהודיה בשלה וחושנית, ברון משועמם, טרזן צעיר, רודף נשים, ואדגר, בנה בן ה-12 של אותה אישה. הטרזן מנסה להתקרב לאם דרך גילויי חיבה לבנה. הוא מצליח בכך אבל לזה יש מחיר, הבן, הצמא לחברה, נכרך אחריו. מכאן צווייג מפתח את הסיפור בשני קווים מקבילים: מאמצי המבוגרים לממש את המשיכה ומנגד תהליך ההתבגרות המואצת באשר ל"עבודות החיים" שעובר אדגר: הנער נחוש לפענח את הסוד – הקשר שבין אימו לאותו ברון.. צווייג מסיים את הסיפור בצורה נפלאה. הסיפור הזה הזכיר לי את הספר "אגוסטינו" של אלברטו מוראביה, שנכתב ב-1944. גם שם מדובר בשלישיה והעלילה מתרחשת במהלך חופשה. האם האלמנה החושנית, הטרזן הצעיר והבן, אגוסטינו, גם הוא על סף ההתבגרות, מתוודע, באמצעות תהליך כואב, ל"עובדות החיים" במהלך אותה חופשה. בשונה מהסיפור של צווייג המחזר הנמרץ "מפריע" לאידיליה שבין האם לבן, כך לפחות רואה זאת הבן.

"במבוכת הרגשות" (1927) הוא לטעמי, המעמיק והמקיף שבאסופה. בשונה מהסיפור הראשון, הוא מסופר כזכרונות של מרצה מבוגר המקבל לרגל יום הולדתו השישים קובץ חגיגי האמור לסכם את עשרות שנות פעילותו של המרצה. הכוונה טובה, אבל המרצה שם לב שנעדרת ממנה ההתנסות המכוננת והמשמעותית ביותר בחייו האקדמיים, מה שהוא מגדיר כ"...חלק הכמוס ביותר של התפתחותי הרוחנית". בסיפור הגיבור, רולנד, נזכר כיצד מסטודנט הולל שאינו פותח ספר הפך לתלמיד אובססיבי בזכות מפגש עם מרצה כריזמטי במיוחד. גם כאן יש מעין שלישיה. המרצה הכריזמטי, ראש הפקולטה לספרות אנגלית, רעייתו, סביל, ורולנד, הסטודנט הצעיר. במהלך ביקוריו של הסטודנט בביתו של המרצה הוא מוזמן פעמים רבות לארוחת ערב. מסביב לשולחן הוא נחשף לדינמיקה שבין הפרופסור לרעייתו הצעירה ממנו. גם כאן מדובר ב"סוד" והסטודנט הצעיר להוט לפענחו. אבל צווייג אינו מסתפק בהיבט זה: הסטודנט מצליח לשכנע את הפרופסור להכתיב לו את השקפותיו על מנת לפרסמן. באמצעות הסיפור הוא מציג את השקפותיו בנוגע להשכלה אבל הדמיון שבלהט להעמיק בתחום הרוחני הזה לבין הלהט הגשמי. על כך הוא מוסיף בונוס הסטורי: את השקפתו בנוגע לקשר שבין הבסת הארמדה הספרדית על ידי הצי האנגלי, וכתוצאה ישירה מכך פתיחת העולם בפני אנגליה באופן פיזי, לפרץ היצירה המדהים תוך עשור, בתקופה האליזבתנית, ששיאה יצירותיו של שייקספיר. במקביל, גם הסטודנט משלב בין שני הקטבים: הנאות פיזיות לצד העשרה רוחנית. כל המרכיבים הללו שלובים הזה בזה עד לסוף המרשים.

"לחוף אגם ז'נבה" – זו הפעם השניה שאני קורא סיפור זה (1919). הוא נכתב מיד לאחר המלחמה ומתמצת את סלידתו של צווייג מהמלחמות ובמיוחד ממלחמת העולם הראשונה. אדם עירום, שחתר על גבי רפסודה מאולתרת, נאסף על ידי דייג והובא לחוף הכפר וילנב, השוכן בנקודה המזרחית ביותר באגם ז'נבה. לאחר חקירות ודרישות מסתבר שהאיש, כפרי רוסי בשם בוריס, נשלח להלחם "למען הצאר" ברחבי תבל וכעת, לאחר שנפצע בחזית הצרפתית כל מבוקשו הוא להתאחד עם משפחתו החיה בכפר נידח מזרחה לימת ביאקל. המקרה האנושי העצוב הזה מהווה עבור רוב התושבים השאננים אנקדוטה משעשעת המכניסה קצת צבע לחיים המשמימים בכפר השליו. צוויג מציג את תהליך ההתפכחות הכואב של בוריס משהתברר לו שכוחות עלומים, שאותם אינו מכיר, לא יניחו לו בעת הזאת להתאחד עם משפחתו. המסר של צוויג תואם את הסלידה שלו ממלחמות מיותרות המשרתות אליטות מנותקות. הסיפור מכמיר-לב.

הסיפור "האוסף הסמוי" (1925) מעלה שוב את המחיר הכבד שהאדם הקטן משלם עבור שגיונותיהם של שליטים: אלה האחראים לפרוץ המלחמה וכעת אלה האחראים לאינפלציה המשתוללת ולהתרוששות המוני העם. סוחר עתיקות מכובד נכנס לתא רכבת בברלין ומסיח לנוסע סיפור מופלא ביותר. הדמות המרכזית, איש צבא בדימוס, פטריוט גרמני, השקיע את כל הונו באיסוף של מסמכים עתיקים. עשרות שנים נהג בקמצנות קיצונית והשקיע את כל כספו ברכישת המוצגים הנדירים, כדי שיוותר משהו בעל ערך למשפחתו לאחר לכתו. הוא הסכים לפגוש את הסוחר כדי להציג בפניו את האוסף הנפלא. אשתו עומדת על כך שבתו תפגוש את הסוחר לפני הפגישה והצגת האוסף. כאן מתחוורת לסוחר אמת עגומה, פרי העוני המנוול. האם ישתף פעולה עם הבת וימנע עוגמת נפש מהזקן? צווייג עצמו היה אספן נלהב של מסמכים ומוצגים נדירים. ניכרת בכתיבה הערכתו הרבה למוצגים אלה.

השורה התחתונה: ארבעת הסיפורים בנויים היטב, הדמויות משכנעות. כל אחד מהם מעורר מחשבה. בעיני "במבוכת הרגשות" הוא הטוב שבאסופה, אחריו "סוד' כמוס", השלישי הוא "האוסף הסמוי" והאחרון הוא "לחוף אגם ז'נבה".

מצאתי את הספר הזה במכולת אשפה יחד עם עוד עשרות ספרים מעזבונה של מאדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד. אני מתכבד להיות הראשון המדרג את הספר וכותב עליו סקירה.

הספר הזה עורר את סקרנותי מכמה סיבות: ראשית, הוא עוסק בשנים הראשונות לטרנספורמציה העמוקה שעברה החברה הרוסית, עוד לפני שסטאלין הידק את אחיזתו. שנית, הספר של אנטולי ריבקוב, "ילדי ארבט", המתאר את תחילת שנות הטרור של סטאלין, הרשים אותי מאד ושלישית, סטפן צווייג, בספרו "העולם של אתמול", הקדיש פרק על רוסיה – לעניות דעתי פרק קצר מדי, בהתחשב בתובנות העמוקות של צווייג ממסעותיו. צווייג ביקר ברוסיה ב-1928, שנה לאחר שאולאשה כתב ספר זה. "קנאה" הוא הרומן הראשון שפירסם וגם מהידועים בהם.

בספר מופיעות מספר דמויות מרכזיות שסביבן נע ציר "העלילה". למען הדיוק, אין כאן ממש עלילה, אלא אוסף של קטעי התרחשויות לא לינאריות, מחשבות והזיות. ובאשר לדמויות: האחים באביצ'ב – שניהם תוצרים מובהקים של מעין "דור המדבר". האח השלישי רומן הוצא להורג עוד קודם לכן בשל "פעילות חבלנית". שניהם גדלו במשפחה בורגנית אבל בעוד שאנדריי משתלב היטב בשיטה הסובייטית – הוא הופך לממציא, לידוען ולבכיר בתעשית המזון הרוסית, אחיו איוואן אינו מוצא את מקומו, הוא חוזר לרוסיה מפאריס רק כדי לקונן מרה על האינטליגנציה הרוסית שנכחדה במהפיכה, תוך ביקורים רוויי אלכוהול במסבאות שונות.

שניים נוספים הם הצעירים יותר וגם הם מייצגים עולמות מנוגדים: ניקולאי קולארוב, בן 27, בטלן שאינו מוצא את מקומו. הוא התגורר קצרות אצל אנדרי שמצא אותו מוטל ברפש שיכור כלוט. הוא מפתח קנאה עזה בצעיר וולודיה מקארוב, בן ה-18, שוער כדורגל צעיר ובן טיפוחיו של אנדריי, המתגורר אצלו.

הצמד המנוגד השלישי הוא האלמנה פרוקופוביץ' בת 45, המתוארת כ"זקנה שמנה ורכרוכית". קולארוב שוכר אצלה פינה בחדרה. אותה אשה מנסה לפתותו אבל הוא כרוך אחר ואליה בת ה-16, בתו של איוואן הבטלן, אותה הוא פוגש במקרה. איוון חושד שאנדריי, דודה של ואליה, מנסה להוציאה מחזקתו של ולשדכה לבן טיפוחיו וולודיה.

התרשמתי שאולאשה עושה שימוש בדמויות כדי לתאר את הניגוד שבין הרעיונות האינדיבידואליסטים, שרווחו בתקופה שקדמה למהפיכה, לבין תחילת הקולקטיביזציה בחומר וברוח, ולא רק היצור, בחברה הסובייטית. כך, כשבעוד שאנדריי עסוק בהקמת "רבע רובל", הקפיטריה הגדולה בתבל שתייתר את המטבחים הפרטיים. אחיו איוואן רואה בזה איום על החיים הפרטיים במסגרת משפחתית. בעוד שאנדריי שוקד על ייצור "נקניק סובייטי" איכותי במחיר סביר ובעל חיי מדף ארוכים, אחיו איוואן חולם על המצאה שתממש את רצונו בפרסום (המכונה "אופליה" – פרי דמיונו הקודח ולא מעט אדי אלכוהול). אפשר שאותה מכונה היא גם מעין אנקדוטה סאטירית על כושר ההמצאה של אנדריי, "האח המוצלח". וכך בעוד שאחיו מקדם את רעיון הקפטריה הענקית, איוואן מזהיר מפניה: "חברים! רוצים לגזול מכם את רכושכם העיקרי: את חיק המשפחה. סוסי המהפיכה יפרצו למטבחיכם...נשים, חיק המשפחה, שהוא גאוותכן ותהילתכן – נתון בסכנה. רוצים לרמוס את מטבחיכן על-ידי פילי המהפיכה!".

מסגרת הסיפור משמשת את אולאשה כדי לדון בשני נושאים נוספים: אנשי העולם הישן (אנדריי וקולארב) מול אנשי העולם החדש (איוואן ומלקרוב). וגם הקנאה הנוצרת. כך אנדריי אומר לידידו קולארוב באשר לאנשי התקופה החדשה (הסובייטית): "...הם זוללים אותנו כמו מזון. הם שואפים לקרבם את המאה ה-19, כפי שנחש-בריח שואף לקרבו את הארנב....לועסים ומאכלים. מה שיכול להביא להם תועלת הם סופגים. מה שמזיק – פולטים...את רגשותינו הם משליכים. את הטכניקה סופגים!". ומכאן איוון עובר למתקפה בנושא הנראה לו בליבת החשיבה החדשה, כך הוא הטיח באחיו אנדריי: "אני יורק על התוכניות שלך , אתה רוצה למסור את בתי לוולודיה אתה רוצה להקים גזע חדש. בתי אינה אינקובטור....אתה חושב שאתה אוהב את וולודיה כי הוא אדם חדש. שקר...אתה פשוט הולך ומזקין. אנדריושה. ואתה פשוט זקוק לבן. . ואתה פשוט רוחש רגשי אב...המשפחה נצחית היא..". דבריו של אנדרי גורמים לאיוון לתהות האם זה אכן כך: "אולי אני אזרח רגיל והרגש המשפחתי שוכן בקרבי? האם הוא (וולודיה מלקארוב) יקר לי משום שגר אצלי מאז ימי ילדותו...ולמדתי לאהוב אותו כבן?" איוון מגרש את הספיקות ומסכם בינו לבין עצמו: "רחוקים הם חיי האנושות החדשה. אני מאמין בהם. והמזל שיחק לי...הנה הוא (וולודיה מקארוב) נרדם, כה קרוב אלי, עולמי החדש, הנפלא...בן? משענת? זה שיעצום את עיני? שקר! לא זה מה שדרוש לי ההמונים ולא המשפחה יהיו עדים לאנחתי האחרונה...אין אנו משפחה. אנו - האנושות".

הנושא השני הוא הקנאה. איוון מגדיר זאת כך: "עלינו לנקום. גם אתה וגם אני....עלינו לנקום...לא תמיד האויב שלך הוא רק טחנת רוח...הוא אויב, כובש הנושא בכנפיו אבדון ומוות. האויב שלך, קולארוב, אויב אמיתי – נקום בו!...אנחנו נסתלק ברעש גדול! אנו נרסן את שחצנותו של העולם הצעיר...גם אנו היינו ילדי השעשועים של ההסטוריה". ואכן יחסו של קולארוב כלפי מיטיבו אנדריי אמביוולנטי. מצד אחד, הוא אסיר תודה על שאסף אותו לביתו אך מצד שני, הוא מסרב להבין מדוע אנדריי מבכר את מקארוב על פניו ובכך סולל לו עתיד, גם עם ואליה הנחשקת. אך זו אינה רק קנאה של אינדיבידואלים, וכך סיכם איוואן: "כן, קנאה. תהיה פה דראמה, אחת מאותן דראמות ענקיות של התיאטרון ההסטורי, אתה עצמך אינך מבין, שאתה נושא שליחות הסטורית. אתה תקריש. תקריש קנאה של תקופה שאבדה. התקופה ההולכת ואובדת מקנאה בזו הבאה להחליפה".

אולאשה (1899-1960) הפסיק את לימודיו באוניברסיטה (1917) כדי להצטרף לצבא האדום, למרות שהוא גדל במשפחה בורגנית. ספרו זה, הראשון, זכה להצלחה מרובה. עם זאת, בשנות ה-30' וה-40' הוא התקשה לכתוב בשל הצנזורה הסטאליניסטית שציפתה מסופרים סובייטים לכתוב על גיבורי עבודה ועל ייצור. אולאשה עצמו אמר: "קשה לי להבין את הטיפוס של איש עמל, הטיפוס של גיבור מהפכני. אינני יכול להיות הם" (ויקיפדיה). אולאשה אינו בדיוק דמות הדיסידנט הקלאסי, אבל הוא משלב בדרכו המתוחכמת הערות ביקורתיות על ההתרחשויות בשנים הראשונות למהפיכה.

ובלי ה"עולם של אתמול" (עמ' 262-270 אודות הביקור ברוסיה) של סטיפן צווייג אי-אפשר. חלק מהמאפיינים של התקופה – התרגשות מיצירת חברה חדשה המורכבת מהאדם החדש, האופטימי, ובכלל זה ההתלהבות הילדותית מיצירת מוצר סובייטי למהדרין – נקניק וקפיטרית ענק אצל אולאשה ומכונת תפירה חשמלית אצל צווייג - משתקפים באופן תמציתי ונפלא בתובנות על רוסיה הסובייטית בתחילת דרכה בספר "עולם של אתמול".

השורה התחתונה: הרעיון המרכזי – עולם חדש מול ישן – מעניין ומאיר עיניים. העדר עלילה המוחלפת באוסף של אפיזודות, שחלקן אינן מרתקות במיוחד, פוגם בהנאה מהספר. פחות התחברתי לקטעים הסוריאליסטיים. הטקסטים הרעיוניים לעיתים ארוכים מדי. "ילדי ארבט" של ריבאקוב הרשים אותי הרבה יותר.