• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

מאת רון לשם

הביקורת של רץ

תמונה של רץ
ביקורת נבחרת
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

מאת רון לשם

הביקורת של רץ

ביקורת נבחרת
תמונה של רץ
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
זה שאין לנקוב בשמו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“יש לנו מנהג בבית הספר, שמדי שנה, בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לוקחים כמה נציג”

2/117
ביקורות על אם יש גן עדן
הבאה
נעמי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•4 דקות קריאה

אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול

קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור, הייתה עבורי שונה לחלוטין מהקריאה הראשונה, הפעם אני ומשפחתי חווינו את המשכה של עלילת הספר, מבלי שהתכוונו או רצינו בכך. אם יש גן עדן הייה מבחינתנו נבואה רעה שהגשימה את עצמה.

אני שולף כעת את הספר מספרייתי, מביט בזהירות בכריכתו המקומטת והמחורצת, המהווה תביעת אצבעות בעליו למסעותיו, עת נשאו תחוב בתוך כיס הדגמ"ח באימונים או בפעילויות מבצעיות, בהם אירועי הספר התחברו למציאות חייו כחייל.

מרץ - 2005, דור בני הייה לוחם בצוות עורב צנחנים, תקופה בה אם יש גן עדן היה לספר פולחן עבור חיילי היחידות המובחרות. רכשנו לו את הספר לבקשתו וצרפנו הקדשה כסוג של תפילה ומשאלה, שאת החוויות הנוראיות המתוארות בספר הוא לא יצטרך לעבור...

לדור אהוב שלנו
מלווים אותך בחום, אהבה ודאגה
בכול שרותך הצבאי ...
רוצים אותך במהרה בבית, חזק, מחוזק ובריא !!
שלך באהבה רבה
אמא ואבא

אני חוזר אל הספר - לנבואה הרעה של חיינו ...

שלושת גיבורי הספר אם יש גן עדן הם מראה מסויטת לתקופה בחיינו. הראשון שבהם הוא מטען הצד, הגיבור הרע, נוכח כלא נראה בחלקו הרבים של הספר, כזה שגורם לפחדים וסיוטים ולבסוף מגיח באכזריות לשנייה בודדת של פיצוץ, תובע את קורבנו ומשנה את עולמם של מי שנחשפו. במעגל הקרוב, חייל שנפצע או נהרג, במעגל השני הוא פועל כמו גל הדף, צונאמי המכה בחיילים המתמודדים עם הזוועה ואובדן החברים, ובני משפחה שמוטלים למציאות אחרת. אנחנו הגחנו לסיפור הזה כאשר דור והצוות שלו החלו לפועל בשומרון מול המחבלים.

" פתאום פיצוץ, בום אדיר, זיו נפל. עננים של אדמה, בוץ, אבק, כיסו אותנו בגלים. הכול עצר, נאלם דום." " הוא התרומם לרגע על הצד, ושוב נפל. " (עמוד 128)

יוני - 2007, מטען הצד הראשון אליו נחשף דור התפוצץ מתחת לכוח עורב צנחנים בקסבה של שכם. דור הייה בחולית המ"פ, שפרצה לסמטה לחלץ את חבריו הלוחמים, שרוסקו ממטען הצד, הוא חזר משם הלום וכואב.

" כשאתה מאבד איבר... מובטח לך סבל לכול החיים...ואז הציע שנתחייב אחד לשני, שאם משהו מאתנו מאבד משהו, השני גומר אותו, תוקע בו כדור." (עמוד 168)

דור נישלח לבקו"ם להתאושש, שם ביקר את חברו א. בטיפול נמרץ בתל השומר, שנאבק על חייו, קטוע רגליו, ופגוע ברוב גופו. מצבו הקשה קישר אותו ואותנו לגיבור השני של הספר שנפצע ונשאר נכה, זה שבקש מחבריו, הניחו לי למות, אל תניחו לי לחיות נכה. על רקע הגיבור המציאותי, התנהלו ויכוחים בביתנו, האם יש טעם לחייו של אדם שנפגע כה קשה. ורעיתי אמרה כאמא אני סבורה, שאימו העומדת בפתח חדרו מבלי לזוז, מבקשת רק דבר אחד, את חייו בכול מצב, כי היא אמא שלו, אמרה רעייתי ולא ידעה שהיא תגיע למצב הזה.

5 - ספטמבר - 2007, מטען הצד הוא איום שהתממש. צלצול הטלפון בביתנו בשש וחצי בבוקר, שינה את חיינו. קולו הרפה והנאנק מכאב של דור נשמע מעברו השני של הקו, אמא עליתי על מטען צד בשכם, אני פצוע בינוני, באו מהר לבלינסון, ואז נותקה השיחה, ורעיתי זעקה, דור נפצע. ביתי הקטנה רצה לחדרה בוכייה, התכנסה לתוך עצמה. מיד לאחר מכן נשמע צלצול שני, שליש גדוד הסיור הודיעה בקצרה, דור נפצע, אני שולח מונית לאסוף אתכם.

" הדיווח מחדר הניתוח בחיפה היגיע כשעה אחר כך, הרופאים מעודדים, הילד סובל מדימומים, אבל חזק "... (עמוד 204 )

הגיבור השלישי של הספר הוא חייל שנפגע בינוני מפגיעת טיל, הגיע פצוע לבית החולים, ושם הלך והסתבך עד שמת.

דור הגיע פצוע ממטען צד לבית החולים, הוגדר כבינוני, הלך והסתבך, הורדם והונשם והמשיך להסתבך, והפך לפצוע אנוש הנלחם על חייו. ואני שהכרתי את הסיפור של הגיבור השלישי, חששתי מסופו הצפוי, בעיקר בלילה ההוא בו החלו מכשירי הניטור שבחדרו לצפצף ולהתרעה על מצב של מצוקת חיים. הוצאנו מחוץ לחדרו, עמדנו לבד במסדרון, אחזנו ידיים, והרגשנו פחד מוות משתק. רק רעייתי באופטימיות שלה, ראתה סוף אחר. דור התאושש, ולאחר כשנה של טיפולים עמד על רגליו, והחל את מסע חייו.

אם יש גן עדן הוא עבורנו, לא סתם ספר, אלא עלילת ספר שהפכה למציאות חיינו, אם כי באופן שונה, דור נאבק על חייו, שרד, ולבסוף מצליח כאדם להגשים את חלומותיו, סוף אופטימי למרות הכול.

אוקטובר - 2013, מוקדש באהבה לחיילי צוות עורב צנחנים - נוב' 2004, שחוו את איימת לבנון השנייה ומיד לאחריה חזרו לשומרון בכדי לעצור בגופם ובנפשם את טרור המחבלים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירית
מירית
ד
דניאלה
תמונה של ענבל
ענבל
תמונה של נינה
נינה
תמונה של *Res[P]ecT*
*Res[P]ecT*
תמונה של ronen
ronen
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
49קוראים|גיל ממוצע49|59%נשים

על המבקר

תמונה של רץ

רץ

ותיק
חבר מזה 16 שנים
528 ביקורות•67 נבחרות•12,914 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ביוגראפיות
תמונה של רץ
רץ
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות528
ביקורות נבחרות67
לייקים שקיבל12,914
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית176ספרות מתורגמת147ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

36 תגובות
meitalb
meitalb•לפני 11 שנים
וואווו ממש מרגש!!!!
פרל
פרל•לפני 12 שנים
קראתי והתרגשתי. את "אם יש גן עדן" ממש לא אהבתי, אבל אני מבין מדוע רבים התחברו אליו (על מה שלא אהבתי בו תוכל לקרוא בביקורת שלי עליו. ספרים דוגמת "גוף שני" מאת עפר שלח ריגשו אותי והתחברתי אליהם יותר). אבל את הביקורת שלך שכם היא לצערי בעבור רבים מלוחמי הדור שלי (אני התגייסתי במרץ 2002 לצנחנים), בעיקר אלו שהיו כפופים לפיקוד מרכז (בעיקר הצנחנים כי לגולני היתה ג'נין, לגבעתי עזה ולנח"ל בית לחם וחברון), זירת לחימה רוויות זכרונות קשים. שמחתי לקרוא כי בנך התאושש והחלים. יישר כוח על כל אשר כתבת, הן על כשרון הכתיבה ועוד יותר על משפחתך.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

לי תודה

לי יניני
לי יניני•לפני 12 שנים

קראתי את הביקורת שלך עם קצת לחלוחית בעיניים. תודה!!!

רץ
רץ•לפני 12 שנים

קורא כמעט הכול - תודה -דור שגדל על מורשת עורב, תמיד העריך את קודמו ששרתו בלבנון, זאת סוג של מורשת שהינחילו הותקים

לצעירים, אני גם יסב את תשומת ליבו של דור, שנמצא בחול בלימודים, להתיחסותך, הוא לבטח מאוד ישמח.
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 12 שנים

רץ תודה רבה על הביקורת הזו

המילים שכתבת ריגשו אותי עד מאוד. גם אני הייתי חייל בעורב צנחים (גיוס 92) תפסנו את מוצב ריחן, ו"אם יש גן עדן" כשיצא החזיר אותי למציאות המופרכת ברצועת הביטחון. התיאורים והמחשבות של הדמויות שם כה אמינות, עד כי התקשתי להאמין שהכותב אינו חייל ששירת באחד מהמוצבים הארורים. אני מאחל בריאות לך ולמשפחתך האיתנה.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

יפעת - תודה, הצלחתי לכתוב כתיבה כול כך אישית בגלל חברי סימניה שהגיבו באופן חיובי לכתיבה אישית אחרת שלי.

ועל כן לעמיתי אוהבי הספרים ובני האדם, הרבה תודה, ובמיוחד לך שכל כך עודדת ויעצת בתחילת הדרך.
יפעת
יפעת•לפני 12 שנים

עוזי, ההקבלה לספר חזקה כ"כ. שולחת את כל הברכות למשפחתך המקסימה.

רץ
רץ•לפני 12 שנים

אפרתי נתי ק סופרקליפרג`ליסטיק - תודה, אני אכן תיקווה כי חווית כאלה יחסכו מכולם, וכי כאשר אתן מגדלות

את ילדכם ונותנים להם לפרוש כנפיים, חישבו חיובית.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

הולדן -תודה - אכן מסכים איתך

עומרי
עומרי•לפני 12 שנים

ספרים תמיד יגעו בנו. יפה תמיד ומפתיע לראות עד כמה

סופרקליפרג`ליסטיק
סופרקליפרג`ליסטיק•לפני 12 שנים

לפני שבועיים הבן שלי חגג עשרים

וגם אצלי הביקורת הזו נוגעת בעצבים חשופים ובחרדה קמאית. מצטרפת לתקווה של נתי כי העתיד יחסוך מכם ומכולנו חוויות כאלה ומוסיפה אמן משלי.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

בעוד שבועיים הבן שלי יהיה בן שנתיים, אני מדחיקה כל חוויה

שקשורה לשירות הצבאי. אין שום סיכוי שאקרא את הספר הזה (אולי בעוד 19 שנים בדיוק). לעבור אירוע כזה ולצאת ממנו למסע חדש היא הגבורה האמיתית הן לילד והן להוריו. אמן והעתיד יחסוך מכם ומכולנו חוויות כאלה.
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

ביקורת מרגשת מן החיים עצמם. אין מילים.

רץ
רץ•לפני 12 שנים

נמרוד תודה, אם יש גן עדן הוא ספר חזק ומצויין העומד בזכות עצמו, ככזה הוא זכה בפרס ספיר, ובצדק על האיכות שלו

שהיא קו התפר בין רומן לכתיבה עיתונאית, היורדת לתוך נבכי נפשם של הלוחמים, לפחדים הבסיסיים ביותר, לערגות ולכיסופים, לצוות עצמו שהוא כמו מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית, למרות שחלפו שמונה שנים הספר והתובנות שלו רלוונטיים לחיים שלנו - נמרוד רוץ לקרוא את הספר.
נמרוד
נמרוד•לפני 12 שנים

אולי שכנעת אותי לקרוא את הספר.

קודם כול אשריך , אני קורא הרבה ספריי היסטורי או רומנים היסטורים על מערכות מלחמות ומאבקים , אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא על עימותים כו קרובים אליי . אני אמנם "זקן" לעומת בנך, אבל שירתתי בלבנון בשנות ה90 (92-95) והייתי (ועדיין) חייל מילואים ב"חומת מגן" ג'נין וכו וכו . עד היום לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא על מערכה כו קרובה , אבל בזכות הביקורת שלך , אני אקרע את "אם יש גן עדן" תודה .
רץ
רץ•לפני 12 שנים

שין שין תודה מיוחדת - הביקורת שלך על הקץ לנשק עוררה שיחה ביני ובין בני על הספר, לא הצלחתי לקרוא עד הסוף את הקץ לנשק ולכן החלטתי לנסות ולחזור לקרוא שנית את אם יש גן עדן

,אגב הוא הסביר לי את תופעת האלכוהל - כבריחה מהמציאות .
רץ
רץ•לפני 12 שנים

אירה גלית ואנגל -תודה על ההזדמנות לספר, כי באמת לחזור ולקרוא את הספר הזה זאת הייתה חוויה משמעותית שנגעה בעצבים החשופים ביותר, גם לי היה חשוב לספר את הצד האחר של העלילה, החיילים והורים שנאבקים לאחר פציעת יקירם.

רץ
רץ•לפני 12 שנים

אקי - תודה - דווקא במקום הלכאורה הכי נמוך בני אדם עשויים לגלות תעצומות נפש, וכשעוברים התנסות שבה שאלת חיים והמוות משקים זה לזה מקבלים פרופורציה לחיים

רץ
רץ•לפני 12 שנים

NomiH -תודה - באמת לא התכוונתי להפחיד, שקפתי המון רגעים שהיו של פחד וחוסר אונים, ותיקווה.

נעמי
נעמי•לפני 12 שנים
אמל'ה גרמת לי לפעימות לב חזקות עד לסוף הטוב! מרגש מאד, תודה על השיתוף. צריכה להיות ביקורת נבחרת.
אירה וקס
אירה וקס•לפני 12 שנים

כבר פעם עשירית לפחות אני כותבת ומוחקת...מנסה מחדש....מרגש,נוגע ללב, כואב,מצמרר...

אך מה כל המילים לעומת מה שחשתם ועברתם כהורים ,כמשפחה...לבי איתך,רץ. מאמינה כי הספר עוצמתי, אך כאמא לשלושה בנים ולוקחת ללב בקלות...מראש יודעת שלא אקרא אותו. תודה
•לפני 12 שנים

רץ, יש לקוות שמאותו מקום נמוך וקשה רק תמשיכו ותתעצמו... תודה ששיתפת... כתבת אמיתי ונהדר!

נקודות הדימיון - אין מילים... אני חוויתי את הספר כאחד החזקים...
Angel
Angel•לפני 12 שנים
ביקורת מקסימה
גלית
גלית•לפני 12 שנים

wow ממש אגרוף לבטן...

ביקורת מרגשת ומנגנת על הנימים הכי קטנים... תודה על השיתוף ושאפו על היכולת להתמודד בשנית תוך כדי קריאה בשנית...
שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

רץ, תודה ששיתפת אותנו.

אני מאחלת לדור ולמשפחה רק טוב.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

דן -תודה - אין ספק שנשארו לנו משקעים מאותה מציאות, ראינו משפחות מתפרקות, ברמה האישית והמשפחתית

ראינו כאלה שיצאו חזקות ומחוזקות, אנו כמשפחה לוקחים איתנו את הדברים הטובים, היכולת שלנו לעבור את המשבר ולהגיע ממנו למקומות טובים.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

חני תודה - אכן דור תמיד אופטמי ואומר לעצמו מי שצלח מסע שכזה יכול להצליח במקומות קשים

ושנית במקומות האלה אנחנו נפגשנו עם ישראל היפה, עם אנשים טובים באמצע הדרך.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים

רץ - דבריך על דור ועל הספר נוגעים ללב.

מצמרר לחשוב שהעלילות בספרים שאנו קוראים, מבקרים ומתדיינים גבי איכותם - טובים או רעים, מציאותיים יותר או פחות - הופכים למציאות מסויטת, הלכה למעשה, עבור משפחות - הורים וילדים, אחים ואחיות. שמחתי שאצלכם מדובר על סוף אופטימי - אבל ההתנסות האיומה...ולחשוב על כל אלה שהסוף הוא אובדן וריק נורא....
חני
חני •לפני 12 שנים

רץ המציאות כאן לא פשוטה.נשמע ספר קשה לקריאה לאנשים עם לב חלש

שמזילים דמעה רק מלקרוא על משברים שכאלה באמצע החיים כמוני. מאחלת הצלחה לדור בדרכו .מי שצלח ארוע שבקושי יצא ממנו יכול להצליח בכל דבר שרק ירצה.מדהים כמה הספר היה ועודנו רלוונטי לצערי,לצערנו.ושוב ביקורת מרגשת רץ.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

יעל - תודה, שמונה שנים במדינה הם נצח, הספר מעט יישן, אבל לצערי הרלוונטיות שלו עדיין קיימת, כמו ההבטחה

שאמרו לנו כילדים, שתגדלו לא יהייה צבא, לילדינו שלנו כבר לא הבטחנו, אבל פשוט רצינו שהם ייסימו את השירות בשלום.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

אנקה - תודה, מציע לקרוא את הספר, הוא יוצא דופן, גם בנבואה שחזתה את החזרה ללבנון

אנקה
אנקה•לפני 12 שנים

וואוו סיפור אישי נוגע ללב ומצמרר. שמחה שבנך התאושש וחזר לעצמו לבסוף.

לא קראתי את הספר אבל ראיתי את ההצגה לא מזמן. היא הייתה לא רעה.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

ביקורת מרגשת מאד.

קראתי את הספר מזמן וחשבתי שהוא מעולה. הוא נמצא אצלי בספרייה אבל לא הצלחתי לקרוא אותו שוב. אולי פעם.
רץ
רץ•לפני 12 שנים

בניצי - תודה, הספר מעולה וככזה הוא זכה בפרס ספיר - והספר הזה הפך למציאות חיינו ואפשר לי להביא לביטוי

את הצד האפל - הלא מואר שלו,המשפחות אילו שיוצאות למסע השרדות אמיתי.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 12 שנים

אחד הספרים החזקים שקראתי.

לפני כמה שנים התחלתי את הספר בהמתנה לטיסה ממינכן לארץ. ישבתי בשדה התעופה ושקעתי בספר לחלוטין. לפתע ניגשה אלי בחורה צעירה שראתה שאני קורא ספר בעברית ושאלה (בעברית) האם אני ממתין לטיסה לתל אביב. כשהשבתי בחיוב היא שאלה האם לא שמעתי שכבר כמה פעמים קראו לנוסעים האחרונים לעלות למטוס... לא היו לי מילים להודות לה ועד הנחיתה כבר סיימתי את הספר. כמה ימים לאחר שובי, יצא הסרט של יוסף סידר "בופור", המבוסס על הספר. עם כל הכבוד לסידר ולסרט, הספר עולה על הסרט בכמה דרגות.
36 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רץ

קול דמי אחיך

קול דמי אחיך

אילעאי עופרן

אחים אנחנו-האומנם?

ביולי 2023, כשהמהפכה המשטרית הייתה בעיצומה, ריחפו באוויר אדי בנזין רעילים ונפיצים, כאזהרה מוחשית מפני פיצוץ חברתי קרוב — כזה שלעתים נלחש בשמו העתיק: מלחמת אחים. מתח זה הוא שדרבן אותי להשתתף ב"ימי התנ"ך" של מכללת הרצוג באלון שבות. קיוויתי למצוא שם, בין אלפי המשתתפים שגדשו את האולמות, שיח ערכי ורלוונטי על השבר החברתי.

הציפיות הללו נמוגו באחת כשהמרצה — רב וחוקר בעל מוניטין — פתח את הרצאתו על המלחמה בין בית שאול לבית דוד באמירה אגבית: "לאור המציאות הנוכחית, ביקשו ממני המארגנים שיהיה זה נכון להרצות על מלחמת אחים". האמירה הזו, שנאמרה בנון-שלנטיות, עוררה צחוק רם בקהל. עבורי זה היה רגע מתוסכל של אכזבה; פתיחה שביטאה היטב את היעדרו של שיח עמוק ואמיתי בין הציבורים השונים בישראל.

ההרצאה ההיא, שהייתה מרוקנת מהקשר ערכי אקטואלי, הגבירה בי את הצורך בשיח אינטלקטואלי המושתת על נכסי התרבות המשותפים לנו. דחף זה הוביל אותי לרכוש את ספרו המבטיח-לכאורה של אילעאי עופרן: "קול דמי אחיך" עופרן, רב ופסיכולוג המשמש כראש המכינה הקדם-צבאית "רוח שדה", מבקש בספרו לעסוק במלחמות האחים בתנ"ך ואף לגעת באלו של תקופת הבית השני.

כותרת הספר לקוחה, כמובן, מספר בראשית : "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמה" -זעקת אלוהים לקין לאחר שרצח את הבל. בהמשך לכך, מציבה כריכת הספר שאלה מדויקת: למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו? בשאלה זו גלומה אקסיומה, שלפיה מושג מלחמת האחים הלאומית משוכפלת ומבוססת על בסיס דינמיקת היחסים והקנאה בתוך המשפחה הגרעינית.

אולם, עם תחילת הקריאה התברר הפער העמוק בין היומרה הגדולה של הספר לבין רמתו בפועל. הספר כתוב כרשימה כרונולוגית הסוקרת את מלחמות האחים במקרא, אך בעידן הבינה המלאכותית, כתיבת ספר המבוסס על סקירה כזו היא מיותרת לחלוטין — מה גם שהסקירה עצמה אינה מדויקת ומחסירה פרקים קריטיים.

כך, למשל, בדיון על מלחמות דוד קיימת התייחסות למרד אבשלום, שבבסיסו עמדה קנאת אחים (בעקבות אונס תמר בידי אמנון); מנגד, עופרן מתעלם לחלוטין ממלחמת האחים הממושכת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ממרד שבע בן בכרי, או מהמאבק הסיעתי המר שהתרחש בשלהי חייו של דוד בין תומכי אדוניה בן חגית לתומכי שלמה בן בת שבע. תקופת דוד הרי משמשת מקור עשיר להבנת המושג "מלחמת אחים" ומשמעויותיה נטבעו בזיכרון הלאומי — כמו האמירה המצמררת "הלנצח תאכל חרב?" אמירה שנאמרה במהלך המלחמה בין יורשי שאול לבית דוד, והפכה בשנות השבעים להשראה לשיר ישראלי המבטא כמיהה לשלום.

הספר מנסה להציע הסברים פסיכולוגיים למניעי המלחמה. את הרצח המיתולוגי של הבל בידי קין, מנסה עופרן להסביר באמצעות תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר. ההסברים הפסיכולוגיים מוגשים בצורה יבשה, והדגמתם על הסיפור המקראי אינה משכנעת.

נקודת התורפה המרכזית של הספר נעוצה בניסיון להלחים אליו, באופן מאולץ, התייחסות למלחמות האחים בימי הבית השני, ולסיים בחלק שלישי המבקש לשמש כ"מדריך למניעת מלחמות אחים". שני החלקים הללו שטחיים, חסרי מעוף ומיותרים. שיא התמיהה נרשם כאשר עופרן מביא את סיפורם של מרים ואהרון המתייצבים מול משה וטוענים "הרק אך במשה דיבר ה'?" כדוגמה לאחוות אחים. ההפך הוא הנכון: זהו סיפור מובהק של פטריארכליות ומאבקי כוח, המציג כיצד הממסד הגברי דחק את מרים הנביאה מתפקיד המנהיגות השוויוני שהיה לה ביציאת מצרים.

"קול דמי אחיך" הוא החמצה תרבותית גדולה. בעידן שבו החברה הישראלית פצועה, שסועה ומחפשת נואשות נקודות אחיזה, הספר אינו ממלא את הצפיות ממנו. הוא לא הצליח לתת מענה לשאלה הגדולה והרלוונטית מאי פעם: כיצד מתרגמים את האזהרה התנכית לחברה המדממת שלנו? הקריאה בספר זה אינה חובה, ואת החיפוש אחר התשובות האמיתיות נאלץ לחפש במקום אחר.

לפני שבוע•
★★★★★
•רץ
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות גם אבני דרך במחשבה הפוליטית הישראלית: אלתרמן, שבאחרית ימיו זוהה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה ועם החזון הלאומי-אמוני; ואילו עמוס עוז, המזוהה עם השמאל הישראלי המבקש הידברות והיפרדות מהפלסטינים. שתי הגישות הללו, שצמחו מתוך תנועת העבודה, מבטאות מחד גיסא את שקיעת השמאל ההיסטורי, ומאידך גיסא את עליית הלאומיות המשיחית בישראל.

אף שקראתי את הספר, לא חשבתי לכתוב עליו ביקורת, שכן לא תמיד יש לי אמירה חכמה או מגובשת על כל ספר שאני קורא. כך היה גם הפעם. אז בוודאי תשאלו מדוע שיניתי את דעתי ובכל זאת כתבתי רשמי קריאה (אינני מתיימר להיות מבקר)? משום שנחשפתי לביקורת השלילית שכתבו שני חוקרים – הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה (שניהם חוקרים מוערכים בתחומי המחשבה היהודית וההיסטוריה של הרעיונות).

הטענות המרכזיות של שגיא ואוחנה: היא שענברי מקריב את האמת ההיסטורית לטובת המבנה הספרותי. הם טוענים שהוא יוצר "קריקטורות" של אלתרמן ועוז כדי להוכיח את התזה שלו. כחוקרים, הם מצאו בספר אי-דיוקים בעובדות, בתאריכים ובייחוס של אמירות מסוימות. עבורם, כשכותבים על דמויות היסטוריות כה משמעותיות, אין מקום ל"חירות יצירתית" המשנה את הסיפור ההיסטורי.

האמת, הצלחתם להרגיז אותי. זהו בדיוק ההבדל בין כתיבה היסטורית המחפשת "אמת" (מושג חמקמק כשלעצמו), לבין הנרטיב – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, והוא זה שמתקבע לרוב בהבנת המציאות שלנו. היום יותר מתמיד, ענברי מעניק באמצעות ספריו ביטוי נפלא למתח הזה.

חוקרים נכבדים, לעיתים אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן כדי לשמוע הרצאות, ואני חש עלבון גדול אל מול מיעוט הסטודנטים במדעי הרוח. באחת ההרצאות הזכירה מרצה בערגה את הרצאותיה של לאה גולדברג, שמילאו אולמות עד אפס מקום בסטודנטים ובקהל רחב. מדוע אתם מתיימרים להיות נביאים אקדמיים הזועקים על "עיוות היסטורי", בשעה שאתם למעשה מרחיקים את המעט שעוד מנסים להתחבר לתחום? אסף ענברי הוא קול ייחודי, כמעט יחיד בדורו, המצליח לייצר עניין אינטלקטואלי ורגשי סביב השיח ההיסטורי-ציוני העומד במרכז יצירתו.

לפני שנים, הלכתי לשמוע את עמוס עוז בהרצאה. הוא דיבר על מושגי ה"בוגד" ו"הבגידה" בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה". שמעתי קול פוליטי, ערכי ומוסרי המעלה שאלות נוקבות על הכיוון שאליו אנו הולכים, שהיה תיאור פסימי לעתיד. אני מתגעגע לקולו ולקולות נוספים כגון זה של א.ב יהושע. אנחנו מחפשים אנשי רוח שישמשו לנו מצפן בסערה שאנו חווים, אך הם נעלמו מנופנו וקולם של הבודדים שנותרו כמעט ואינו נשמע.

אסף ענברי אמנם אינו מתיימר להחליף את אותם נביאים חילוניים, אך כתיבתו המבריקה עליהם מעמתת אותנו עם חסרונם הכואב: האם בתוך הסערה הישראלית של ימינו, אנו מסוגלים עדיין למצוא קולות שישמשו לנו מצפן רוחני, או שמא נותרנו לנווט לבדנו בחשיכה?

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רץ
האיצחקיה [מהדורת 2025]

האיצחקיה [מהדורת 2025]

יצחק בן-נר

רקוויאם לעמק

תמונת הכריכה של ספרו החדש של יצחק בן נר, "האיצחקיה: רומן אנטיביוגרפי", היא פרי מכחולו של האמן אלי שמיר, יליד כפר יהושע. בציור נראית חבורת בנות העומדת כמקהלה בשדות העמק, ולצדן אקורדיוניסט היושב על כיסא בעייפות. החבורה שרה את השיר שפעם היה המנון העמק והציונות, "באה מנוחה ליגע", אך כעת השיר הולך, נחלש ונמוג. העמק וכפר יהושע כבר אינם בלב הקונצנזוס הציוני כמייצגי ערכי החלוציות.

כשראיתי את כריכת הספר הרגשתי צביטה עזה בלב. כילד גדלתי בגבעה מעל כפר יהושע, כפר ילדותו של בן נר, והכרתי את נופיו מקרוב. העמק והכפר הם נוף ילדותי, וכך גם סיפוריו של בן נר לילדים שסופרו על העמק, אותם קראתי כטקסטים מכוננים. מאוחר יותר, כשבגרתי, ספריו – ובהם "שקיעה כפרית" – עיצבו את טעמי הספרותי. בדומה לסופרים ותיקים אחרים, וכמו "שיר העמק" עצמו, בן נר הוא סופר שהולך ונשכח; לא מתוך כוונה רעה, אלא מכוח טבעו של עולם.

יצחק בן נר מתקרב לשנתו התשעים, ועל כן היטיבה לעשות הוצאת "יצירה עברית" כשהחליטה לפרסם במהדורה מודפסת את ספרו שיצא לפני כעשור במהדורה דיגיטלית בלבד. כעת, המהדורה המודפסת מאפשרת לקוראים רבים, ובעיקר לוותיקים שבהם, לחוות את הספר הנפלא הזה.

הספר משתייך לז'אנר הביוגרפיות הספרותיות המרגשות שכתבו סופרים קאנוניים: עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", נתן שחם ב"הסיפור הכפול של אמי", או חנוך ברטוב "של מי אתה ילד". הביוגרפיה האמיתית והבדויה של בן נר, היא טובה מכולן, היא נגעה בי בעוצמה, במכלול רגשות וזיכרונות, שברגעים מסוימים ממש הזלתי דמעות.

בן נר מספר בגעגוע עז ובכאב את סיפור הוריו: אמו, בעלת נפש אמנותית רגישה, שבחרה במעשה הציוני שגזר עליה הקרבה וסבל, ועשתה זאת באמונה עקשנית בצדקת הדרך; ואביו, שגנח בלילות ממכאובי גופו הדואב, תוצאה של עבודת הפרך שחייבה החקלאות. חלק זה הוא קינה גדולה ומרגשת לתקופה שייצגה את הרעיון הציוני הגדול, זה שביטל לעיתים את נטיות הלב האישיות. בן נר "יאכזב" את הוריו כשסירב לבקשתם להמשיך את דרכם כחקלאי במשק המשפחתי; הוא הלך אחר נטיית לבו ותשוקתו לכתיבה ועזב לתל אביב – קונפליקט קלאסי בין דור החלוצים לדור המימוש העצמי.

אחד משיאיו של הספר הוא סיפור אהבת נעוריו של בן נר למורה מבית ספרו. התיאורים ויזואליים וכתובים בשפה פיוטית ומרהיבה: החצאית הפרחונית, סריגיה הסגולים-אפורים, והמחוות העדינות והמגושמות של שניהם. זהו סיפור מפעים על חוויית אהבה ראשונה, מלאת תשוקה וכאב, שהצליחה להדהד את החוויה האישית והנשכחת שלי בגעגוע חריף ומוחשי.

חלקו השני של הספר הוא מסע חניכה אל העולם שמחוץ לכפר: הצבא, המלחמות שלעולם לא מסתיימות, תקופת "כסית" על שלל הבוהמה התל-אביבית, העבודה בגל"צ, אהבות, משפחה וספרים. ואחר כך – ההזדקנות, בגידת הגוף ופחד המוות. זוהי רשימה של אבני דרך שלעיתים נראות שגרתיות, אך אלו הם החיים האמיתיים.

"האיצחקיה" הוא רקוויאם מפואר של בן נר: פרידה מנוף ילדות שהפך למיתוס, וקינה על דור שהקריב את נפשו למען האדמה, עד שהפך בעצמו לזיכרון נמוג. בן נר מתאר זיכרונות בכאב ובגעגוע, לצד השלמה וגאווה על החיים מלאי הסיפוק. זהו ספר המעניק גאווה ונחמה לאלו שעדיין מייחלים לעצמם להתגבר על הפחדים, להוסיף ולאהוב ולקוות, ולהמשיך לצעוד במשעולי החיים בראש מורם.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רץ
חנוך הרופא מכורזים

חנוך הרופא מכורזים

ישי שריד

כסף, כוח, כבוד

כשראיתי את ספרו החדש של ישי שריד, שאת ספריו הקודמים קראתי, הופתעתי מהעובדה ששריד – שעד כה כתב על דיסטופיות ישראליות או סיפורים הקשורים בישראליות עכשווית – כותב רומן היסטורי על ארץ ישראל בתקופת בית שני.

אבל כפי שניחשתי, ואולי גם אתם, הרומן הזה מספר לנו על הרגע שלפני החורבן; עיתוי שבאמצעותו שריד מנסה להעביר לנו לקח מתוך העבר להווה שלנו.

נסחפתי לעלילה הקטנה והשקטה המתרחשת בכפר מצפון לכנרת, כורזים, הידוע היום בשרידי בית הכנסת המפואר שלו. הכפר השלו מתואר בפתיחה שהיא אגדה יפה. שם גר רופא הכפר המרפא אנשים. הוא מתקדם ברעיונותיו משום שהוא מאמין ברפואה היוונית, ולא כל כך בקמעות של הרופאים השרלטנים. לחנוך יש תכונה נוספת, נדירה בנוף הגליל: הוא אנושי, חומל ואמפתי לבני אדם – טוב לב שאותו מנצלים לא פעם בני הכפר.

לשריד יש יכולת מרהיבה בספריו: גיבוריו אינם שלמים, הם סובלים מחסרונות וספקות. חנוך הרופא לא יודע לעמוד על שלו, ולעתים הוא נרמס על ידי מנגנוני השררה של הכפר, כמו הרב מאיר, שאמנם מהווה סמכות דתית בכפר, אך הוא אדם רע מטבעו המנהל מלחמת חורמה בחנוך שלא תמיד מקבל את דעותיו.

לחנוך יש גם צרות משפחתיות: אשתו מתה בשעת לידה והוא מלא רגשות אשם על שלא הצליח להציל את חייה. יש לו בת יפהפייה בת תשע-עשרה, דעתנית, הפוסלת סדרתית את כל המועמדים לשידוך, ולמרבה ההפתעה היא מבקשת ללכת בדרכי אביה ולהיות רופאה. לחנוך יש ילד נוסף, צעיר, שנולד עיוור אך הוא נגן חליל מעולה. מה יהיה גורלו בכפר שתושביו סבורים שהוא עיוור משום שאלוהים העניש את הוריו שחטאו?

שריד מספר אגדה תקופתית יפה בשפה עשירה. הוא משחזר תקופה קריטית בתולדות ישראל, רגע לפני שבית המקדש חרב. מבחינתו הכפר הוא מיקרוקוסמוס לבעיות ולמתחים בחברה היהודית של אז: השחיתות והכוח שאפיינו את חלק מהיהודים שפעלו בשירות הרומאים, כמו גובה המסים, או רב הכפר – הסמכות הדתית שאין בה טיפת חמלה, אלא רק רצון להשתייך לצמרת הממסד הדתי, הסנהדרין. לצורך כך הוא כופה לעתים על הכפר תקנות לא הגיוניות, כמו הכפייה על האופה להרוס את תנורו החדש משום שאינו עומד בדיני הטומאה – התכתבות מופלאה עם הפרשה התלמודית המכונה "תנורו של עכנאי".

מהי האמת הפנימית שלך? שואל אותנו שריד באמצעות חנוך. מהי חמלה אנושית, ומהם המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונותיך? אלו שאלות בהן מתחבטים חנוך ובני משפחתו, שלא פעם ניצבים מול בורותם של בני הכפר.

ברקע הסיפור מופיע ישו, המגיח באקראי כגיבור משני, אך באמצעותו שריד מנסה לומר לנו דבר משמעותי: הנצרות החלה ככוח שניסה לייצג את החמלה היהודית והדאגה לאנשים בשולי החברה, אך הכוח הזה, כמו כוחות דתיים אחרים, הפך למשיחי – כוח המוכן להקריב חיים כדי להביא גאולה לעולם.

שריד מגיש לנו ברובד השני של הספר אלגוריה למצבנו בהווה. כמעט באותן בעיות חולה החברה הישראלית; אז כהיום, היו לחברה היהודית כוחות מתונים ואנושיים בדמותו של חנוך הרופא, אך הם הפסידו לכוחות הקיצוניים והמשיחיים. האם אנחנו צועדים באותו נתיב של חורבן בית שני? האם אנחנו מתעקשים לא ללמוד את הלקח, ואולי פשוט לא מסוגלים? שריד מניח בפנינו שאלה מטרידה, ואת התשובה הוא משאיר לנו, הקוראים המוטרדים.

לפני חודש•
★★★★★
•רץ
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•רץ
הריסה

הריסה

אנה אנקוויסט

קו השבר

בזמן האחרון אני הוגה בחיי, מביט אל הרגעים שבקשתי לשכוח, שברים ופגמים העולים וצפים בבהירות כואבת, כמו הנערה שעלבתי בה בשעה שבקשה את קרבתי. לא פעם אני מופתע לאופן שדווקא הרגעים האלה זכורים לי בבהירות. כעת אני מבקש לחיות בשלום עם הרגעים הרעים והיפים וגם עם אלה חסרי המשמעות, כשלמות אחת, בלתי נמנעת.

יש רגעים נדירים בהם המחשבות והרגשות המציפים אותי חוברים לאחד הספרים בהם אני קורא.

כך קרה לי כחוויה מפעימה, בשעה שקראתי את הספר הריסה, של אנה אנקוויסט, שלמען האמת שייכת לחבורה מצומצמת מאוד של סופרים שאני קורא אותם בנאמנות, כחברים אינטימיים, מהם אני יכול לקרוא על החיים שלהם לטוב ולרע כסיפור שיהדהד את סיפור חיי ורגשותיי, קריאה שהציפה אותי ברגש ענק של כאב ותיקווה.

אנה אנקוויסט, בכל ספר שלה, משלבת יסודות מהביוגרפיה שלה, כשהייתה צעירה, היא הייתה נגנית מצטיינת, אך הוריה טענו שזה לא מקצוע בטוח, ולכן נאלצה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת נפש כפסיכואנליטיקאית. היא איבדה את ביתה בתאונה, ולאחר שנים, היא הפכה לסופרת, המשלבת בכתיבתה את יסודות חייה, והיא גם מנגנת ברביעיית נגנים חובבים.

הספר של אנקוויסט, נפתח באופן לא שגרתי, בתיאור הריסה של ציור קיר ענק, מעל מטה המשטרה, ילדה הקופצת בחבל הניראת בגבה אל הצופה, יצירתו של קו וסטריק-יצירה אמיתית, שאכן צוירה ונהרסה במסגרת הריסת הבניין. המקרה האמיתי הזה, משמש נקודת מצא מרהיבה, כאלגוריה למשמעות ההרס בחייה האישיים של המלחינה הצעירה, אליס אאוכוסטוס.

אליס, המלחינה שלנו היא מסוג הילדים שגאוניותם ותשוקתם למוזיקה נכרת מילדותם, אך הגאוניות הזאת יש בה לא מעט חסרונות מכמרים, כמו המופנמות של אליס, בעיקר במקצוע – הלחנה מוזיקאלית שנחשב גברי. היא מזדהה עם הידן, מלחין עבר, שאומנם נחשב גאון, אך היה אדם בודד בחייו. אליס קוראת רבים מהספרים העוסקים בו ואף את מכתביו האישיים החושפים אהבה לא ממומשת ובלתי אפשרית לפטרונית שלו.

אליס עצמה, מתנהלת בסרבול רב, היא אומנם התחברה לחצוצרן, חבר ללמודים, לו כתבה את קטע בחינת הסיום של האקדמיה למוזיקה. הוא יצא לתזמורת בקנדה והשאיר את אליס נטושה.
אליס, באופן לא ברור מתאהבת במורה שלה להלחנה המבוגר ממנה בארבעים שנים, ואף נכנסת ממנו להריון ולבסוף ננטשת על ידו, ואף מפילה בהפלה טבעית את העובר.

אנחנו פוגשים את אליס הנשואה, מלחינה בסוף שנות השלושים שלה, המתכוננת ליצירת חייה, שהוזמנה על ידי התזמורת הממלכתית. כתיבת היצירה חושפת את אליס, כיוצרת מכוננת, אך גם את עולמה הסמוי בו סודות משלה, כמו העובדה שהיא שומרת בסוד מבעלה, את העובדה שהפילה בעבר, או גם הקונפליקטים שהיא חווה, כמו חיי הנשואים שלה, שלא ממש מסעירים, אך מגוננים.

על רקע הקשיים האישיים, אליס יוצרת את יצירת חייה, המתוארת בכתיבה ווירטואוזית, בה נחשף מקור השראתה ליצירה. תהליך הכתיבה עצמו הוא כמו תהליך לידה, או השראה אלוהית..
יצירת היצירה והשמעתה, היא שיא הריגוש של כתיבת אנקוויסט, המספרת לנו על היסודות האנושיים, כמו אובדן חיים, פגיעות אישית, הכמיהה לאהבה ומחירה, והאפשרות לחלום חלומות ולממשם.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•רץ
חג המשק

חג המשק

שני הדר

באה מנוחה ליגע?

אני חייב וידוי, יש לי חולשה לציורי כריכות ספרים.

למה אני מספר לכם את זה, כי הפעם כריכת הספר, של שני הדר, חג המשק קומדיה רומנטית עם הרבה גזר, היא כל כך יפה ומופרכת, שהיא גרמה לי לקרוא את הספר, ממש כך.

אז, קודם כל נציג לכם את הכריכה ואת הרושם העז שהיא יצרה בקרבי:

בחזית שבולי חיטה בציור נוף של עמק, ממנו באופק מזדקרות פסגות גבעת המורה והתבור. בחזית הציור, מנגנת אקורדיון, המנגנת באקסטזה הנושאת את ראשה למעלה לשמים, מעט מאחוריה נגני חצוצרה, גיטרה ותוף מרים, יחד עם חברי מקהלה ורקדי המשק, הנמצאים בעיצומה של מסכת קיבוצית, ומעל בשמי התכלת, עפים מלאכים רומנטיים, פרה אחת, שמזכירה את ציורו של שגאל, ושיירת טרקטורים אדומים – פרגנסונים, ובצידם הימני טרקטור ירוק- ג'ון דיר? ומטוס ריסוס חוצה את העמק, בסוג של הצדעה לחוגגיו, ואת השמים פולחת להקת חסידות המביטה בפליאה בחוגגים, ומתחתיה חסידה אחת ורמז לנוספת שבאה בעקבותיה, שנטשו את הלהקה – אך בכוח האינרציה מושכות קדימה. הציור פשוט במסר המיידי שלו, גרם לי מיד לפצוח בשירה גדולה, ים השיבולים של הגבעטרון.

הדימוי המופלא של העמק, תמיד גורם לי דמעות כשאני רואה אותו, או קורא עליו, משום שהוא נוף ילדותי שלי. הוא מזכיר צייר אייקוני, את אלי שמיר, מכפר יהושע, שמצייר את נוף העמק כרקע לתושביו, כמו ביצירתו האייקונית, "שיר ערש לעמק", בה אקורדיוניסט, מנגן וסמוך לו קבוצת בנות – מקהלה השרה את שיר העמק, מבית אלפא עד נהלל, והבנתי, לפחות מההסבר לתמונה, שזהו שיר ההשכבה לעמק עצמו, שפעם תושבי הארץ היו גאים בו, כמי שסמלו את המהפכה הציונית. וכעת הוא ממחיש את שירת העמק הולכת ומשתתקת, משום שהערכים שלנו השתנו לחלוטין.

ואז חשבתי לאופן שאולי ציור כריכת הספר בספרה של שני הדר, הולך לעשות תיקון לתחושה שלי המלנכולית והעצובה העולה מהציור של אלי שמיר, ושאני הולך מעט לצחוק בימים אלה, אפילו על עצמנו, האם התחושה שלי או הצפייה שלי מהספר התממשה?

כך זה עם אזרח וותיק, שלא פעם במרבר ברבורים על נוסטלגיה שלא מעניינת אף אחד. אז מה עם הספר שלנו, כמעט שכחתי לשם מה התכנסנו?

אלה, בת עשרים ושומנה, קיבוצניקית, שלכאורה נמצאת בסביבה מוגנת אך יחד עם זאת חונקת, המטביעה בה חותם, כמי שלא הייתה לה אופציה אחרת. המצב יכול להיות גרוע יותר, במיוחד בשלב שהקיבוץ עומד לקראת הפרטה, ואלה עדיין לא חברה ועשויה להישאר ללא דבר.

אלה סטודנטית לתיאטרון, המבקשת שהקיבוץ יאשר את המשך לימודיה, בהם טמונים חלומותיה, אבל המנהל השכיר עונה לה תשובה, מה יקרה עם כל אחד בקיבוץ ירצה ללמוד תיאטרון, תשובה שמגלמת חשבונות פתוחים של הדורות הקודמים–צביאלי קוראים לה, על שם השבט אליו היא משויכת לטוב ולרע.

אלה בגילוי אומץ לא רגיל, החליטה להרים את חג היובל של קיבוצה, אתגר שעל פניו נראה מעבר לכוחותיה וכשרונה, באמצעותו היא מבקשת לפרוץ לקדמת הבמה, כהזדמנות לתיקון חייה המדשדשים, על הדרך היא מפתחת רומן כושל עם מנהל המשק החדש, עד כדי כך שבא לי לצעוק, מה קורה איתך אלה? האם אלה, שאף אחד לא מתייחס אליה ברצינות תצליח להשתנות?

הספר הזה אמור להיות קומדיה, לא כך הרגשתי ברבים מחלקיו. הרגשתי, שהספר מציע נוסחה בנאלית, איך לעשות לימונדה מהלימון, או לבסוף לגלות, שאהבה מתממשת מתחת לאורו של הפנס הקיבוצי. למרות מגרעותיו, זהו ספר שככול שמתקדמים בקריאה בו, הוא הופך לחוויית קריאה ממש נחמדה.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•רץ
המילואים האחרונים שלי

המילואים האחרונים שלי

עמרי זיידנברג

אחים לייאוש

הקריאה עבורי היא חלק מתרבות חיי, לכן חשתי בתסכול נורא, בשעה שחוותי משבר קריאה, שגרם לי קושי ממשי להתחבר לספרים. זה משונה משום שאני עדיין קורא טקסטים מסובכים באמנות ומקרא לצורך הכנת הרצאות, ואלי זאת הסיבה שגרמה לי להיות מאוד ממוקד בתחום אחד של קריאה, או אולי זה המצב הכללי שפשוט הולך ומפרק את מה שאנחנו בני האדם, המאבדים את עוגני החיים שלנו.

הייתי מנסה ספר, ומייד משליך אותו בתסכול בחוסר היכולת שלי להתחבר לטקסט, והיו לא מעט ספרים כאלה...

עד שמצאתי ספר אחד, שונה מכל הספרים, ספר נעדר שם, המציג את עצמו בכריכתו השחורה, ובאותיותיו הלבנות המנוקדות באדום, המודפסות כמניפסט : " רב השנים העדיף העם היהודי לקדש מילים ולא אדמה..." וחשבתי לעצמי: עוד פעם מנפחים לי את הראש עם אמירות של פנלים תקשורתיים שמברברים את עצמנו למוות ולמרה שחורה?

אבל בכותרת המשנה היה כתוב המילואים האחרונים שלי, ובכריכה האחורית היה כתוב על מורה לאזרחות בתיכון שמקבל צו למילואים, ואז חשבתי אוטומטית על המורים לאזרחות של תקופתנו – תגידו מה הם מלמדים – על איזון רשויות, על האופן שראש הממשלה הוא הראשון בין שווים...ואולי ברקע עומד הפחד שהורה לא מרוצה ירים טלפון לשר החינוך, שיבוא בעצמו לשמע שיעור. רץ כמה שאתה דפוק, באופן שאתה חושב שלילי, ואמרתי לעצמי שכן ...

אז קודם כל תודה לעמרי זיינדנברג, שהצליח לרתק אותי בגיבור שלו המורה לאזרחות מ 2012, בשעה שהתחלתי לקרוא בספר, חשבתי שלבטח יש בו משהו, אולי נבואה שחורה ודפוקה שמגשימה את עצמה... אז למה אני צריך לקרוא ספר כזה שיוסיף למלנכוליה הקיימת אצלי. אז בכל זאת קראתי, כי אני אוהב גיבורים נואשים, שמגעים לדרכים חסרות מוצא.
אז קראתי...

השפה של הספר, ממש יפה בפשטותה ובנגישות שלה, מה שגרם לי לקרוא ולהיאחז במלים כגלגלי הצלה למצב רוחי, ועל כך תודה.

הספר הכל כך ישראלי ונשמע אמיתי בפתיחה שלו, ובסיפור על גיבור הספר בגוף שלישי, על חייו המתסכלים ונטולי העניין, כמורה לאזרחות בתיכון, בגיל שלושים ובחיי זוגיות עם צעירה שממש אוהבת אותו, אך הוא מרגיש שהיחסים שלו איתה מקרטעים, והוא כלל לא מסוגל לדמיין את עתידו לצידה.

ולפתע הוא מקבל צו מילואים ויוצא אליו...למקום הכי ישראלי שמפגיש אותו עם כל קצוות החברה, דתיים, מתנחלים, חילונים ומהפריפריה הזנוחה, ואחד- הגיבור שלנו, שנשמע כמו שמאל טיפוסי, שכל משימה בשטחים גורמת לו ייסורי מצפון. הקשיים שלו מעוצבים על רקע שיממון משימות המילואים ועם דמויות שהן מעט סטראוטיפיות, ואמורות להמחיש את הקיטוב החברתי, אבל הן מעט מאולצות, והשיחות עצמן רדודות, הן בהיבט הרגשי, והן בהיבט האינטלקטואלי, כפועל יוצא של ספר שמנסה לחבר בין רומן למחשבה הגותית, אך לא מצליח לפתח אמירה משמעותית.

בדרך כלל, אני לא מספר על סיום ספרים, אבל לגבי הספר אין ברירה, כי היתרון שלו הוא בסיומו, בעובדה שהגענו לדרך ללא מוצא – מה עושים? על מה חושבים? ומסתבר שרובנו למרבה התדהמה פשוט מתקשים לנסח מחשבות מורכבות, או בכלל לתרגם אותן לעשייה, כתחושה משתקת ומאיישת.

האם הייאוש הוא חזות הכל? אני לא יודע, אבל ספר שיצא ב- 2012, ומעניק תחושת התפרקות הוא כמו נבואה שהגשימה את עצמה.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•רץ
אשר אהבתי

אשר אהבתי

סירי הוסטוודט

האישה שבתמונה

לא פעם אני קורא ספרים המבקשים להתמודד עם המושג החמקמק המכונה אהבה, או גם תשוקה, בצורה מרגשת וחכמה, המצליחים לגעת בזיכרונותיי הנשכחים, באמצעותם אני מספר לעצמי שוב את הסיפורים שלי, מבקש להתפייס איתם ולעתים להרגיש את המשמעות שהייתה, וזאת שלעתים מתבררת רק עם חלוף השנים. הספרים האלה הם לא רבים, אני צריך לברור אותם בקפידה רבה.

אחד מהם, הוא ספר של סירי הוסטוודט, אשר אהבתי, סיפור המתאר מערכות יחסים בין שני זוגות של חברים, במשך תקופת חיים ארוכה, שבמהלכם יבאו לביטוי מערכות יחסים מורכבות ורגישות.

הספר הזה היה מונח בערמת ספרים נשכחת שלי, אולי בשל ציור הכריכה הלא אטרקטיבי שלו, אגרטל פרחים אפור שחור, בו שלושה פרחים, שאחד מהם נושר מגבעולו, ומעליהם מרחף כתם כתום, אולי שמש? ציור שהוא בעצם כתב חידה, המונחת באופן לא מובן בפניו של הקורא הפוטנציאלי. צריך להתגבר על מכשול זה ופשוט לצלול לחוויית קריאה מופלאה חכמה ורגישה.

הספר עצמו מתחיל בחידה אחרת המופיעה בתחילת הספר, בשעה שליאו, היסטוריון אמנות באמצע חייו מרצה באוניברסיטת נו יורק, ביקר בגלריה של ביל, צייר אלמוני, בסוהו של נו יורק. הוא ירכוש ציור שריתק וסיקרן אותו, בו מופיעה אישה צעירה השוכבת על הרצפה בחדר ריק, כשהיא נשענת על מרפק אחד, לובשת רק חולצת טריקו של גבר, הציור רומז לאדם נוסף, שצילו כמו חוצה את הציור כצל. טרחתי לפרט את פתיחת הספר, משום שהוסטוודט, מצליחה בצורה מופלאה לתאר את עולם האמנת של נו יורק, ואת תהליך היצירה של ביל הצייר, בצורה מוחשית ומרגשת.

הצעירה השוכבת בציור, היא בת דמותה של ויולט, הדוגמנית שבאותה עת, הייתה סטודנטית, היא תהייה בהמשך לאשתו השנייה של ביל, וחוקרת תרבות אינטלקטואלית מרשימה בפני עצמה.

ליאו, היסטוריון האמנות ואריקה אשתו, מרצה לספרות בניו יורק, יחד עם ביל וויולט, יהפכו בהמשך לשני זוגות חברים קרובים, החיים בשכנות, ואף חולקים יחד בית נופש בחופשות הקיץ שלהם, שני הבנים שלהם הקרובים בגיל יהפכו אף הם לחברים.

ליאו, היסטוריון האמנות, מספר את חייו וחברותם של שני הזוגות, לאורך כעשרים שנים, במערכת יחסים בה הם חוו עליות ומורדות, שינויים שמהווים רקע לרומן פסיכולוגי רגיש וחכם שנוגע בסוגיות מורכבות של החיים, כמו העולם האקדמי, עולם האמנות של נו יורק בשנות השבעים, בסוגיית דור שני לשואה של יהודים באמריקה, במערכות יחסים בין בני זוג, ובמרכבות ההורות, ומעל הכל הספר הזה מהדהד מחשבות על משמעות החיים, שחלקן יישארו פתוחות ללא מענה, כמו היצירה אותו רכש ליאו המייצגת כתב חידה, שאותו יפרש כל אחד מהצופים באופן שונה, כך הספר הוא מעמת, או מאמת, את גיבוריי העלילה לאירועים הדרמטיים שיתרחשו במהלך העלילה, התגובה של כל אחד מהם תהייה שונה ומלאת כאב.

התמונה אותה רכש ליאו, בתחילת העלילה, היא כמו נבואה בלתי מודעת לאופן שבו גיבורי העלילה יחוו את החיים. ליאו, ידבר על אהבה בלשון עבר, המתבטאת בשם הספר: אשר אהבתי, ולמעשה יאמת או יעמת אותנו הקוראים, עם מושגי האהבה והתשוקה של כל אחד מאתנו שהוא חווה במהלך חייו, גם אם אהבה מסתיימת, הזיכרון שלה הוא כתמונת חיים מופלאה המעניקה לחיינו רגעי חסד, כמו הספר הזה, שקריאתו העניקה לי רגעי חסד מופלאים.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•רץ

ביקורות נוספות על "אם יש גן עדן"

אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

יש לנו מנהג בבית הספר, שמדי שנה, בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לוקחים כמה נציגים מכל מני כיתות ושכבות בבית הספר, למירוץ על יד בית העלמין שנמצא בסמוך לבית הספר, במין מגרש ריצה עגול וגדול. המסלול, אם הבנתי נכון, הוא 4 ק"מ, ולא חייבים לרוץ כל הזמן, אפשר גם ללכת. מה שחשוב, זה ההשתתפות במירוץ, שאביו של נער כלשהו שלמד בבית הספר ונהרג במלחמת הלבנון השנייה ייסד, כדי להנציח את זכר בנו, וכדי להראות שאולי הוא כבר לא חי, אבל הזיכרון שלו ועוד איך שחי, נושם, בועט ורץ.

והשנה, אני הולך לרוץ במירוץ.

ואז נזכרתי בספר הזה. אולי בגלל שעל הכריכה הקידמית רואים זוג נעליים הפוכות, וזה עושה אסוציאציה של ריצה. אולי בגלל שהוא עוסק במלחמת לבנון ובחיילים שנמצאים בבופור בלבנון ומתגעגעים למשפחות שלהם ולבנות הזוג שאולי הם לא יזכו יותר לראות, ולמרות שאולי הם לפעמים עושים את עצמם 'גברים' ועושים הרבה רעש וצחוקים, יש כאן הרבה פחד וחששות. ואולי גם וגם.

בכל מקרה, ראיתי שעדיין לא כתבתי ביקורת על הספר, אז ניצלתי את ההזדמנות. בנוסף לסיפור שהספר עוסק בו עם החיילים, זה ספר מאוד מיוחד. מיוחד, כי הוא כתוב בצורה אנרגטית מאוד וסוערת, כאילו חייל בשדה הקרב כתב אותו תוך כדי לחימה, ולא היה לו הרבה זמן לערוך את מה שכתב או להקפיד על שימוש בשפה יותר סיפרותית ונאותה. ככה, ישר, באופן הכי טבעי.

האמת היא שהכתיבה המהפנטת היא הסיבה היחידה שנתתי לו 5 כוכבים. בלעדיה, אולי הייתי נותן לו 4, או אולי אפילו 3. מה גם, שאת הספר לא הצלחתי לקרוא עד הסוף - הכתיבה, שבהתחלה נראתה לי מאוד מיוחדת, איבדה מהייחוד שלה כי אחרי 100 עמודים כבר מתחילים להתרגל לזה ופחות להתפעל, והעלילה, כמו שאמרתי, לא עשתה לי את זה, למרות כל הנושא המורכב שבה היא עוסקת. יכול להיות (ואני אפילו די בטוח) שהסיבה לכך היא שעוד הייתי קטן מדי בשביל לקרוא את הספר הזה, ובגלל זה נטשתי אותו לבסוף. האמת היא, שקראתי הרבה ספרים כאלה למבוגרים, כשהייתי ילד. אפילו עכשיו אני מעט חוטא בזה (מה לעשות, ספרים למבוגרים כמעט תמיד משכו אותי).

אבל עכשיו אני התבגרתי. ועכשיו, אני ארוץ במרוץ. אולי זה זמן טוב לקחת את הספר, ולקרוא אותו שוב. והפעם, עד הסוף.

***

מוקדש לחללי צה"ל ולהורים השכולים. אני איתכם. כל הזמן איתכם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אחד הספרים החזקים שנכתבו בעברית על החוויה הצבאית של דור שלם. לכאורה זהו סיפור על צוות לוחמים במוצב הבופור בשנים האחרונות של שהות צה״ל בדרום לבנון, אבל למעשה זהו ספר על בדידות פיקודית, על פחד, על רעות, על שחיקה, ועל הפער הבלתי נסבל בין מה שהעורף מדמיין לבין מה שהחיילים חיים בפועל.

זה ספר שמצליח ללכוד היטב את אחת התחושות הקשות ביותר במערכה מתמשכת: אתה נמצא על נקודה קטנה במפה, מוקף איומים, שגרה מבצעית ואובדן, ובו בזמן מרגיש שהסיפור הגדול מתנהל מעליך, רחוק ממך, בשפה אחרת לגמרי. לשם מצליח לתת קול לאנשים שבדרך כלל מופיעים אצלנו בדוחות כ״כוח״, ״צוות״ או ״עמדה״ - אבל בפועל הם נערים וגברים צעירים שמחזיקים עולם שלם על כתפיהם.

הכתיבה מחוספסת, ישירה, לפעמים בוטה, אבל דווקא לכן היא אמינה כל כך. הספר לא עושה רומנטיזציה לשירות ולא מחפש גבורה נקייה. הוא מראה את החברות, ההומור השחור, הפחד, העייפות והאומץ כפי שהם מתערבבים בשטח. בעיניי זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק מה היה בבופור, אלא מה קורה לנפש של לוחם כשהמציאות המבצעית נמשכת הרבה אחרי שההיגיון כבר נשחק.

לפני שבועיים•רונן ג
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אח, איה, קחו אותו מכאן! אאוץ', תוריד את הרגליים שלך ממני! נו, תוריד אמרתי, ספר לא מחונך שכמוך!
לא סתם בחרו לך את הכריכה הזאת, אה? תמונה של רגליים לספר בועט ומופרע. אני עתוקה. אתה יודע מה זה עתוקה? עתוקה זאת קוראת שנשימתה נעתקה. ככה, נעתקה מאוסף מילים. התלפפו סביב הריאות ולחצו חזק. זה מדהים שמילים יכולות לחדור ככה, לא? מילים יכולות לחדור לכל מבצר. אפילו לבופור. אבל אולי זאת לא הדוגמא הכי טובה כי הבופור לא כזה חזק. עובדה, מתו שם. אם אתה מפחד, יש גם מילים שיכולות לשמור עליך, תהילים נגד טילים, יש לי סטיקר כזה.

אל תראה אותי ככה, לא כל ספר גורם לי להיות עתוקה. ממש לא. צריך להיות מיוחד כדי לזכות בליבי. כולן אומרות את זה? שיאמרו, אני מתכוונת לזה. רק אל תעוף על עצמך, אני רואה שהגובה מתחיל לסחרר אותך קצת. צריך להחזיר אותך לקרקע. אבל בכיוון הנכון, לא כמו בכריכה, בטח התבאסו שככה התהפך להם. יאללה, רד לכאן ותביא אתך בקבוק מלא מהאוויר הצלול שם למעלה. רק תשתדל שלא יכנס גם עשן מההפגזה הקרובה כי אני שומעת "יציאה" ולא בא לי להיות עתוקה מפיח. נו, רד כבר, אבל בזהירות, יש מוקשים בדרך. הגעת בשלום? יופי. הבקבוק התנפץ? לא נורא, העיקר שאתה שלם.
עכשיו תקשיב ותקשיב לי טוב, מה נראה לך שככה אתה מנבל את הפה? מדבר כמו פח, באמת. כמה גסויות! הייתי צריכה לתלוש ממך כוכב על איך שאתה מדבר על בחורות. ככה מדברים רק בגן-העדן שמבטיחים לחיזבאללה, אם יש אותו. אתה שומע? תוריד ת'עיניים כשאני מדברת איתך. הפה שלך זה כמו רובה. את הקנה של הרובה שלך אתה דואג לשמור נקי? נכון? רק כי השארת אותי עתוקה, הפעם אני אוותר לך. אבל לא יהיו עוד וויתורים. חבל, כי אתה צלף נהדר. אתה אמור לדעת שלכלוך מפריע.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמי
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

ברוח התקופה ולכבוד חודש הספר אכתוב כמה ביקורות שמשלבות בין שתי האהבות הגדולות שלי - תנ״ך וספרות ישראלית

״אם יש גן עדן״ - רון לשם

״אם יש גן עדן״ נקרא כרומן מלחמה מודרני מאוד, אבל מתחת לפני השטח הוא כמעט ספר על עקדה מתמשכת. הבופור הופך להר שעליו דור שלם של בנים מונח שוב ושוב, לא בידי אב אחד אלא בידי מדינה, מערכת, שפה של גבורה והרגלים של הקרבה. לשם מצליח לכתוב את החיילים לא כסמלים אלא כבני אדם: מצחיקים, מפוחדים, גסים, אוהבים, חיים מאוד - ולכן גם פגיעים כל כך.

הכוח של הספר הוא בכך שהוא מפרק את המיתוס בלי לבזות אותו. הוא מבין את הרעות, את האומץ ואת היופי שבשירות, אבל גם שואל מה קורה כשחברה מתרגלת לשלוח את בניה אל ההר ולקוות שמלאך יעצור בזמן. במובן הזה, זהו לא רק רומן על לבנון, אלא ספר על ישראליות שמתקשה להבחין בין שליחות לבין התמכרות לקורבן.

נכתב לפני עשרים שנה - רלוונטי במיוחד לתקופתנו.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•ארנון
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

גם בפעם השניה - מדובר בקלאסיקה נפלאה

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•תולעת ספרים
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

בקיצור שווה כל שקל שהוא יעלה לכם ויותר.
הספר מכניס לאווירה מהמילה הראשונה, רק תנסו לקרוא את העמוד הראשון ותבינו שאין לכם דרך לברוח לשום מקום, אתם תקועים. תקועים בבופור.
הספר הזה הוא ספר קריאה חובה, מסוג הספרים שהיית מצפה שיקראו בשיעורי ספרות, לא כי הוא כתוב בשפה גבוהה או מפוסק כראוי אלא כי הוא באמת גורם לך להתעניין, כי זאת כתיבה מהסוג שמגרה לך את המוח וכובשת לך את הלב

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ליאו ואדלס
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

תמיד קשה לי לכתוב ביקורות על ספרים כאלה, ולא בגלל שאני אמביוולנטית לגבי הביקורת עצמה, אלא בגלל שעל "ספרים כאלה" יש דעה נורא חזקה בקונצנזוס, כמעט אוטומטית, ומה לעשות שלפעמים בא לך להשמיע קול קצת אחר. כחלק מכך, אני יודעת שהסיפור קרוב לליבם של רבים, בין אם בגלל השקה לסיפורם האישי ובין אם סתם כי מדובר בנושא כל כך טעון וכואב, ואני כמעט מרגישה צורך משונה להיות זהירה בביקורת שלי בגלל זה.
ובכל זאת, מדובר בספר שזנחתי אחרי 230 עמודים מתוך כ-320. לא הצלחתי לסיים אותו, או שאולי "לא הצלחתי" זה לא מדויק - לא מספיק רציתי. לא הרגשתי שזה ישתלם לי. התהליך שעברתי לאורך 230 העמודים האלה היה לינארי שלילי ועצוב - ההתחלה הייתה נהדרת; קולחת, בהירה, סיפורית, ציורית, מעידה על 'ספר אחר'. ככל שהוא התקדם והתקדם, החזרתיות החלה קצת להלאות ולא הרגשתי שהעלילה מחזיקה מים. הרגשתי שבשלב מסוים הספר שואף להיות פשוט 'מסה חזקה' על לבנון השנייה, ודווקא לאור השאיפה הזו הוא קצת כשל. זה בבירור מסוג הספרים (גם מבחינת סגנון הכתיבה וגם מבחינת רמת העומק של העיסוק בנושא הנידון) שדווקא עלילה יותר פשוטה, אנושית, הייתה הופכת אותו ליותר נגיש ו'נזכר'. אבל כאן, כמדומני, יש איזה ניסיון לייצר טקסט טולסטוי-יבסקי-גרוס-מינגווי על גברים ישראלים בקרב, שהוא מעל-לעלילה ומעל-לזמן ולכאורה אמור לכאוב ולצלק, אבל זה פשוט לא עובד, או לכל הפחות לא עובד מספיק טוב. כדי שהספר הזה יהיה מה שהוא מתיימר להיות, הוא צריך להיות כתוב בכמה דרגות עומק יותר רציניות, בשפה אחרת, ובעיקר ליישם אלמנטים ספרותיים קצת יותר מורכבים מלספר לי על סלנג צבאי ועל אווירה צבאית.
וחבל, כי יש בו רגעים נורא נוגעים, וכשאני אומרת "נורא נוגעים" אני מתכוונת למשל לרגע שבו הדובר יורד לארץ לחופשה קצרה מלבנון, ופתאום מסתכל מחלון הרכב או סתם ברחוב ורואה איך העולם כמנהגו נוהג - בפרט אני זוכרת איזה מגש של קרואסונים יוצא ממאפייה, כאילו כלום. ספר חזק באמת, כנזכר לעיל, מעלה על נס רגעים כאלה ונותן להם את המקום לשקוע, ולא לעוד סיפור על סלנג או על החברה שרבתי איתה בסופ"ש עד שכבר יצאתי ו-וואי כמה אני חרמן והנה הדתי שהוריד את הכיפה והנה ההוא שמת לו חבר והתעצבן והעיף כיסא.
המציאות חזקה יותר מהקלישאות האלה. העצב והכאב הם ברגעים הרבה יותר עדינים, כמעט בלתי נראים, של החוויה - והספר לצערי נוטה לפספס את זה. הוא לעתים יותר מידי קלישאתי, יותר מידי 'סוער ובוטה', ובעיקר נורא מפריע לי שכאדם מבוגר (אולי גם קצת זקן בנפשו), יש גבול לעד כמה אפשר להכיל טקסט שנכתב מפרספקטיבה של בן 19 או 20. אם בחרת להעביר חוויה אותנטית, לירית וכאובה, אל תבחר בדמות של "ערס, סוס פרא", אלא בדמות שהקורא ירגיש שיש "קבלות" לתהומות הרגש שהיא לוקחת אותו אליהן.

בשורה התחתונה זה לא ספר רע. הוא קולח, הוא נוגה לפרקים, יתכן שהוא אפילו ספר ש"צריך לקרוא" - אבל בבחינת הערכה כיצירה ספרותית גרידא? הוא לא משהו, וזה צריך להיאמר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•- -
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

הספר הזה קיווצ'ץ' אותי מבפנים. וואו, קראתי אותו במהלך השירות הצבאי, בתקופת עופרת יצוקה- ולא הצלחתי להתנתק ממנו.
העמודים הראשונים של הספר הזה לא יוצאים לי מהראש עד היום-בהם מתוארים כל הדברים שיונתן, החבר של דמות המספר שנהרג בלבנון, כבר לא יספיק לחוות או לעשות. מצמרר כל פעם מחדש, ואפילו מצאתי את הקטע כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם (אזהיר ואומר כי הקטעים כוללים סלנג ושפה בוטה)

"הוא כבר לא.
יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.

יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון"

בעיניי, ספר מדהים וחובה לכל מי ששירת, משרת או ישרת בצה''ל.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Maya Si
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“אח, איה, קחו אותו מכאן! אאוץ', תוריד את הרגליים שלך ממני! נו, תוריד אמרתי, ספר לא מחונך שכמוך!”