“ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.”

“על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות גם אבני דרך במחשבה הפוליטית הישראלית: אלתרמן, שבאחרית ימיו זוהה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה ועם החזון הלאומי-אמוני; ואילו עמוס עוז, המזוהה עם השמאל הישראלי המבקש הידברות והיפרדות מהפלסטינים. שתי הגישות הללו, שצמחו מתוך תנועת העבודה, מבטאות מחד גיסא את שקיעת השמאל ההיסטורי, ומאידך גיסא את עליית הלאומיות המשיחית בישראל.

אף שקראתי את הספר, לא חשבתי לכתוב עליו ביקורת, שכן לא תמיד יש לי אמירה חכמה או מגובשת על כל ספר שאני קורא. כך היה גם הפעם. אז בוודאי תשאלו מדוע שיניתי את דעתי ובכל זאת כתבתי רשמי קריאה (אינני מתיימר להיות מבקר)? משום שנחשפתי לביקורת השלילית שכתבו שני חוקרים – הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה (שניהם חוקרים מוערכים בתחומי המחשבה היהודית וההיסטוריה של הרעיונות).

הטענות המרכזיות של שגיא ואוחנה: היא שענברי מקריב את האמת ההיסטורית לטובת המבנה הספרותי. הם טוענים שהוא יוצר "קריקטורות" של אלתרמן ועוז כדי להוכיח את התזה שלו. כחוקרים, הם מצאו בספר אי-דיוקים בעובדות, בתאריכים ובייחוס של אמירות מסוימות. עבורם, כשכותבים על דמויות היסטוריות כה משמעותיות, אין מקום ל"חירות יצירתית" המשנה את הסיפור ההיסטורי.

האמת, הצלחתם להרגיז אותי. זהו בדיוק ההבדל בין כתיבה היסטורית המחפשת "אמת" (מושג חמקמק כשלעצמו), לבין הנרטיב – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, והוא זה שמתקבע לרוב בהבנת המציאות שלנו. היום יותר מתמיד, ענברי מעניק באמצעות ספריו ביטוי נפלא למתח הזה.

חוקרים נכבדים, לעיתים אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן כדי לשמוע הרצאות, ואני חש עלבון גדול אל מול מיעוט הסטודנטים במדעי הרוח. באחת ההרצאות הזכירה מרצה בערגה את הרצאותיה של לאה גולדברג, שמילאו אולמות עד אפס מקום בסטודנטים ובקהל רחב. מדוע אתם מתיימרים להיות נביאים אקדמיים הזועקים על "עיוות היסטורי", בשעה שאתם למעשה מרחיקים את המעט שעוד מנסים להתחבר לתחום? אסף ענברי הוא קול ייחודי, כמעט יחיד בדורו, המצליח לייצר עניין אינטלקטואלי ורגשי סביב השיח ההיסטורי-ציוני העומד במרכז יצירתו.

לפני שנים, הלכתי לשמוע את עמוס עוז בהרצאה. הוא דיבר על מושגי ה"בוגד" ו"הבגידה" בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה". שמעתי קול פוליטי, ערכי ומוסרי המעלה שאלות נוקבות על הכיוון שאליו אנו הולכים, שהיה תיאור פסימי לעתיד. אני מתגעגע לקולו ולקולות נוספים כגון זה של א.ב יהושע. אנחנו מחפשים אנשי רוח שישמשו לנו מצפן בסערה שאנו חווים, אך הם נעלמו מנופנו וקולם של הבודדים שנותרו כמעט ואינו נשמע.

אסף ענברי אמנם אינו מתיימר להחליף את אותם נביאים חילוניים, אך כתיבתו המבריקה עליהם מעמתת אותנו עם חסרונם הכואב: האם בתוך הסערה הישראלית של ימינו, אנו מסוגלים עדיין למצוא קולות שישמשו לנו מצפן רוחני, או שמא נותרנו לנווט לבדנו בחשיכה?”

“קראתי את ״נתן ועמוס״ של אסף ענברי, ויצאתי ממנו עם התחושה הנדירה שספר היסטורי יכול להיות לא רק שיעור על העבר, אלא מפתח להבנת ההווה.

ענברי עושה כאן משהו שהוא יודע לעשות טוב במיוחד: לקחת דמויות שכבר נדמה לנו שאנחנו מכירים - נתן אלתרמן ועמוס עוז - ולהחזיר אותן אל הרגע שבו הן עדיין לא היו מיתוסים, אלא אנשים. אנשים עם כישרון, חולשות, תשוקות, נאמנויות, פחדים, משפחות, אהבות, אגו, ואמונה כמעט מוחלטת בכוחה של המילה להשפיע על המציאות.

וזו אולי הנקודה הכי חזקה בספר: הוא לא עוסק רק בשני יוצרים גדולים. הוא עוסק בתקופה שבה סופרים ומשוררים עוד עמדו ממש בתוך הזירה הציבורית, לא מהצד. הם לא רק כתבו על המדינה - הם ניסו לדבר אליה, לעצב אותה, לריב איתה, להזהיר אותה, לפעמים גם להתאהב בה עד עיוורון.

דרך נתן ועמוס, ענברי מספר בעצם את אחד הסיפורים הגדולים של ישראל: איך אותה אהבת מולדת יכולה להוליד שתי מסקנות כמעט הפוכות. איך מתוך אותו כאב, אותה עברית, אותו פחד קיומי ואותה תחושת שליחות - אחד יכול להגיע אל רעיון ארץ ישראל השלמה, והשני אל מחנה השלום. והספר מצליח להראות שהמחלוקת הזאת לא נולדה מסיסמאות, אלא מביוגרפיות, מאופי, מפצעים, מהיסטוריה משפחתית, ומהאופן שבו כל אחד מהם הבין את תפקידו כאיש רוח בתוך מדינה צעירה ומפוחדת.

מה שיפה בכתיבה של ענברי הוא שהיא לא מתחננת להיות “אקטואלית”, ולכן היא כל כך אקטואלית. הוא לא צריך להסביר לנו למה הוויכוחים של אז עדיין חיים בתוכנו. זה פשוט קורה תוך כדי קריאה. פתאום ברור כמה מהשפה, מהשסעים, מהחרדות ומהחלומות של ישראל הנוכחית כבר היו שם - רק בלבוש אחר, עם שמות אחרים, ועם דור שהאמין אולי קצת יותר בכוחן של מילים גדולות.

זה ספר על ספרות, אבל גם על פוליטיקה. על היסטוריה, אבל גם על נפש. על ישראל של פעם, אבל בעצם על ישראל שלא הפסיקה להתווכח עם עצמה עד היום.

ובעיקר, זה ספר שמזכיר שאנשי רוח חשובים באמת הם לא אלה שיושבים מעל המציאות ומפרשים אותה בנחת. הם אלה שנכנסים אליה, מסתבכים איתה, משלמים עליה מחיר, ולפעמים גם טועים בגדול - אבל עושים את כל זה מתוך תחושה עמוקה שהמילים שלהם הן לא קישוט. הן אחריות.

״נתן ועמוס״ הוא ספר חכם, יפה, ולעיתים מכאיב. ספר שמצליח להפוך ביוגרפיה כפולה לסיפור רחב הרבה יותר - על התרבות הישראלית, על הציונות, על המלחמה בין חזון לפיכחון, ועל השאלה הבלתי נגמרת מה אדם כותב אמור לעשות כשההיסטוריה דופקת לו בדלת.

בעיניי, זה ספר חשוב מאוד. לא רק למי שאוהב את אלתרמן או את עמוס עוז, אלא לכל מי שמנסה להבין איך נבנתה כאן השיחה הישראלית - ואיך היא ממשיכה לרדוף אותנו עד היום.”

“לא נעים אבל... לא יותר מאשר "בסדר". למה? בארבע מלים "מהנה מאוד - שטחי מאוד". אי אפשר לומר על אסף ענברי שכתיבתו לא טובה. זו כתיבה מהנה, מאוד קריאה, אבל הספר הזה חוטא בשטחיות כזו שרוב יתרונותיו בטלים לעומת השטחיות והתיאורים שמנסים מצד אחד להיות תיאורים היסטוריים לכאורה, שלא לדבר על הציטוטים שהוא מביא ובהרבה מקרים הם פשוט לא היו והם פרי דמיונו של המחבר. נכון שאסף ענברי "המציא" סוג חדש ואפילו מעניין ומקורי שבו הוא מרשה לעצמו להמציא אירועים וציטוטים שמלווים את הפרקים האמיתיים -ראו למשל "הספר האדום" שם זה הרבה יותר מוצלח. במקרה שלפנינו 2 הדמויות הן של אלתרמן והן של עמוס עוז ראויות להרבה יותר מאשר כאן. הניסיון להציג דיכוטומיה בין שניהם יש לה בסיס מסוים, אבל לא כזה שמצדיק את המתואר בספר. רוצה להכיר את עמוס עוז קרא את "סיפור על אהבה וחושך". רוצה להכיר את אלתרמן קרא את כרכי "הטור השביעי". אני, הקטון, נעלב בשם שניהם. בכל זאת מילה אחת טובה - מאוד קריא, שוטף ומי שלא הכיר את שניהם מקבל תמונה אמנם שטחית ולקויה, אבל יתכן שתמשוך את הקורא להכיר אותם באופן ראוי יותר”