אחים אנחנו-האומנם?

ביולי 2023, כשהמהפכה המשטרית הייתה בעיצומה, ריחפו באוויר אדי בנזין רעילים ונפיצים, כאזהרה מוחשית מפני פיצוץ חברתי קרוב — כזה שלעתים נלחש בשמו העתיק: מלחמת אחים. מתח זה הוא שדרבן אותי להשתתף ב"ימי התנ"ך" של מכללת הרצוג באלון שבות. קיוויתי למצוא שם, בין אלפי המשתתפים שגדשו את האולמות, שיח ערכי ורלוונטי על השבר החברתי.

הציפיות הללו נמוגו באחת כשהמרצה — רב וחוקר בעל מוניטין — פתח את הרצאתו על המלחמה בין בית שאול לבית דוד באמירה אגבית: "לאור המציאות הנוכחית, ביקשו ממני המארגנים שיהיה זה נכון להרצות על מלחמת אחים". האמירה הזו, שנאמרה בנון-שלנטיות, עוררה צחוק רם בקהל. עבורי זה היה רגע מתוסכל של אכזבה; פתיחה שביטאה היטב את היעדרו של שיח עמוק ואמיתי בין הציבורים השונים בישראל.

ההרצאה ההיא, שהייתה מרוקנת מהקשר ערכי אקטואלי, הגבירה בי את הצורך בשיח אינטלקטואלי המושתת על נכסי התרבות המשותפים לנו. דחף זה הוביל אותי לרכוש את ספרו המבטיח-לכאורה של אילעאי עופרן: "קול דמי אחיך" עופרן, רב ופסיכולוג המשמש כראש המכינה הקדם-צבאית "רוח שדה", מבקש בספרו לעסוק במלחמות האחים בתנ"ך ואף לגעת באלו של תקופת הבית השני.

כותרת הספר לקוחה, כמובן, מספר בראשית : "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמה" -זעקת אלוהים לקין לאחר שרצח את הבל. בהמשך לכך, מציבה כריכת הספר שאלה מדויקת: למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו? בשאלה זו גלומה אקסיומה, שלפיה מושג מלחמת האחים הלאומית משוכפלת ומבוססת על בסיס דינמיקת היחסים והקנאה בתוך המשפחה הגרעינית.

אולם, עם תחילת הקריאה התברר הפער העמוק בין היומרה הגדולה של הספר לבין רמתו בפועל. הספר כתוב כרשימה כרונולוגית הסוקרת את מלחמות האחים במקרא, אך בעידן הבינה המלאכותית, כתיבת ספר המבוסס על סקירה כזו היא מיותרת לחלוטין — מה גם שהסקירה עצמה אינה מדויקת ומחסירה פרקים קריטיים.

כך, למשל, בדיון על מלחמות דוד קיימת התייחסות למרד אבשלום, שבבסיסו עמדה קנאת אחים (בעקבות אונס תמר בידי אמנון); מנגד, עופרן מתעלם לחלוטין ממלחמת האחים הממושכת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ממרד שבע בן בכרי, או מהמאבק הסיעתי המר שהתרחש בשלהי חייו של דוד בין תומכי אדוניה בן חגית לתומכי שלמה בן בת שבע. תקופת דוד הרי משמשת מקור עשיר להבנת המושג "מלחמת אחים" ומשמעויותיה נטבעו בזיכרון הלאומי — כמו האמירה המצמררת "הלנצח תאכל חרב?" אמירה שנאמרה במהלך המלחמה בין יורשי שאול לבית דוד, והפכה בשנות השבעים להשראה לשיר ישראלי המבטא כמיהה לשלום.

הספר מנסה להציע הסברים פסיכולוגיים למניעי המלחמה. את הרצח המיתולוגי של הבל בידי קין, מנסה עופרן להסביר באמצעות תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר. ההסברים הפסיכולוגיים מוגשים בצורה יבשה, והדגמתם על הסיפור המקראי אינה משכנעת.

נקודת התורפה המרכזית של הספר נעוצה בניסיון להלחים אליו, באופן מאולץ, התייחסות למלחמות האחים בימי הבית השני, ולסיים בחלק שלישי המבקש לשמש כ"מדריך למניעת מלחמות אחים". שני החלקים הללו שטחיים, חסרי מעוף ומיותרים. שיא התמיהה נרשם כאשר עופרן מביא את סיפורם של מרים ואהרון המתייצבים מול משה וטוענים "הרק אך במשה דיבר ה'?" כדוגמה לאחוות אחים. ההפך הוא הנכון: זהו סיפור מובהק של פטריארכליות ומאבקי כוח, המציג כיצד הממסד הגברי דחק את מרים הנביאה מתפקיד המנהיגות השוויוני שהיה לה ביציאת מצרים.

"קול דמי אחיך" הוא החמצה תרבותית גדולה. בעידן שבו החברה הישראלית פצועה, שסועה ומחפשת נואשות נקודות אחיזה, הספר אינו ממלא את הצפיות ממנו. הוא לא הצליח לתת מענה לשאלה הגדולה והרלוונטית מאי פעם: כיצד מתרגמים את האזהרה התנכית לחברה המדממת שלנו? הקריאה בספר זה אינה חובה, ואת החיפוש אחר התשובות האמיתיות נאלץ לחפש במקום אחר.

על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות גם אבני דרך במחשבה הפוליטית הישראלית: אלתרמן, שבאחרית ימיו זוהה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה ועם החזון הלאומי-אמוני; ואילו עמוס עוז, המזוהה עם השמאל הישראלי המבקש הידברות והיפרדות מהפלסטינים. שתי הגישות הללו, שצמחו מתוך תנועת העבודה, מבטאות מחד גיסא את שקיעת השמאל ההיסטורי, ומאידך גיסא את עליית הלאומיות המשיחית בישראל.

אף שקראתי את הספר, לא חשבתי לכתוב עליו ביקורת, שכן לא תמיד יש לי אמירה חכמה או מגובשת על כל ספר שאני קורא. כך היה גם הפעם. אז בוודאי תשאלו מדוע שיניתי את דעתי ובכל זאת כתבתי רשמי קריאה (אינני מתיימר להיות מבקר)? משום שנחשפתי לביקורת השלילית שכתבו שני חוקרים – הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה (שניהם חוקרים מוערכים בתחומי המחשבה היהודית וההיסטוריה של הרעיונות).

הטענות המרכזיות של שגיא ואוחנה: היא שענברי מקריב את האמת ההיסטורית לטובת המבנה הספרותי. הם טוענים שהוא יוצר "קריקטורות" של אלתרמן ועוז כדי להוכיח את התזה שלו. כחוקרים, הם מצאו בספר אי-דיוקים בעובדות, בתאריכים ובייחוס של אמירות מסוימות. עבורם, כשכותבים על דמויות היסטוריות כה משמעותיות, אין מקום ל"חירות יצירתית" המשנה את הסיפור ההיסטורי.

האמת, הצלחתם להרגיז אותי. זהו בדיוק ההבדל בין כתיבה היסטורית המחפשת "אמת" (מושג חמקמק כשלעצמו), לבין הנרטיב – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, והוא זה שמתקבע לרוב בהבנת המציאות שלנו. היום יותר מתמיד, ענברי מעניק באמצעות ספריו ביטוי נפלא למתח הזה.

חוקרים נכבדים, לעיתים אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן כדי לשמוע הרצאות, ואני חש עלבון גדול אל מול מיעוט הסטודנטים במדעי הרוח. באחת ההרצאות הזכירה מרצה בערגה את הרצאותיה של לאה גולדברג, שמילאו אולמות עד אפס מקום בסטודנטים ובקהל רחב. מדוע אתם מתיימרים להיות נביאים אקדמיים הזועקים על "עיוות היסטורי", בשעה שאתם למעשה מרחיקים את המעט שעוד מנסים להתחבר לתחום? אסף ענברי הוא קול ייחודי, כמעט יחיד בדורו, המצליח לייצר עניין אינטלקטואלי ורגשי סביב השיח ההיסטורי-ציוני העומד במרכז יצירתו.

לפני שנים, הלכתי לשמוע את עמוס עוז בהרצאה. הוא דיבר על מושגי ה"בוגד" ו"הבגידה" בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה". שמעתי קול פוליטי, ערכי ומוסרי המעלה שאלות נוקבות על הכיוון שאליו אנו הולכים, שהיה תיאור פסימי לעתיד. אני מתגעגע לקולו ולקולות נוספים כגון זה של א.ב יהושע. אנחנו מחפשים אנשי רוח שישמשו לנו מצפן בסערה שאנו חווים, אך הם נעלמו מנופנו וקולם של הבודדים שנותרו כמעט ואינו נשמע.

אסף ענברי אמנם אינו מתיימר להחליף את אותם נביאים חילוניים, אך כתיבתו המבריקה עליהם מעמתת אותנו עם חסרונם הכואב: האם בתוך הסערה הישראלית של ימינו, אנו מסוגלים עדיין למצוא קולות שישמשו לנו מצפן רוחני, או שמא נותרנו לנווט לבדנו בחשיכה?

כסף, כוח, כבוד

כשראיתי את ספרו החדש של ישי שריד, שאת ספריו הקודמים קראתי, הופתעתי מהעובדה ששריד – שעד כה כתב על דיסטופיות ישראליות או סיפורים הקשורים בישראליות עכשווית – כותב רומן היסטורי על ארץ ישראל בתקופת בית שני.

אבל כפי שניחשתי, ואולי גם אתם, הרומן הזה מספר לנו על הרגע שלפני החורבן; עיתוי שבאמצעותו שריד מנסה להעביר לנו לקח מתוך העבר להווה שלנו.

נסחפתי לעלילה הקטנה והשקטה המתרחשת בכפר מצפון לכנרת, כורזים, הידוע היום בשרידי בית הכנסת המפואר שלו. הכפר השלו מתואר בפתיחה שהיא אגדה יפה. שם גר רופא הכפר המרפא אנשים. הוא מתקדם ברעיונותיו משום שהוא מאמין ברפואה היוונית, ולא כל כך בקמעות של הרופאים השרלטנים. לחנוך יש תכונה נוספת, נדירה בנוף הגליל: הוא אנושי, חומל ואמפתי לבני אדם – טוב לב שאותו מנצלים לא פעם בני הכפר.

לשריד יש יכולת מרהיבה בספריו: גיבוריו אינם שלמים, הם סובלים מחסרונות וספקות. חנוך הרופא לא יודע לעמוד על שלו, ולעתים הוא נרמס על ידי מנגנוני השררה של הכפר, כמו הרב מאיר, שאמנם מהווה סמכות דתית בכפר, אך הוא אדם רע מטבעו המנהל מלחמת חורמה בחנוך שלא תמיד מקבל את דעותיו.

לחנוך יש גם צרות משפחתיות: אשתו מתה בשעת לידה והוא מלא רגשות אשם על שלא הצליח להציל את חייה. יש לו בת יפהפייה בת תשע-עשרה, דעתנית, הפוסלת סדרתית את כל המועמדים לשידוך, ולמרבה ההפתעה היא מבקשת ללכת בדרכי אביה ולהיות רופאה. לחנוך יש ילד נוסף, צעיר, שנולד עיוור אך הוא נגן חליל מעולה. מה יהיה גורלו בכפר שתושביו סבורים שהוא עיוור משום שאלוהים העניש את הוריו שחטאו?

שריד מספר אגדה תקופתית יפה בשפה עשירה. הוא משחזר תקופה קריטית בתולדות ישראל, רגע לפני שבית המקדש חרב. מבחינתו הכפר הוא מיקרוקוסמוס לבעיות ולמתחים בחברה היהודית של אז: השחיתות והכוח שאפיינו את חלק מהיהודים שפעלו בשירות הרומאים, כמו גובה המסים, או רב הכפר – הסמכות הדתית שאין בה טיפת חמלה, אלא רק רצון להשתייך לצמרת הממסד הדתי, הסנהדרין. לצורך כך הוא כופה לעתים על הכפר תקנות לא הגיוניות, כמו הכפייה על האופה להרוס את תנורו החדש משום שאינו עומד בדיני הטומאה – התכתבות מופלאה עם הפרשה התלמודית המכונה "תנורו של עכנאי".

מהי האמת הפנימית שלך? שואל אותנו שריד באמצעות חנוך. מהי חמלה אנושית, ומהם המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונותיך? אלו שאלות בהן מתחבטים חנוך ובני משפחתו, שלא פעם ניצבים מול בורותם של בני הכפר.

ברקע הסיפור מופיע ישו, המגיח באקראי כגיבור משני, אך באמצעותו שריד מנסה לומר לנו דבר משמעותי: הנצרות החלה ככוח שניסה לייצג את החמלה היהודית והדאגה לאנשים בשולי החברה, אך הכוח הזה, כמו כוחות דתיים אחרים, הפך למשיחי – כוח המוכן להקריב חיים כדי להביא גאולה לעולם.

שריד מגיש לנו ברובד השני של הספר אלגוריה למצבנו בהווה. כמעט באותן בעיות חולה החברה הישראלית; אז כהיום, היו לחברה היהודית כוחות מתונים ואנושיים בדמותו של חנוך הרופא, אך הם הפסידו לכוחות הקיצוניים והמשיחיים. האם אנחנו צועדים באותו נתיב של חורבן בית שני? האם אנחנו מתעקשים לא ללמוד את הלקח, ואולי פשוט לא מסוגלים? שריד מניח בפנינו שאלה מטרידה, ואת התשובה הוא משאיר לנו, הקוראים המוטרדים.

ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.

קו השבר

בזמן האחרון אני הוגה בחיי, מביט אל הרגעים שבקשתי לשכוח, שברים ופגמים העולים וצפים בבהירות כואבת, כמו הנערה שעלבתי בה בשעה שבקשה את קרבתי. לא פעם אני מופתע לאופן שדווקא הרגעים האלה זכורים לי בבהירות. כעת אני מבקש לחיות בשלום עם הרגעים הרעים והיפים וגם עם אלה חסרי המשמעות, כשלמות אחת, בלתי נמנעת.

יש רגעים נדירים בהם המחשבות והרגשות המציפים אותי חוברים לאחד הספרים בהם אני קורא.

כך קרה לי כחוויה מפעימה, בשעה שקראתי את הספר הריסה, של אנה אנקוויסט, שלמען האמת שייכת לחבורה מצומצמת מאוד של סופרים שאני קורא אותם בנאמנות, כחברים אינטימיים, מהם אני יכול לקרוא על החיים שלהם לטוב ולרע כסיפור שיהדהד את סיפור חיי ורגשותיי, קריאה שהציפה אותי ברגש ענק של כאב ותיקווה.

אנה אנקוויסט, בכל ספר שלה, משלבת יסודות מהביוגרפיה שלה, כשהייתה צעירה, היא הייתה נגנית מצטיינת, אך הוריה טענו שזה לא מקצוע בטוח, ולכן נאלצה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת נפש כפסיכואנליטיקאית. היא איבדה את ביתה בתאונה, ולאחר שנים, היא הפכה לסופרת, המשלבת בכתיבתה את יסודות חייה, והיא גם מנגנת ברביעיית נגנים חובבים.

הספר של אנקוויסט, נפתח באופן לא שגרתי, בתיאור הריסה של ציור קיר ענק, מעל מטה המשטרה, ילדה הקופצת בחבל הניראת בגבה אל הצופה, יצירתו של קו וסטריק-יצירה אמיתית, שאכן צוירה ונהרסה במסגרת הריסת הבניין. המקרה האמיתי הזה, משמש נקודת מצא מרהיבה, כאלגוריה למשמעות ההרס בחייה האישיים של המלחינה הצעירה, אליס אאוכוסטוס.

אליס, המלחינה שלנו היא מסוג הילדים שגאוניותם ותשוקתם למוזיקה נכרת מילדותם, אך הגאוניות הזאת יש בה לא מעט חסרונות מכמרים, כמו המופנמות של אליס, בעיקר במקצוע – הלחנה מוזיקאלית שנחשב גברי. היא מזדהה עם הידן, מלחין עבר, שאומנם נחשב גאון, אך היה אדם בודד בחייו. אליס קוראת רבים מהספרים העוסקים בו ואף את מכתביו האישיים החושפים אהבה לא ממומשת ובלתי אפשרית לפטרונית שלו.

אליס עצמה, מתנהלת בסרבול רב, היא אומנם התחברה לחצוצרן, חבר ללמודים, לו כתבה את קטע בחינת הסיום של האקדמיה למוזיקה. הוא יצא לתזמורת בקנדה והשאיר את אליס נטושה.
אליס, באופן לא ברור מתאהבת במורה שלה להלחנה המבוגר ממנה בארבעים שנים, ואף נכנסת ממנו להריון ולבסוף ננטשת על ידו, ואף מפילה בהפלה טבעית את העובר.

אנחנו פוגשים את אליס הנשואה, מלחינה בסוף שנות השלושים שלה, המתכוננת ליצירת חייה, שהוזמנה על ידי התזמורת הממלכתית. כתיבת היצירה חושפת את אליס, כיוצרת מכוננת, אך גם את עולמה הסמוי בו סודות משלה, כמו העובדה שהיא שומרת בסוד מבעלה, את העובדה שהפילה בעבר, או גם הקונפליקטים שהיא חווה, כמו חיי הנשואים שלה, שלא ממש מסעירים, אך מגוננים.

על רקע הקשיים האישיים, אליס יוצרת את יצירת חייה, המתוארת בכתיבה ווירטואוזית, בה נחשף מקור השראתה ליצירה. תהליך הכתיבה עצמו הוא כמו תהליך לידה, או השראה אלוהית..
יצירת היצירה והשמעתה, היא שיא הריגוש של כתיבת אנקוויסט, המספרת לנו על היסודות האנושיים, כמו אובדן חיים, פגיעות אישית, הכמיהה לאהבה ומחירה, והאפשרות לחלום חלומות ולממשם.

באה מנוחה ליגע?

אני חייב וידוי, יש לי חולשה לציורי כריכות ספרים.

למה אני מספר לכם את זה, כי הפעם כריכת הספר, של שני הדר, חג המשק קומדיה רומנטית עם הרבה גזר, היא כל כך יפה ומופרכת, שהיא גרמה לי לקרוא את הספר, ממש כך.

אז, קודם כל נציג לכם את הכריכה ואת הרושם העז שהיא יצרה בקרבי:

בחזית שבולי חיטה בציור נוף של עמק, ממנו באופק מזדקרות פסגות גבעת המורה והתבור. בחזית הציור, מנגנת אקורדיון, המנגנת באקסטזה הנושאת את ראשה למעלה לשמים, מעט מאחוריה נגני חצוצרה, גיטרה ותוף מרים, יחד עם חברי מקהלה ורקדי המשק, הנמצאים בעיצומה של מסכת קיבוצית, ומעל בשמי התכלת, עפים מלאכים רומנטיים, פרה אחת, שמזכירה את ציורו של שגאל, ושיירת טרקטורים אדומים – פרגנסונים, ובצידם הימני טרקטור ירוק- ג'ון דיר? ומטוס ריסוס חוצה את העמק, בסוג של הצדעה לחוגגיו, ואת השמים פולחת להקת חסידות המביטה בפליאה בחוגגים, ומתחתיה חסידה אחת ורמז לנוספת שבאה בעקבותיה, שנטשו את הלהקה – אך בכוח האינרציה מושכות קדימה. הציור פשוט במסר המיידי שלו, גרם לי מיד לפצוח בשירה גדולה, ים השיבולים של הגבעטרון.

הדימוי המופלא של העמק, תמיד גורם לי דמעות כשאני רואה אותו, או קורא עליו, משום שהוא נוף ילדותי שלי. הוא מזכיר צייר אייקוני, את אלי שמיר, מכפר יהושע, שמצייר את נוף העמק כרקע לתושביו, כמו ביצירתו האייקונית, "שיר ערש לעמק", בה אקורדיוניסט, מנגן וסמוך לו קבוצת בנות – מקהלה השרה את שיר העמק, מבית אלפא עד נהלל, והבנתי, לפחות מההסבר לתמונה, שזהו שיר ההשכבה לעמק עצמו, שפעם תושבי הארץ היו גאים בו, כמי שסמלו את המהפכה הציונית. וכעת הוא ממחיש את שירת העמק הולכת ומשתתקת, משום שהערכים שלנו השתנו לחלוטין.

ואז חשבתי לאופן שאולי ציור כריכת הספר בספרה של שני הדר, הולך לעשות תיקון לתחושה שלי המלנכולית והעצובה העולה מהציור של אלי שמיר, ושאני הולך מעט לצחוק בימים אלה, אפילו על עצמנו, האם התחושה שלי או הצפייה שלי מהספר התממשה?

כך זה עם אזרח וותיק, שלא פעם במרבר ברבורים על נוסטלגיה שלא מעניינת אף אחד. אז מה עם הספר שלנו, כמעט שכחתי לשם מה התכנסנו?

אלה, בת עשרים ושומנה, קיבוצניקית, שלכאורה נמצאת בסביבה מוגנת אך יחד עם זאת חונקת, המטביעה בה חותם, כמי שלא הייתה לה אופציה אחרת. המצב יכול להיות גרוע יותר, במיוחד בשלב שהקיבוץ עומד לקראת הפרטה, ואלה עדיין לא חברה ועשויה להישאר ללא דבר.

אלה סטודנטית לתיאטרון, המבקשת שהקיבוץ יאשר את המשך לימודיה, בהם טמונים חלומותיה, אבל המנהל השכיר עונה לה תשובה, מה יקרה עם כל אחד בקיבוץ ירצה ללמוד תיאטרון, תשובה שמגלמת חשבונות פתוחים של הדורות הקודמים–צביאלי קוראים לה, על שם השבט אליו היא משויכת לטוב ולרע.

אלה בגילוי אומץ לא רגיל, החליטה להרים את חג היובל של קיבוצה, אתגר שעל פניו נראה מעבר לכוחותיה וכשרונה, באמצעותו היא מבקשת לפרוץ לקדמת הבמה, כהזדמנות לתיקון חייה המדשדשים, על הדרך היא מפתחת רומן כושל עם מנהל המשק החדש, עד כדי כך שבא לי לצעוק, מה קורה איתך אלה? האם אלה, שאף אחד לא מתייחס אליה ברצינות תצליח להשתנות?

הספר הזה אמור להיות קומדיה, לא כך הרגשתי ברבים מחלקיו. הרגשתי, שהספר מציע נוסחה בנאלית, איך לעשות לימונדה מהלימון, או לבסוף לגלות, שאהבה מתממשת מתחת לאורו של הפנס הקיבוצי. למרות מגרעותיו, זהו ספר שככול שמתקדמים בקריאה בו, הוא הופך לחוויית קריאה ממש נחמדה.

אחים לייאוש

הקריאה עבורי היא חלק מתרבות חיי, לכן חשתי בתסכול נורא, בשעה שחוותי משבר קריאה, שגרם לי קושי ממשי להתחבר לספרים. זה משונה משום שאני עדיין קורא טקסטים מסובכים באמנות ומקרא לצורך הכנת הרצאות, ואלי זאת הסיבה שגרמה לי להיות מאוד ממוקד בתחום אחד של קריאה, או אולי זה המצב הכללי שפשוט הולך ומפרק את מה שאנחנו בני האדם, המאבדים את עוגני החיים שלנו.

הייתי מנסה ספר, ומייד משליך אותו בתסכול בחוסר היכולת שלי להתחבר לטקסט, והיו לא מעט ספרים כאלה...

עד שמצאתי ספר אחד, שונה מכל הספרים, ספר נעדר שם, המציג את עצמו בכריכתו השחורה, ובאותיותיו הלבנות המנוקדות באדום, המודפסות כמניפסט : " רב השנים העדיף העם היהודי לקדש מילים ולא אדמה..." וחשבתי לעצמי: עוד פעם מנפחים לי את הראש עם אמירות של פנלים תקשורתיים שמברברים את עצמנו למוות ולמרה שחורה?

אבל בכותרת המשנה היה כתוב המילואים האחרונים שלי, ובכריכה האחורית היה כתוב על מורה לאזרחות בתיכון שמקבל צו למילואים, ואז חשבתי אוטומטית על המורים לאזרחות של תקופתנו – תגידו מה הם מלמדים – על איזון רשויות, על האופן שראש הממשלה הוא הראשון בין שווים...ואולי ברקע עומד הפחד שהורה לא מרוצה ירים טלפון לשר החינוך, שיבוא בעצמו לשמע שיעור. רץ כמה שאתה דפוק, באופן שאתה חושב שלילי, ואמרתי לעצמי שכן ...

אז קודם כל תודה לעמרי זיינדנברג, שהצליח לרתק אותי בגיבור שלו המורה לאזרחות מ 2012, בשעה שהתחלתי לקרוא בספר, חשבתי שלבטח יש בו משהו, אולי נבואה שחורה ודפוקה שמגשימה את עצמה... אז למה אני צריך לקרוא ספר כזה שיוסיף למלנכוליה הקיימת אצלי. אז בכל זאת קראתי, כי אני אוהב גיבורים נואשים, שמגעים לדרכים חסרות מוצא.
אז קראתי...

השפה של הספר, ממש יפה בפשטותה ובנגישות שלה, מה שגרם לי לקרוא ולהיאחז במלים כגלגלי הצלה למצב רוחי, ועל כך תודה.

הספר הכל כך ישראלי ונשמע אמיתי בפתיחה שלו, ובסיפור על גיבור הספר בגוף שלישי, על חייו המתסכלים ונטולי העניין, כמורה לאזרחות בתיכון, בגיל שלושים ובחיי זוגיות עם צעירה שממש אוהבת אותו, אך הוא מרגיש שהיחסים שלו איתה מקרטעים, והוא כלל לא מסוגל לדמיין את עתידו לצידה.

ולפתע הוא מקבל צו מילואים ויוצא אליו...למקום הכי ישראלי שמפגיש אותו עם כל קצוות החברה, דתיים, מתנחלים, חילונים ומהפריפריה הזנוחה, ואחד- הגיבור שלנו, שנשמע כמו שמאל טיפוסי, שכל משימה בשטחים גורמת לו ייסורי מצפון. הקשיים שלו מעוצבים על רקע שיממון משימות המילואים ועם דמויות שהן מעט סטראוטיפיות, ואמורות להמחיש את הקיטוב החברתי, אבל הן מעט מאולצות, והשיחות עצמן רדודות, הן בהיבט הרגשי, והן בהיבט האינטלקטואלי, כפועל יוצא של ספר שמנסה לחבר בין רומן למחשבה הגותית, אך לא מצליח לפתח אמירה משמעותית.

בדרך כלל, אני לא מספר על סיום ספרים, אבל לגבי הספר אין ברירה, כי היתרון שלו הוא בסיומו, בעובדה שהגענו לדרך ללא מוצא – מה עושים? על מה חושבים? ומסתבר שרובנו למרבה התדהמה פשוט מתקשים לנסח מחשבות מורכבות, או בכלל לתרגם אותן לעשייה, כתחושה משתקת ומאיישת.

האם הייאוש הוא חזות הכל? אני לא יודע, אבל ספר שיצא ב- 2012, ומעניק תחושת התפרקות הוא כמו נבואה שהגשימה את עצמה.

האישה שבתמונה

לא פעם אני קורא ספרים המבקשים להתמודד עם המושג החמקמק המכונה אהבה, או גם תשוקה, בצורה מרגשת וחכמה, המצליחים לגעת בזיכרונותיי הנשכחים, באמצעותם אני מספר לעצמי שוב את הסיפורים שלי, מבקש להתפייס איתם ולעתים להרגיש את המשמעות שהייתה, וזאת שלעתים מתבררת רק עם חלוף השנים. הספרים האלה הם לא רבים, אני צריך לברור אותם בקפידה רבה.

אחד מהם, הוא ספר של סירי הוסטוודט, אשר אהבתי, סיפור המתאר מערכות יחסים בין שני זוגות של חברים, במשך תקופת חיים ארוכה, שבמהלכם יבאו לביטוי מערכות יחסים מורכבות ורגישות.

הספר הזה היה מונח בערמת ספרים נשכחת שלי, אולי בשל ציור הכריכה הלא אטרקטיבי שלו, אגרטל פרחים אפור שחור, בו שלושה פרחים, שאחד מהם נושר מגבעולו, ומעליהם מרחף כתם כתום, אולי שמש? ציור שהוא בעצם כתב חידה, המונחת באופן לא מובן בפניו של הקורא הפוטנציאלי. צריך להתגבר על מכשול זה ופשוט לצלול לחוויית קריאה מופלאה חכמה ורגישה.

הספר עצמו מתחיל בחידה אחרת המופיעה בתחילת הספר, בשעה שליאו, היסטוריון אמנות באמצע חייו מרצה באוניברסיטת נו יורק, ביקר בגלריה של ביל, צייר אלמוני, בסוהו של נו יורק. הוא ירכוש ציור שריתק וסיקרן אותו, בו מופיעה אישה צעירה השוכבת על הרצפה בחדר ריק, כשהיא נשענת על מרפק אחד, לובשת רק חולצת טריקו של גבר, הציור רומז לאדם נוסף, שצילו כמו חוצה את הציור כצל. טרחתי לפרט את פתיחת הספר, משום שהוסטוודט, מצליחה בצורה מופלאה לתאר את עולם האמנת של נו יורק, ואת תהליך היצירה של ביל הצייר, בצורה מוחשית ומרגשת.

הצעירה השוכבת בציור, היא בת דמותה של ויולט, הדוגמנית שבאותה עת, הייתה סטודנטית, היא תהייה בהמשך לאשתו השנייה של ביל, וחוקרת תרבות אינטלקטואלית מרשימה בפני עצמה.

ליאו, היסטוריון האמנות ואריקה אשתו, מרצה לספרות בניו יורק, יחד עם ביל וויולט, יהפכו בהמשך לשני זוגות חברים קרובים, החיים בשכנות, ואף חולקים יחד בית נופש בחופשות הקיץ שלהם, שני הבנים שלהם הקרובים בגיל יהפכו אף הם לחברים.

ליאו, היסטוריון האמנות, מספר את חייו וחברותם של שני הזוגות, לאורך כעשרים שנים, במערכת יחסים בה הם חוו עליות ומורדות, שינויים שמהווים רקע לרומן פסיכולוגי רגיש וחכם שנוגע בסוגיות מורכבות של החיים, כמו העולם האקדמי, עולם האמנות של נו יורק בשנות השבעים, בסוגיית דור שני לשואה של יהודים באמריקה, במערכות יחסים בין בני זוג, ובמרכבות ההורות, ומעל הכל הספר הזה מהדהד מחשבות על משמעות החיים, שחלקן יישארו פתוחות ללא מענה, כמו היצירה אותו רכש ליאו המייצגת כתב חידה, שאותו יפרש כל אחד מהצופים באופן שונה, כך הספר הוא מעמת, או מאמת, את גיבוריי העלילה לאירועים הדרמטיים שיתרחשו במהלך העלילה, התגובה של כל אחד מהם תהייה שונה ומלאת כאב.

התמונה אותה רכש ליאו, בתחילת העלילה, היא כמו נבואה בלתי מודעת לאופן שבו גיבורי העלילה יחוו את החיים. ליאו, ידבר על אהבה בלשון עבר, המתבטאת בשם הספר: אשר אהבתי, ולמעשה יאמת או יעמת אותנו הקוראים, עם מושגי האהבה והתשוקה של כל אחד מאתנו שהוא חווה במהלך חייו, גם אם אהבה מסתיימת, הזיכרון שלה הוא כתמונת חיים מופלאה המעניקה לחיינו רגעי חסד, כמו הספר הזה, שקריאתו העניקה לי רגעי חסד מופלאים.

האם שקיעת האימפריות בלתי נמנעת?

לפני זמן מה הכנתי הרצאה על יונה הנביא, המנבא בנינווה, בירת אימפריה אשורית קדומה, שגאוותה הייתה בכוחה, במדע שעמד לראשותה, ובגנים הנפלאים שלה. המפתיע שלמרות כל אלה, חלף זמן קצר משיאה ועד לחורבנה, העלמות שמעלה שאלה, מה גרם למעשה לחורבנה, מדוע אימפריות כה חזקות מסיימות את חייהן?
י
הבריטים שנחשפו, החל מסוף המאה ה-19, לעתיקות נינווה, שבצבצו מבין החולות, והיו עדים, לעברה המפואר, לא יכלו שלא להעמיד את השאלה המרכזית ברקע התגליות, מה גרם להתמוטטות האימפריה הקדומה, האם שקיעתן של אימפריות, היא חלק ממחזוריות היסטורית, שעשויה ללמד גם על עתידה של האימפריה הבריטית?

שאלה שגרמה לי לחפש את תשובה, בספרו הנפלא של ההיסטוריון הבריטי, ניל פרגוסון, אימפריה עלייתו וגוויעתו של הסדר העולמי הבריטי.

האימפריה הבריטית הייתה מפוארת, אך מהי המורשת שלה? על כך מנסה פרגוסון להשיב, בספר הכתוב בסגנון ההיסטוריונים הבריטיים, כספר יחסית עב כרס, ובו עובדות רבות, אך גם רעיונות אינטלקטואלים מעוררי עניין. לכאורה אמור להיות קושי בספר מסוג זה, אך הוא כתוב בצורת הרצאות קולחות ומרתקות, ולא פעם פרגוסון משבץ בין דבריו הומור בריטי יבשושי.

נקודה מהותית, בספרו של פרגווסון, היא העובדה שהוא לא נוקט גישה אפולוגטית לאימפריה, או גישה ביקורתית, אנטי קולוניאליסטית האופנתית בימים אלה, אלא מנסה לעלות את הרעיונות החיוביים של האימפריה, כמו החוק הבריטי, או גם הצדדים הרעים של האימפריה, כמו חלקה האפל בעבדות.

אחת השאלות, המרתקות, שפרגוסון מעמיד בתחילת סיפרו, למה זה חשוב ורלוונטי דווקא כעת לעסוק באימפריה הבריטית? לגישתו, הסדר העולמי האמריקאי, החליף את הסדר הבריטי, והנחיצות שלו לעולם, הופכים את ההיסטוריה הבריטית ולקחיה לרלוונטיים, בשאלה שעומדת ברקע, מהן האימפריות המודרניות, והאם הן הכרחיות ליצירת הסדרים בינלאומיים, שיבטיחו את שגשוג התרבות והכלכלה המערבית? שאלה שכל כך רלוונטית לנו, בעובדה שאנחנו ממתנים בקוצר רוח לתוצאות שיחתם של ביבי שלנו עם טראמפ.

הספר הזה מעלה שתי תזות עיקריות, האחת של הליברלים שטענו שסחר חופשי ועולמי, שהיה אמור להית גולת הכותרת של האימפריה הבריטית, היה יכול להתקיים, ללא שימוש בכוח הברוטלי שלה, ובסופו של דבר ההשקעה העצומה בתיחזוק האימפריה הבריטית לא הצדיקה את עצמה. בסופה היא עוררה התנגדות, כפי שהודו מרדה באימפריה הבריטית, מבלי להשתכנע בחזון האימפריאלי שראה בבריטניה מטיבה עם הודו התת יבשת הלכאורה מפגרת.

טענה נגדית טוענת, שמעבר לרווחים הכלכליים המיידיים, ערכה של האימפריה היה בהקניית התרבות האנגלית הליבראלית לעולם, הכוללת מוסדות ותרבות שלטוניים כמו, מוסדות משפטיים, פיננסיים ומנהליים כשלטון החוק, מוסדות כלכליים אמינים וחדשניים, מערכות בירוקרטיות מקצועיות מחויבות לעקרונות האימפריה, אותם בריטניה הפיצה בעולם. עקרונות שלפיהם מתנהל העולם המערבי עד היום, עם קשיים ואתגרים המאיימים על השיטה המסורתית.

אז למה נפלה האימפריה הבריטית? לכך סיבות לא מעטות.

הסיבה העיקרית שפרגוסון, מעלה, היא אובדן הפוקוס הפוליטי של בריטניה, שמוקדה היה במושבות האימפריה ובכוחה הימי, ברגע שהיא הסתבכה בפוליטיקה האירופית היבשתית, באמצעות בריתות בעייתיות, היא נכנסה למלחמת העולם הראשונה שהתישה את משאביה הכלכליים והאנושיים. אומנם זאת הייתה המלחמה, אבל הסיבה העיקרית הייתה הכלכלה, שהביאה את בריטניה לסף פשיטת רגל, ובמקביל עלתה מעצמה חדשה לזירה, ארה"ב, שפחות עסקה בשליטה על בוננזה של נדל"ן ויותר בסחר העולמי. האם צודק טראמפ, המעמיד את הכלכלה האמריקאית והשליטה על הסחר העולמי בראש סדר העדיפויות שלו? שאלה מעניינת שהקריאה בספר מותירה כשאלה פתוחה.