“ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.”

“אני קוראת את הספר בשקיקה, מתמכרת לתחושה שהספר משתלט עלי, יוצר בי אווירה. מנתקת את עצמי מהחלל הקיומי של פוליטיקה, בית, לימודים, עבודה, חגים, מלחמות, ופתאום יש רק את ההוויה של הספר. הרגע שאתה מחובר ושום דבר מבחוץ לא מורשה להיכנס. המילים חודרות, הומות ושוקטות, רוקדות, מנגנות. הכל מאוד רגיש, אז בעדינות מציירת דמויות בראש ומדי פעם בעת הקריאה אני נזרקת במחשבות לפלאשבקים של תמונות חיות מהחיים שלי במקביל לעלילה. כמו אלבום פתוח לרווחה. אבא מלמד אותי לשחות, אמא מבשלת לנו בבוקר לפני עבודה, אני ואחי הקטן בים, דגיגונים בעין פשחה ואני מפחדת לדרוך. חברה דרכה על קיפוד ים בסיני ובכתה מכאב. ג'ינס עם רקמה שלי של סמל השלום, מי ומה היו כל עולמי. מתי אנחנו זוכרים מה להכניס וכמה. מתי אנחנו מנציחים תמונה שתיצרב לנצח או פשוט מוחקים.

ולס ברומן מרגש מכניס אותנו דרך הדלת הקדמית של משפחה מרתקת ממנכן. הוא אינו מפספס שום זווית , נותן למצלמת המילים שלו דרור. וגם אם החגיגה שם דיכאונית שמחה או בלתי אפשרית הוא עדיין שם לנו את הכל על השולחן. העקיצות והעלבות אחד של השני, האהבה הגדולה בין שלושת האחים. הפסטורלה של הבית שבנו לעצמם כשלכל אחד היה תפקיד שגילם. כמו אצל רובנו. הרומן נותן במה לפחד הגדול מהריק, מהבדידות , מדליק נורות של עצב והתמודדות עם אלצהיימר. יש פה מוות מסרטן או מוות בכלל כי כמו בחיים יש תנודות של הישרדות ומי שמנצח שורד. כמו ברולטה רוסית. העיקר להגיע לקו הסיום בראש צלול.

העלילה מתהפכת כמה וכמה פעמים, גלגולים שונים של אותה משפחה. המספר הוא ג'יל בן הזקונים, הוא המספר והמתעד את הטרגדיה שפקדה את המשפחה ואיך כל אחד מהאחים נזרק למקום אחר וניסה למצוא שוב את האור שאיחד פעם את חייהם. בין היתר מתוארים חיי הפנימייה ומי החברים שנשארו. מי מהאחים חי על הקצה ומי הצליח להתרומם. ספר באמת רגיש שקוראים בנשימה אחת.

ועכשיו שסיימתי את הספר עולים בי כל מני מחשבות של מינונים נכונים ותהיות של הנפש. איך כבני אדם אנחנו קודם כל לבד ואחר כך ביחד. ואיך אנחנו מוצאים את הלבד בביחד. ומי בכלל יכול לנבא כשאנחנו קטנים מי יתמוטט מהחיים ומי ישיר סולו עד הסוף. אילו תמונות מהחיים מרכיבות אותנו. ועושות אותנו למי שאנחנו.

לרוץ לקרוא.”

“I saw it written and I saw it say
Pink moon is on its way
And none of you stand so tall
Pink moon gonna get ye all

את ניק דרייק פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בגיל 21.
באותם זמנים את ימי שישי הייתי מקדיש כמעט תמיד לחנות הדיסקים שברחוב דפנה בקרית ביאליק ובשלב מסויים לאגף הדיסקים במשביר לצרכן בקריון.
לצעירים מבינינו אלו היו ימים בהם הרכישה של הדיסק לא נעשתה בקליק על מסך המגע של הפלאפון בחנות ה itunes.
הייתי מכור.
עולמות שלמים של מוסיקה נגלו לאוזניי. אהבתי בעיקר Folk, לאונרד כהן, סיימון וגורפינקל, ג'וני מיטשל, סוזן ווגה, אליוט סמית וכל זמר שידע להפליא בגיטרה אקוסטית או בפסנתר.
המוכר שכבר ידע את הטעם המוזיקלי שלי שאל בתימהון, אתה לא מכיר את ניק דרייק ? ומכר לי את סט של ארבעה דיסקים שמכילים את כל יצירתו.
לאחר מכן קראתי על כך שניק דרייק התאבד משום שלא הצליח למכור את המוזיקה שלו ורק שנים אחר כך זכה להצלחה.
כמה אהבתי לשמוע את הדיסקים שלו וכמה עונג מלנכולי הם הביאו לי.

"ומה אם הזמן לא קיים ? מה אם כל מה שאנחנו חווים הוא נצחי והזמן לא חולף על פנינו, אלא אנחנו חולפים על פני מה שחווינו?"(עמוד 241).

מצאתי את הספר המושלם הזה פוגע בי בכל הנימים. בדיוק כמו אז ששמעתי את הקול הקודר של ניק דרייק לפני 22 שנה. גם אני כמו הגיבור חוויתי יתמות בגיל צעיר, גם אני כמו הגיבור אהבתי המון בנעורי ולא נאהבתי בחזרה, גם אני נוסטלגי וזוכר כמעט הכל. ("אתה אדם שזוכר ומשמר, אתה לא יכול אחרת" עמוד 247).

כמו תמיד אני ממליץ לא לקרוא את תקציר הספר ולהגיע אליו כלוח ריק.

אז מזגו לעצמכם כוס יין אדום, הדליקו את החימום או היכנסו לכמה שעות מתחת לפוך ותנו לסיפור הזה להיכנס לכם ישר לנשמה.
https://www.youtube.com/watch?v=aXnfhnCoOyo”

“#
אחים זה מונח המקפל בתוכו כל כך הרבה. כשאנחנו ילדים אנחנו רבים. נלחמים בהם בשצף קצף. מייחלים לפעמים שהאח/ות לא היו – ויכולנו להישאר לבד לבד, רק עם אבא ואמא, לקבל הכל לעצמנו בלי להתחלק. אחר כך אנחנו מתבגרים: כבר לא רבים אבל החשיבות של האח/ים (וגם של אבא ואמא...) הרבה יותר קטנה. ואנחנו עסוקים כל כך שלא תמיד זוכרים שיש לנו אח/ים. ואחר כך – כשמבוגרים – אם יש לנו מזל, מתוך הגולם שהוא "אח/ות שלי" נולד מישהו שהוא הכי קרוב, שלא צריך להסביר לו בהרבה מלים איך אתה מרגיש, כי הוא יודע. הוא היה שם כשנלחמתם, הוא חלק ממך.

אהבה היא הרגש אליו אנחנו הכי כמהים כל חיינו. שימו לב – זה אינו הרגש שמרגישים הכי הרבה. חלק מהרגשות עולים עליו במספר הפעמים שאדם חש אותם: כעס, לדוגמה, או הרגשת אשם ואפילו קנאה. אלה רגשות שאנשים מרבים לחוש, כנראה יותר מאהבה, אבל מן הסתם לא יכתבו עליהם שירים. אבל לאהבה אנחנו שואפים. אותה אנחנו מחפשים כל חיינו ומעצבים את עצמינו בדמותה.

אלה שני הנושאים בהם דן הספר הזה. ולס הוא סופר גרמני יליד 1984, שזה ספרו הרביעי. הספר תורגם למספר שפות וזכה לאהדה ולפרסים. הוא כתוב רהוט ומעניין, גורם לקורא להמשיך לקרוא בעניין את סיפור המשפחה.
כשקראתי לא שמתי לב שהספר מספר סיפור שאינו חורג במאום מהקונסנזוס סביב הנושאים שהוא מעלה. שהפתרונות שמצא הסופר עושים לך נעים, למרות שאתה יודע שבעולם האמיתי קשה למצוא כל כך הרבה פתיחות, אהדה ותמיכה, שלא לומר אהבה. ואתה גם יודע שאנשים במציאות מתייחסים לאובדנם בדרכים פחות פילוסופיות ויותר רגשיות מהמתואר בספר הרציונלי הזה. נראה לי שקוראים רגשנים ישמחו לאמץ את הספר, כי כך צריכה להיות משפחה, וכך צריכה להיראות אהבה. והמציאות? בשביל להתרחק ממנה יש ספרים, לא?”