ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה

אני קוראת את הספר בשקיקה, מתמכרת לתחושה שהספר משתלט עלי, יוצר בי אווירה. מנתקת את עצמי מהחלל הקיומי של פוליטיקה, בית, לימודים, עבודה, חגים, מלחמות, ופתאום יש רק את ההוויה של הספר. הרגע שאתה מחובר ושום דבר מבחוץ לא מורשה להיכנס. המילים חודרות, הומות ושוקטות, רוקדות, מנגנות. הכל מאוד רגיש, אז בעדינות מציירת דמויות בראש ומדי פעם בעת הקריאה אני נזרקת במחשבות לפלאשבקים של תמונות חיות מהחיים שלי

I saw it written and I saw it say
Pink moon is on its way
And none of you stand so tall
Pink moon gonna get ye all

את ניק דרייק פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בגיל 21.
באותם זמנים את ימי שישי הייתי מקדיש כמעט תמיד לחנות הדיסקים שברחוב דפנה בקרית ביאליק ובשלב מסויים לאגף הדיסקים במשביר לצרכן בקריון.
לצעירים מבינינו אלו היו ימים בהם הרכישה של הדיסק לא נעשתה בקליק על מסך המגע של הפלאפון בחנות ה

#
אחים זה מונח המקפל בתוכו כל כך הרבה. כשאנחנו ילדים אנחנו רבים. נלחמים בהם בשצף קצף. מייחלים לפעמים שהאח/ות לא היו – ויכולנו להישאר לבד לבד, רק עם אבא ואמא, לקבל הכל לעצמנו בלי להתחלק. אחר כך אנחנו מתבגרים: כבר לא רבים אבל החשיבות של האח/ים (וגם של אבא ואמא...) הרבה יותר קטנה. ואנחנו עסוקים כל כך שלא תמיד זוכרים שיש לנו אח/ים. ואחר כך – כשמבוגרים – אם יש לנו מזל, מתוך הגולם שהוא "אח/ות שלי" נולד

הספר משך את תשומת לבי בגלל השם יוצא הדופן שלו. אם זה היה "עד סוף הבדידות" או "על סף הבדידות" זה היה מתקבל על הדעת, אבל "על סוף הבדידות"? חיפשתי את שם הספר באנגלית, אבל מסתבר שהוא תורגם מגרמנית והשם המקורי המופיע בפתח הספר כתוב בגרמנית. אז עד שאני אלמד גרמנית, הסברה שהעליתי היא שהשם הוא "על סוף הבדידות" כשה- "על" היא במובן של about. אם לזה התכוון המשורר (כלומר, הסופר), השם מגניב לחלוטין, לדעתי.

שם הספר אכן משונה, אבל יתכן שהפירוש נוגע לסיומה של הבדידות אותה חווים גיבורי הסיפור. ספקולציה.
גיבורי הסיפור הם ז'יל המספר, אחיו הגדול ממנו מרטי והאחות היותר גדולה ליז, שההפרש ביניהם הוא קצת מעל 3 שנים. בהיות ז'יל המספר בן 10 גר במינכן עם משפחתו נהרגו הוריו בתאונה, הוא ואחיו הועברו לפנימיה, שם גדלו ולמדו.
כבר בתחילת הדברים אומר שהספר מלא הו"ד (הו"ד=הופך דפים). קוראים בו בשקיקה למרות שלא קורה בו

ספר טוב. טוב מאוד אפילו, ולרגע חשבתי שלסקירה שלי כאן אין כבר מקום. כי כל מה שנכתב באתר מקיף ומדויק אז מה כבר אפשר להוסיף ? אולי רק להדגיש שלאובדן יש תקווה... וכי "החיים חזקים מהמוות" או לומר את זה בצורה אחרת "יש חיים אחרי המוות"....וזו כנראה הייתה גם הסיבה ש<mark>בנדיקט</mark> בחר לכתוב את הרומן שלו בקולו של האח האמפתי יותר (הצעיר מבין שלושת היתומים), כשדרכו הוא מותח חוט דק של פיוס, ומושך אותו מתחילת הרומן ו

״אני רוצה את ה-אוקולוס ריפט מתנה ליומולדת!״ הכריז בני בהתלהבות בעודי מטגנת שניצלים במטבח וכהרגלי מטבילה אותם במחבת מאוחר מדי, כשהשמן כבר רותח, מבעבע וחסר סבלנות. אני חייבת להתרכז שכן תנועה אחת לא נכונה, תעלה לי בכוויה בזרוע.
רוצה לראות את האוקולוס? אני עונה בתמיהה. למדתם סופסוף משהו משמעותי בהסטוריה?
הוא באמת מדהים, אני מסכימה. בפעם הראשונה שהבטתי למעלה הייתי מלאת פליאה.
מה?!? כבר יצא לך לשחק?

למה עשו ערוץ במיוחד בשביל הטלנובלות? אני חושב אולי זה בגלל יש הרבה אנשים אוהבים את זה. אני מבין אותם אפילו שאני לא מסתכל. אני חושב יש משהו מנחם בזה. יש שמה הרבה צרות אבל בסוף הם נגמרות והם תמיד גומרים את זה יפה אז זה מחמם לך את הלב אפילו שאתה מסתכל על זה מהצד עם קצת לגלוג.

נזכרתי בזה בגלל שהסיפור פה בספר גם הוא יש בו הרבה טלנובלה. זה סיפור שמספר אותו אחד שההורים שלו הלכו בתאונה מתי שהיה ילד קטן