• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

מאת רון לשם

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

מאת רון לשם

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/117
ביקורות על אם יש גן עדן
הבאה
רץ
לפני 12 שנים

“אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

יש לנו מנהג בבית הספר, שמדי שנה, בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לוקחים כמה נציגים מכל מני כיתות ושכבות בבית הספר, למירוץ על יד בית העלמין שנמצא בסמוך לבית הספר, במין מגרש ריצה עגול וגדול. המסלול, אם הבנתי נכון, הוא 4 ק"מ, ולא חייבים לרוץ כל הזמן, אפשר גם ללכת. מה שחשוב, זה ההשתתפות במירוץ, שאביו של נער כלשהו שלמד בבית הספר ונהרג במלחמת הלבנון השנייה ייסד, כדי להנציח את זכר בנו, וכדי להראות שאולי הוא כבר לא חי, אבל הזיכרון שלו ועוד איך שחי, נושם, בועט ורץ.

והשנה, אני הולך לרוץ במירוץ.

ואז נזכרתי בספר הזה. אולי בגלל שעל הכריכה הקידמית רואים זוג נעליים הפוכות, וזה עושה אסוציאציה של ריצה. אולי בגלל שהוא עוסק במלחמת לבנון ובחיילים שנמצאים בבופור בלבנון ומתגעגעים למשפחות שלהם ולבנות הזוג שאולי הם לא יזכו יותר לראות, ולמרות שאולי הם לפעמים עושים את עצמם 'גברים' ועושים הרבה רעש וצחוקים, יש כאן הרבה פחד וחששות. ואולי גם וגם.

בכל מקרה, ראיתי שעדיין לא כתבתי ביקורת על הספר, אז ניצלתי את ההזדמנות. בנוסף לסיפור שהספר עוסק בו עם החיילים, זה ספר מאוד מיוחד. מיוחד, כי הוא כתוב בצורה אנרגטית מאוד וסוערת, כאילו חייל בשדה הקרב כתב אותו תוך כדי לחימה, ולא היה לו הרבה זמן לערוך את מה שכתב או להקפיד על שימוש בשפה יותר סיפרותית ונאותה. ככה, ישר, באופן הכי טבעי.

האמת היא שהכתיבה המהפנטת היא הסיבה היחידה שנתתי לו 5 כוכבים. בלעדיה, אולי הייתי נותן לו 4, או אולי אפילו 3. מה גם, שאת הספר לא הצלחתי לקרוא עד הסוף - הכתיבה, שבהתחלה נראתה לי מאוד מיוחדת, איבדה מהייחוד שלה כי אחרי 100 עמודים כבר מתחילים להתרגל לזה ופחות להתפעל, והעלילה, כמו שאמרתי, לא עשתה לי את זה, למרות כל הנושא המורכב שבה היא עוסקת. יכול להיות (ואני אפילו די בטוח) שהסיבה לכך היא שעוד הייתי קטן מדי בשביל לקרוא את הספר הזה, ובגלל זה נטשתי אותו לבסוף. האמת היא, שקראתי הרבה ספרים כאלה למבוגרים, כשהייתי ילד. אפילו עכשיו אני מעט חוטא בזה (מה לעשות, ספרים למבוגרים כמעט תמיד משכו אותי).

אבל עכשיו אני התבגרתי. ועכשיו, אני ארוץ במרוץ. אולי זה זמן טוב לקחת את הספר, ולקרוא אותו שוב. והפעם, עד הסוף.

***

מוקדש לחללי צה"ל ולהורים השכולים. אני איתכם. כל הזמן איתכם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סקאוט
סקאוט
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
M
MissM
תמונה של חגית
חגית
תמונה של מאירה
מאירה
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של צב השעה
צב השעה
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
50קוראים|גיל ממוצע52|60%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,875 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,875
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת191מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)63

דיון על הביקורת

25 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
סקאוט - נכון, בשמחה הייתי רץ בשבילם. תודה!
סקאוט
סקאוט•לפני 4 שנים
יפה כתבת. באיחור של כמה שנים אומנם אבל אף פעם לא מאוחר.חבל שלא הכרנו בזמנו, היית רץ בשביל הקרובים שלי.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
תודה לכם. השירות המטואורולוגי של הספרים - שמח שכבשתי אותך במשפט הזה. את כבשת אותי בתגובה שלך. גם אתה, צב השעה, כבשת אותי בתגובה שלך. עמיר - אקרא אותו.
שמוליק כ.
שמוליק כ. •לפני 10 שנים
ביקורת מעולה ומרגשת. משפט אחד כבש אותי לחלוטין: "הוא כבר לא חי, אבל הזיכרון שלו ועוד איך שחי, נושם, בועט ורץ."
צב השעה
צב השעה•לפני 10 שנים
סקירה מרגשת.
•לפני 10 שנים

ספר מצוין, אכן מציאות מתועדת. ובהחלט גם מה שyaelhar כתבה.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
היום חזרתי מהמירוץ, וזו הייתה פשוט חוויה. ראש העיר נאם נאום אהבה ותמיכה בצה"ל (וגם הצטלמתי איתו), הורה שכול נאם, מפקד יחידה בצה"ל נאם, עוד אישה שרה, עמדנו דקת דומייה לזכר הנופלים וגם שרנו את "התקווה" ולבסוף היה המירוץ, שבסופו קיבלנו ארטיקים. הרגשתי שמילאתי שליחות חשובה למען הנופלים. יהי זכרם ברוך. אור קרן, אבי כהן ורץ - תודה רבה לכם. ריגשתם אותי גם.
אור קרן
אור קרן•לפני 10 שנים
סקירה מרגשת מאוד. כל הכבוד.
רץ
רץ•לפני 10 שנים

ז.ש.ל.ב - הספר הזה - הוא מציאות מתועדת של חיילים שהיו בלבנון - שלבשה דמות של רומן, את הספר הזה אני מכיר מקרוב כי רכשתי אותי לבני

שהייה חייל בעורב צנחנים, ובצורה לא צפויה חייו התחברו לעלילת הספר.
א
אברהם •לפני 10 שנים
ביקורת מעולה ומאוד מרגשת.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
תודה לך, לי יניני. מאחל לך הצלחה בעבודה :)
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

זה שאין לנקוב בשמו... מאחלת לך בהצלחה בבגרות ... יישר כוח!

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
תודה רבה לכולכם, על כל התגובות והלייקים. עשיתם לי חשק גדול עוד יותר לקרוא שוב את הספר, בגלל המלצותיכם. שמח שהתרגשתם - גם אני התרגשתי כשכתבתי את הביקורת. חני, תודה - בינתיים, הולך לי ממש ממש ממש טוב במתכונות, ובקרוב תהיה גם הבגרות הראשונה, שהיא בתנ"ך.
חני
חני •לפני 10 שנים

גם פה יש כל שנה מרוץ מעניין אם זה משהו גורף בכל התיכונים.

בכל אופן נראה שכל שנה עניין הלחימה הופך למורכב יותר.לעומת זאת אנחנו עקביים תמיד בלקדש את החיים .בהצלחה בבגרות ובמתכונות הקרבות..פוש אחרון לסוף שנה.סקירה יפה.
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

מסכימה עם כולם ...קרא שוב מה שאוקי כתבה מילותיה משקפות את דעתי

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 10 שנים

מדובר בספר חזק ומטלטל.

michalro
michalro•לפני 10 שנים

סיפור מסגרת אכן מרגש. יש רגש רב גם בסקירה. תודה

dina
dina•לפני 10 שנים
יש בך משהו ,לא יודעת אפילו מה רציתי להגיד. ריגשת.
מורי
מורי•לפני 10 שנים

ספר מצוין המצליח לתת נשק גם לשמאלנים ולימנים באותה מידה. במילים אחרות,

המזרח התיכון הוא חתיכת בוץ, שלעד נשקע בו.
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

מה שאמרו אור, אוקי וקורא כמעט הכל.

-
-^^-•לפני 10 שנים

ביקורת טובה ומרגשת מאוד. ישר כוח !

קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 10 שנים

עוד ספר שקראת לא בזמן המתאים... והכול בחיים זה timing

בתור אחד שבילה סה"כ שנה בלבנון ב 3 סבבים ש 4 חודשים, זה ספר מדויק להפליא, מטלטל ומדויק.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

בטוח כבר כתבתי את זה אבל בכל פעם שהספר או הסרט שנעשה על פיו מוזכרים, אני לא יכולה וגם לא רוצה להתאפק.

סרט על חיילי צה"ל - על גבורתם, על חייהם, על מותם - שכל הקאסט שלו (אולי חוץ מאחד-שניים) היה מורכב ממשתמטים, הוא סרט פסול.
•לפני 10 שנים

מוומלץ לך לקרוא אותו שוב. ואולי בכלל רק בעוד שנתיים או אפילו תוך כדי או אחרי השירות הצבאי. נחוצה בגרות בשלה כדי לקרוא אותו, לכן לדעתי לא התחברת אליו לפני כמה שנים.

נסה שוב בהמשך, תיווכח כמה הוא אמיתי וחזק וטוב.
אור שהם
אור שהם•לפני 10 שנים
אני חושב שאחרי השירות הצבאי, הספר יהפוך משמעותי עבורך שבעתיים. אחד הספרים החזקים שקראתי (בעברית ובכלל).
25 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "אם יש גן עדן"

אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול

קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור, הייתה עבורי שונה לחלוטין מהקריאה הראשונה, הפעם אני ומשפחתי חווינו את המשכה של עלילת הספר, מבלי שהתכוונו או רצינו בכך. אם יש גן עדן הייה מבחינתנו נבואה רעה שהגשימה את עצמה.

אני שולף כעת את הספר מספרייתי, מביט בזהירות בכריכתו המקומטת והמחורצת, המהווה תביעת אצבעות בעליו למסעותיו, עת נשאו תחוב בתוך כיס הדגמ"ח באימונים או בפעילויות מבצעיות, בהם אירועי הספר התחברו למציאות חייו כחייל.

מרץ - 2005, דור בני הייה לוחם בצוות עורב צנחנים, תקופה בה אם יש גן עדן היה לספר פולחן עבור חיילי היחידות המובחרות. רכשנו לו את הספר לבקשתו וצרפנו הקדשה כסוג של תפילה ומשאלה, שאת החוויות הנוראיות המתוארות בספר הוא לא יצטרך לעבור...

לדור אהוב שלנו
מלווים אותך בחום, אהבה ודאגה
בכול שרותך הצבאי ...
רוצים אותך במהרה בבית, חזק, מחוזק ובריא !!
שלך באהבה רבה
אמא ואבא

אני חוזר אל הספר - לנבואה הרעה של חיינו ...

שלושת גיבורי הספר אם יש גן עדן הם מראה מסויטת לתקופה בחיינו. הראשון שבהם הוא מטען הצד, הגיבור הרע, נוכח כלא נראה בחלקו הרבים של הספר, כזה שגורם לפחדים וסיוטים ולבסוף מגיח באכזריות לשנייה בודדת של פיצוץ, תובע את קורבנו ומשנה את עולמם של מי שנחשפו. במעגל הקרוב, חייל שנפצע או נהרג, במעגל השני הוא פועל כמו גל הדף, צונאמי המכה בחיילים המתמודדים עם הזוועה ואובדן החברים, ובני משפחה שמוטלים למציאות אחרת. אנחנו הגחנו לסיפור הזה כאשר דור והצוות שלו החלו לפועל בשומרון מול המחבלים.

" פתאום פיצוץ, בום אדיר, זיו נפל. עננים של אדמה, בוץ, אבק, כיסו אותנו בגלים. הכול עצר, נאלם דום." " הוא התרומם לרגע על הצד, ושוב נפל. " (עמוד 128)

יוני - 2007, מטען הצד הראשון אליו נחשף דור התפוצץ מתחת לכוח עורב צנחנים בקסבה של שכם. דור הייה בחולית המ"פ, שפרצה לסמטה לחלץ את חבריו הלוחמים, שרוסקו ממטען הצד, הוא חזר משם הלום וכואב.

" כשאתה מאבד איבר... מובטח לך סבל לכול החיים...ואז הציע שנתחייב אחד לשני, שאם משהו מאתנו מאבד משהו, השני גומר אותו, תוקע בו כדור." (עמוד 168)

דור נישלח לבקו"ם להתאושש, שם ביקר את חברו א. בטיפול נמרץ בתל השומר, שנאבק על חייו, קטוע רגליו, ופגוע ברוב גופו. מצבו הקשה קישר אותו ואותנו לגיבור השני של הספר שנפצע ונשאר נכה, זה שבקש מחבריו, הניחו לי למות, אל תניחו לי לחיות נכה. על רקע הגיבור המציאותי, התנהלו ויכוחים בביתנו, האם יש טעם לחייו של אדם שנפגע כה קשה. ורעיתי אמרה כאמא אני סבורה, שאימו העומדת בפתח חדרו מבלי לזוז, מבקשת רק דבר אחד, את חייו בכול מצב, כי היא אמא שלו, אמרה רעייתי ולא ידעה שהיא תגיע למצב הזה.

5 - ספטמבר - 2007, מטען הצד הוא איום שהתממש. צלצול הטלפון בביתנו בשש וחצי בבוקר, שינה את חיינו. קולו הרפה והנאנק מכאב של דור נשמע מעברו השני של הקו, אמא עליתי על מטען צד בשכם, אני פצוע בינוני, באו מהר לבלינסון, ואז נותקה השיחה, ורעיתי זעקה, דור נפצע. ביתי הקטנה רצה לחדרה בוכייה, התכנסה לתוך עצמה. מיד לאחר מכן נשמע צלצול שני, שליש גדוד הסיור הודיעה בקצרה, דור נפצע, אני שולח מונית לאסוף אתכם.

" הדיווח מחדר הניתוח בחיפה היגיע כשעה אחר כך, הרופאים מעודדים, הילד סובל מדימומים, אבל חזק "... (עמוד 204 )

הגיבור השלישי של הספר הוא חייל שנפגע בינוני מפגיעת טיל, הגיע פצוע לבית החולים, ושם הלך והסתבך עד שמת.

דור הגיע פצוע ממטען צד לבית החולים, הוגדר כבינוני, הלך והסתבך, הורדם והונשם והמשיך להסתבך, והפך לפצוע אנוש הנלחם על חייו. ואני שהכרתי את הסיפור של הגיבור השלישי, חששתי מסופו הצפוי, בעיקר בלילה ההוא בו החלו מכשירי הניטור שבחדרו לצפצף ולהתרעה על מצב של מצוקת חיים. הוצאנו מחוץ לחדרו, עמדנו לבד במסדרון, אחזנו ידיים, והרגשנו פחד מוות משתק. רק רעייתי באופטימיות שלה, ראתה סוף אחר. דור התאושש, ולאחר כשנה של טיפולים עמד על רגליו, והחל את מסע חייו.

אם יש גן עדן הוא עבורנו, לא סתם ספר, אלא עלילת ספר שהפכה למציאות חיינו, אם כי באופן שונה, דור נאבק על חייו, שרד, ולבסוף מצליח כאדם להגשים את חלומותיו, סוף אופטימי למרות הכול.

אוקטובר - 2013, מוקדש באהבה לחיילי צוות עורב צנחנים - נוב' 2004, שחוו את איימת לבנון השנייה ומיד לאחריה חזרו לשומרון בכדי לעצור בגופם ובנפשם את טרור המחבלים.

לפני 12 שנים•רץ
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אחד הספרים החזקים שנכתבו בעברית על החוויה הצבאית של דור שלם. לכאורה זהו סיפור על צוות לוחמים במוצב הבופור בשנים האחרונות של שהות צה״ל בדרום לבנון, אבל למעשה זהו ספר על בדידות פיקודית, על פחד, על רעות, על שחיקה, ועל הפער הבלתי נסבל בין מה שהעורף מדמיין לבין מה שהחיילים חיים בפועל.

זה ספר שמצליח ללכוד היטב את אחת התחושות הקשות ביותר במערכה מתמשכת: אתה נמצא על נקודה קטנה במפה, מוקף איומים, שגרה מבצעית ואובדן, ובו בזמן מרגיש שהסיפור הגדול מתנהל מעליך, רחוק ממך, בשפה אחרת לגמרי. לשם מצליח לתת קול לאנשים שבדרך כלל מופיעים אצלנו בדוחות כ״כוח״, ״צוות״ או ״עמדה״ - אבל בפועל הם נערים וגברים צעירים שמחזיקים עולם שלם על כתפיהם.

הכתיבה מחוספסת, ישירה, לפעמים בוטה, אבל דווקא לכן היא אמינה כל כך. הספר לא עושה רומנטיזציה לשירות ולא מחפש גבורה נקייה. הוא מראה את החברות, ההומור השחור, הפחד, העייפות והאומץ כפי שהם מתערבבים בשטח. בעיניי זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק מה היה בבופור, אלא מה קורה לנפש של לוחם כשהמציאות המבצעית נמשכת הרבה אחרי שההיגיון כבר נשחק.

לפני שבועיים•רונן ג
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אח, איה, קחו אותו מכאן! אאוץ', תוריד את הרגליים שלך ממני! נו, תוריד אמרתי, ספר לא מחונך שכמוך!
לא סתם בחרו לך את הכריכה הזאת, אה? תמונה של רגליים לספר בועט ומופרע. אני עתוקה. אתה יודע מה זה עתוקה? עתוקה זאת קוראת שנשימתה נעתקה. ככה, נעתקה מאוסף מילים. התלפפו סביב הריאות ולחצו חזק. זה מדהים שמילים יכולות לחדור ככה, לא? מילים יכולות לחדור לכל מבצר. אפילו לבופור. אבל אולי זאת לא הדוגמא הכי טובה כי הבופור לא כזה חזק. עובדה, מתו שם. אם אתה מפחד, יש גם מילים שיכולות לשמור עליך, תהילים נגד טילים, יש לי סטיקר כזה.

אל תראה אותי ככה, לא כל ספר גורם לי להיות עתוקה. ממש לא. צריך להיות מיוחד כדי לזכות בליבי. כולן אומרות את זה? שיאמרו, אני מתכוונת לזה. רק אל תעוף על עצמך, אני רואה שהגובה מתחיל לסחרר אותך קצת. צריך להחזיר אותך לקרקע. אבל בכיוון הנכון, לא כמו בכריכה, בטח התבאסו שככה התהפך להם. יאללה, רד לכאן ותביא אתך בקבוק מלא מהאוויר הצלול שם למעלה. רק תשתדל שלא יכנס גם עשן מההפגזה הקרובה כי אני שומעת "יציאה" ולא בא לי להיות עתוקה מפיח. נו, רד כבר, אבל בזהירות, יש מוקשים בדרך. הגעת בשלום? יופי. הבקבוק התנפץ? לא נורא, העיקר שאתה שלם.
עכשיו תקשיב ותקשיב לי טוב, מה נראה לך שככה אתה מנבל את הפה? מדבר כמו פח, באמת. כמה גסויות! הייתי צריכה לתלוש ממך כוכב על איך שאתה מדבר על בחורות. ככה מדברים רק בגן-העדן שמבטיחים לחיזבאללה, אם יש אותו. אתה שומע? תוריד ת'עיניים כשאני מדברת איתך. הפה שלך זה כמו רובה. את הקנה של הרובה שלך אתה דואג לשמור נקי? נכון? רק כי השארת אותי עתוקה, הפעם אני אוותר לך. אבל לא יהיו עוד וויתורים. חבל, כי אתה צלף נהדר. אתה אמור לדעת שלכלוך מפריע.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמי
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

ברוח התקופה ולכבוד חודש הספר אכתוב כמה ביקורות שמשלבות בין שתי האהבות הגדולות שלי - תנ״ך וספרות ישראלית

״אם יש גן עדן״ - רון לשם

״אם יש גן עדן״ נקרא כרומן מלחמה מודרני מאוד, אבל מתחת לפני השטח הוא כמעט ספר על עקדה מתמשכת. הבופור הופך להר שעליו דור שלם של בנים מונח שוב ושוב, לא בידי אב אחד אלא בידי מדינה, מערכת, שפה של גבורה והרגלים של הקרבה. לשם מצליח לכתוב את החיילים לא כסמלים אלא כבני אדם: מצחיקים, מפוחדים, גסים, אוהבים, חיים מאוד - ולכן גם פגיעים כל כך.

הכוח של הספר הוא בכך שהוא מפרק את המיתוס בלי לבזות אותו. הוא מבין את הרעות, את האומץ ואת היופי שבשירות, אבל גם שואל מה קורה כשחברה מתרגלת לשלוח את בניה אל ההר ולקוות שמלאך יעצור בזמן. במובן הזה, זהו לא רק רומן על לבנון, אלא ספר על ישראליות שמתקשה להבחין בין שליחות לבין התמכרות לקורבן.

נכתב לפני עשרים שנה - רלוונטי במיוחד לתקופתנו.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•ארנון
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

גם בפעם השניה - מדובר בקלאסיקה נפלאה

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•תולעת ספרים
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

בקיצור שווה כל שקל שהוא יעלה לכם ויותר.
הספר מכניס לאווירה מהמילה הראשונה, רק תנסו לקרוא את העמוד הראשון ותבינו שאין לכם דרך לברוח לשום מקום, אתם תקועים. תקועים בבופור.
הספר הזה הוא ספר קריאה חובה, מסוג הספרים שהיית מצפה שיקראו בשיעורי ספרות, לא כי הוא כתוב בשפה גבוהה או מפוסק כראוי אלא כי הוא באמת גורם לך להתעניין, כי זאת כתיבה מהסוג שמגרה לך את המוח וכובשת לך את הלב

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ליאו ואדלס
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

תמיד קשה לי לכתוב ביקורות על ספרים כאלה, ולא בגלל שאני אמביוולנטית לגבי הביקורת עצמה, אלא בגלל שעל "ספרים כאלה" יש דעה נורא חזקה בקונצנזוס, כמעט אוטומטית, ומה לעשות שלפעמים בא לך להשמיע קול קצת אחר. כחלק מכך, אני יודעת שהסיפור קרוב לליבם של רבים, בין אם בגלל השקה לסיפורם האישי ובין אם סתם כי מדובר בנושא כל כך טעון וכואב, ואני כמעט מרגישה צורך משונה להיות זהירה בביקורת שלי בגלל זה.
ובכל זאת, מדובר בספר שזנחתי אחרי 230 עמודים מתוך כ-320. לא הצלחתי לסיים אותו, או שאולי "לא הצלחתי" זה לא מדויק - לא מספיק רציתי. לא הרגשתי שזה ישתלם לי. התהליך שעברתי לאורך 230 העמודים האלה היה לינארי שלילי ועצוב - ההתחלה הייתה נהדרת; קולחת, בהירה, סיפורית, ציורית, מעידה על 'ספר אחר'. ככל שהוא התקדם והתקדם, החזרתיות החלה קצת להלאות ולא הרגשתי שהעלילה מחזיקה מים. הרגשתי שבשלב מסוים הספר שואף להיות פשוט 'מסה חזקה' על לבנון השנייה, ודווקא לאור השאיפה הזו הוא קצת כשל. זה בבירור מסוג הספרים (גם מבחינת סגנון הכתיבה וגם מבחינת רמת העומק של העיסוק בנושא הנידון) שדווקא עלילה יותר פשוטה, אנושית, הייתה הופכת אותו ליותר נגיש ו'נזכר'. אבל כאן, כמדומני, יש איזה ניסיון לייצר טקסט טולסטוי-יבסקי-גרוס-מינגווי על גברים ישראלים בקרב, שהוא מעל-לעלילה ומעל-לזמן ולכאורה אמור לכאוב ולצלק, אבל זה פשוט לא עובד, או לכל הפחות לא עובד מספיק טוב. כדי שהספר הזה יהיה מה שהוא מתיימר להיות, הוא צריך להיות כתוב בכמה דרגות עומק יותר רציניות, בשפה אחרת, ובעיקר ליישם אלמנטים ספרותיים קצת יותר מורכבים מלספר לי על סלנג צבאי ועל אווירה צבאית.
וחבל, כי יש בו רגעים נורא נוגעים, וכשאני אומרת "נורא נוגעים" אני מתכוונת למשל לרגע שבו הדובר יורד לארץ לחופשה קצרה מלבנון, ופתאום מסתכל מחלון הרכב או סתם ברחוב ורואה איך העולם כמנהגו נוהג - בפרט אני זוכרת איזה מגש של קרואסונים יוצא ממאפייה, כאילו כלום. ספר חזק באמת, כנזכר לעיל, מעלה על נס רגעים כאלה ונותן להם את המקום לשקוע, ולא לעוד סיפור על סלנג או על החברה שרבתי איתה בסופ"ש עד שכבר יצאתי ו-וואי כמה אני חרמן והנה הדתי שהוריד את הכיפה והנה ההוא שמת לו חבר והתעצבן והעיף כיסא.
המציאות חזקה יותר מהקלישאות האלה. העצב והכאב הם ברגעים הרבה יותר עדינים, כמעט בלתי נראים, של החוויה - והספר לצערי נוטה לפספס את זה. הוא לעתים יותר מידי קלישאתי, יותר מידי 'סוער ובוטה', ובעיקר נורא מפריע לי שכאדם מבוגר (אולי גם קצת זקן בנפשו), יש גבול לעד כמה אפשר להכיל טקסט שנכתב מפרספקטיבה של בן 19 או 20. אם בחרת להעביר חוויה אותנטית, לירית וכאובה, אל תבחר בדמות של "ערס, סוס פרא", אלא בדמות שהקורא ירגיש שיש "קבלות" לתהומות הרגש שהיא לוקחת אותו אליהן.

בשורה התחתונה זה לא ספר רע. הוא קולח, הוא נוגה לפרקים, יתכן שהוא אפילו ספר ש"צריך לקרוא" - אבל בבחינת הערכה כיצירה ספרותית גרידא? הוא לא משהו, וזה צריך להיאמר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•- -
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

הספר הזה קיווצ'ץ' אותי מבפנים. וואו, קראתי אותו במהלך השירות הצבאי, בתקופת עופרת יצוקה- ולא הצלחתי להתנתק ממנו.
העמודים הראשונים של הספר הזה לא יוצאים לי מהראש עד היום-בהם מתוארים כל הדברים שיונתן, החבר של דמות המספר שנהרג בלבנון, כבר לא יספיק לחוות או לעשות. מצמרר כל פעם מחדש, ואפילו מצאתי את הקטע כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם (אזהיר ואומר כי הקטעים כוללים סלנג ושפה בוטה)

"הוא כבר לא.
יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.

יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון"

בעיניי, ספר מדהים וחובה לכל מי ששירת, משרת או ישרת בצה''ל.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Maya Si