• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

מאת רון לשם

הביקורת של נעמי

תמונה של נעמי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקורת נבחרת
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

מאת רון לשם

הביקורת של נעמי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של נעמי
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
רץ
לפני 12 שנים

“אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור”

3/117
ביקורות על אם יש גן עדן
הבאה
הקוראת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 5 שנים

“הספר הזה הזכיר לי את הסרט "בופור" ורק אחרי שסיימתי לקרוא אותו התברר לי שעליו מבוסס הסרט (שבו ניסיתי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

אח, איה, קחו אותו מכאן! אאוץ', תוריד את הרגליים שלך ממני! נו, תוריד אמרתי, ספר לא מחונך שכמוך!
לא סתם בחרו לך את הכריכה הזאת, אה? תמונה של רגליים לספר בועט ומופרע. אני עתוקה. אתה יודע מה זה עתוקה? עתוקה זאת קוראת שנשימתה נעתקה. ככה, נעתקה מאוסף מילים. התלפפו סביב הריאות ולחצו חזק. זה מדהים שמילים יכולות לחדור ככה, לא? מילים יכולות לחדור לכל מבצר. אפילו לבופור. אבל אולי זאת לא הדוגמא הכי טובה כי הבופור לא כזה חזק. עובדה, מתו שם. אם אתה מפחד, יש גם מילים שיכולות לשמור עליך, תהילים נגד טילים, יש לי סטיקר כזה.

אל תראה אותי ככה, לא כל ספר גורם לי להיות עתוקה. ממש לא. צריך להיות מיוחד כדי לזכות בליבי. כולן אומרות את זה? שיאמרו, אני מתכוונת לזה. רק אל תעוף על עצמך, אני רואה שהגובה מתחיל לסחרר אותך קצת. צריך להחזיר אותך לקרקע. אבל בכיוון הנכון, לא כמו בכריכה, בטח התבאסו שככה התהפך להם. יאללה, רד לכאן ותביא אתך בקבוק מלא מהאוויר הצלול שם למעלה. רק תשתדל שלא יכנס גם עשן מההפגזה הקרובה כי אני שומעת "יציאה" ולא בא לי להיות עתוקה מפיח. נו, רד כבר, אבל בזהירות, יש מוקשים בדרך. הגעת בשלום? יופי. הבקבוק התנפץ? לא נורא, העיקר שאתה שלם.
עכשיו תקשיב ותקשיב לי טוב, מה נראה לך שככה אתה מנבל את הפה? מדבר כמו פח, באמת. כמה גסויות! הייתי צריכה לתלוש ממך כוכב על איך שאתה מדבר על בחורות. ככה מדברים רק בגן-העדן שמבטיחים לחיזבאללה, אם יש אותו. אתה שומע? תוריד ת'עיניים כשאני מדברת איתך. הפה שלך זה כמו רובה. את הקנה של הרובה שלך אתה דואג לשמור נקי? נכון? רק כי השארת אותי עתוקה, הפעם אני אוותר לך. אבל לא יהיו עוד וויתורים. חבל, כי אתה צלף נהדר. אתה אמור לדעת שלכלוך מפריע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של הנחשפת
הנחשפת
תמונה של Nameless
Nameless
א
אור
ק
קוראת11
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
א
אחיה
31קוראים|גיל ממוצע47|71%נשים

על המבקרת

תמונה של נעמי

נעמי

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
65 ביקורות•12 נבחרות•1,323 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של נעמי
נעמי
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות65
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה1,323
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת33ספרות מקורית15ספרות קלאסית3

דיון על הביקורת

18 תגובות
אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

נהדר, עתוקה!

נעמי
נעמי•לפני 11 שנים
תודה, אחיה, כן. הקללות באמת יצירתיות, אני גם נהניתי מהן, כל עוד זה לא גלש לגסויות בוטות מידי. אני לא אשכח איך רעדתי מצחוק כשהוא תיאר את החיילים שחוזרים לבסיס עם אוכל וממתקים מהבית, חוץ מכמה "חולי נפש" שמביאים תמרים ושקדים, שבטח הייתה להם ילדות עשוקה. צחקתי ממש כי זה החטיף המועדף עלי שנמצא אצלי הרבה פעמים בתיק. כפי שאמרתי לא הייתי בצבא אז איני יכולה לשפוט את מידת האותנטיות, אבל עדיין הוא הרגיש לי כזה.
א
אחיה•לפני 11 שנים
ביקורת חביבה מאד. ניסית לחקות את הסגנון של הספר? אין ספק שהקללות שלו נדירות. התמוגגתי מהן, והוא כל כך אותנטי. איך עיתונאי שלא היה בתוך כל זה הצליח לשמר את ההווי בצורה כל כך מושלמת?!
נעמי
נעמי•לפני 11 שנים
תודה זשל"ב, תות והולדן!
עומרי
עומרי•לפני 11 שנים

ביקורת מופרעת (בקטע טוב)

תות :>
תות :> •לפני 11 שנים

.

חחחחחחחחחחחחחחחחחח :) ממש אהבתי את הביקורת! (המממ עתוקה, אני אאמץ את זה ^-^)
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
גם לי הכריכה עשתה קצת סחרחורת...
נעמי
נעמי•לפני 11 שנים
אני גם חושבת שזה ספר מדהים ומטלטל, לגמרי. ועם כל המחמאות שמגיעות לו בצדק, מתוחכם הוא לא, ולכן קשה לי להאמין שקיים מישהו שלא יכול להבין את הסיטואציות הקשות המתארות בו. הדבר האחרון שהתכוונתי אליו הוא לגחך על הנושא. כתבתי בדיוק בסגנון של הספר, ולכן אני לא רואה כאן זלול אלא התכתבות עם הספר. את כל שאר הרגשות הקשים שהספר מציף, כאמור, השארתי לביקורות לפני שהיטיבו לתארו. בהזדמנות זו גם אודה לרץ שהביקורת המרגשת שלו הכירה לי את הספר. תודה ואשמח להתייחסותך
•לפני 11 שנים

כי אם את רואה לנכון לגחך או לצחוק על הסצינות בספר - משמע לא הבנת בכלל

על מה אנחנו מדברים פה. לא את הקשיים לא את המצבים והטלטלות שמוצגים בסצינות, כראי למקרים שקרו. סורי - משעשע זה לא. אגב, זהו ספר מעולה, שהפך בשנים האחרונות ל"תנך" של לוחמי יחידות החי"ר.
no fear
no fear•לפני 11 שנים
ביקורת מיוחדת ומשעשעת.
נעמי
נעמי•לפני 11 שנים
תודה רבה לכולם! The Swan Queen ואליה - הוחמאתי מאד. ניר, טופי ונעמה - תודה גם! גלית - זה מתכתב עם הספר, יש שם הרבה מילים כאלו כיפיות עמיר - אכן, לא הייתי בצבא. אבל מדוע אתה חושב שפספסתי את המומנטום של הספר? תסביר. נכון שיכולתי להתייחס אליו בעוד הרבה צורות, אבל כבר אמרו כל מה שחשבתי בשלל הביקורות שקדמו לי.
נעמה 38
נעמה 38•לפני 11 שנים

מקורי ומרענן. דרך אגב רוב האנשים האינטילגנטים בעולמינו לא היו בצבא הישראלי.

•לפני 11 שנים

הומור יש. יופי. אבל - הייתי אומר שפספסת פה את המומנטופם של הספר - אם זו ההתייחסות שלך.

ניחוש קל - לא היית בצבא.
גלית
גלית•לפני 11 שנים

עתוקה? אהבתי...

e
eliya•לפני 11 שנים

איזה ביקורת, גמרת עלי.

מחכה לי על המדף כבר שנה, עדיין לא מצאתי את הזמן לקרוא..
טופי
טופי•לפני 11 שנים

מלטפת ובועטת :)

ניר
ניר•לפני 11 שנים

יפה!

The Swan Queen
The Swan Queen•לפני 11 שנים
ללא ספק זאת הביקורת הכי מקורית והכי לא מתחנפת שקראתי
18 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נעמי

עאידה

עאידה

סמי מיכאל

***






מהו הדבר שרווק ערירי חושש ממנו יותר מכל?
אישה. אישה שתפול עליו לעת זקנתו ותפר את הסטטוס קוו שחתם עם רווקותו המלבינה - חיי עושר, קריירה מכובדת ובריאות סבירה, עד שיווגע ויהיה להיהודי האחרון בעיראק.
אבל אישה אחת ללא שם נופלת כפשוטו בפתח ביתו, פושטת את ידה כמו פילגש בגבעה. כמוה, עברה עינויים קשים השמורים לנשים בארצות ערב. בניגוד אליה, בבוקר עוד נותר לה דופק. זכי המבוהל, יהודי רחמן בן רחמנים, גורר את הצרור הגוסס והמבאיש על השטיח היקר וצונח על כיסא אחוז אימה. אם החבילה בעלת הפנים החבולות היא מורדת, הרי שגם אותו יבתרו לגזרים.

בימים ההם יש מלך בעיראק, ועוד איך יש. כל הישר בעיניו ובעיני מקורביו הוא כל האיום, המזעזע והסדומי בעינינו. מוראו של המשופם הסאדיסט, סדאם חוסיין, נושב מכל עמוד בספר. וזכי מה הוא? עלה נידף, תלוי על בלימה בעץ העתיק והמפואר של יהדות עיראק ששורשיו עד אברהם אבינו. פווו קטנטן מצד השלטון והוא חותם את השלכת היהודית שמשופמים אידיוטים מיהרו לבשר עליה עם עליית הציונות. גם זכי אדיוט, לטעמי, הוא ואחורני הנותרים בארצות ערב, שאני שופטת אותם לחומרה מחוסר יכולת להבין את התעקשותם להישאר במדינות הללו. קליפת ביצה זעירה, תקועה בין שיניים עוינות. מעמוד לעמוד נחשפים מניעיו של זכי, שהם בלי ספק מכמירי לב, ובכל זאת, לא אבין.

החבילה המעונה הולכת ומתאוששת, הולכת ומשילה את שכבת העינויים שכיסתה על יופיה ואישיותה, ומערכת יחסים עדינה ומהוססת נרקמת בינה לבין זכי, כמו שוודאי הייתם מצפים. אבל זו דווקא לא מערכת היחסים המרתקת ביותר בספר, כי אם שתיים אחרות, שונות בתכלית ולא שגרתיות בעליל:

האחת, מערכת יחסיו עם סאמיה, שכנתו הערביה-שיעית. סאמיה קשת היום, חסרת החן. סאמיה הבוטה, האומללה, שהשיעיות של משפחתה נתקעה בגרונם צמא הדם של הסונים סביבה. ביתו של זכי גובל בביתה, ואילו נאמנותו העמוקה כלפיה, המבוססות על חסד נעורים, גובלת בכמעט טירוף. סאמיה זו היא שק מלט כבד, שזכי עוד לא מודע למשקלו על גבו.

ואם ביחסים הללו יש טירוף, אזי יחסיו של זכי עם נאזר הם כבר תערובת של אימה, פליאה, עיוות והליכה על חבל דק. נאזר הוא נציגו של השלטון הדורסני, איש קג"ב בגרסה העיראקית. נאזר הוא ידידו, שלא לומר חברו של זכי. אוכלים יחד, מתהוללים יחד. אבל החבר הזה הוא נמר בכלוב גן החיות. טעות ביחסים עמו תעלה בחיים. נאזר בעל כוח רב, וזכי מקפיד להיות נקי וגלוי עמו לפני ולפנים. האם זכי יכול או רוצה להתנתק מהאח הגדול הזה, או שמא חסותו המגוננת הכרחית להישרדותו של היהודי הבודד? התשובה לא ברורה.

הספר מתרחש בתקופה של בין שתי מלחמות המפרץ. מבחינה היסטורית לא תלמדו כאן דבר על יהודי עיראק, אלא בעיקר על האלימות הכללית בסלט השיעי, הסוני והכורדי שבו קוצצים חיים או לפחות את השמחה מהם. נוסף על הנושאים שמניתי, ישנו עיסוק רב בזיקנה על שלל היבטיה. הכתיבה הגבוהה שהצביעו עליה במספר ביקורות קודמות הרגישה גם לי קצת מאולצת בהתחלה, אבל מהר מאד בעיקר נהניתי ממנה. ספר מצוין מאת סופר מצוין שזהו הספר השני שלו שאני קוראת, ואשר כתב על מולדת שלא יכול היה לבקר בה מסיבות מובנות.

לפני 8 חודשים•נעמי
שבויה בעצמה

שבויה בעצמה

נועה שטמלר

*





חוויה מיוחדת, שככל הנראה לא תיקרה לי שנית בחיים: לקרוא בשקיקה עמוק לתוך הלילה, להתכרבל בפוך ולהפוך דף אחר דף בין אותם ארבע קירות בהם חיה וישנה הסופרת.
בחדר הסמוך ישנות בשלווה שתי בנותי הפעוטות. החדר הזה, עם המדפים שהחזיקו בובות ושגם אני בתורי הנחתי דובים עליהם, היה שייך לנוגה. נוגה מתמודדת עם מחלת נפש שהתפרצה אצלה בגיל עשר. לא אנקוב בשמה במפורש, שכן האבחנה ההדרגתית והמייסרת היא חלק מהתהליך שהספר מעביר את קוראיו.

מה אגיד לכם, אני חיה כאן חודשים ספורים, וקירות הבית לא גילו לי את כמויות העצב שספגו לתוכם. האנרגיה באוויר חמימה, משפחתית. הנוף מוציא קריאות התפעלות מכל האורחים. הירוק בחוץ יפה וחי ואילו האנרגיה בספר כבדה, עצובה, מפלחת את הלב. השורש עצב על שלל נטיותיו מופיע כמעט בכל עמוד, ומכה בי שורשים גם. בסגנון של חדר במחלקה סגורה - פשוט, חלק וכמעט נטול קישוטים ודימויים - נועה מתארת לנו את המציאות הקשה ואת מערבולת הרגשות הנלווים לה.

הדימוי לשורשים אינו מרפה ממני: השורשים בבטן האדמה מתפצלים ומתפצלים, מהעבה לדק ומשם לנימים הדקיקים ביותר. הכעס, למשל.
יש את הכעס העבה והברור על ילדה נהדרת שנהרסה, על מה שיכלה להיות ולא תהייה, על סבלה התהומי שכמעט ולא ניתן להקל עליו. הכעס על החברה שמתרחקת, שמפחדת לשאול, שמושיטה יד חמה לסרטן וכתף קרה למחלת נפש.
הכעס הדק יותר על השכנה, על הגננת, על המורה, שנותנות להפרעה להסתיר את השמש של נוגה.
אבל יש עוד הרבה ילדים, כיתה להחזיק, יום עבודה.
אבל למה הן לא רואות את הרגישות המדהימה שלה, את הפגיעות?
הכעס ממשיך ומתפצל, לעיתים מבלבל. צוות המחלקה הרי מסור בצורה יוצאת דופן. אנשים טובים במקום חשוך. אז למה ננעצות בי עיניים כועסות של אחות שהוכתה?
מי כמוהם יודעים שזה לא בשליטתה של נוגה.
אבל אפילו אני יכולה לכעוס לרגע…
אבל היא מתאמצת כל־כך, ברגעים של הבסדר מקסימה כל־כך, למה המבט הזה שגומר אותי?
ולבסוף, דניאל. נימי הכעס על בן־הזוג שמתקדם בחייו, שלא נותן למחלה להיות כל עולמו, שמסוגל להשאיר את דלתות המחלקה מאחוריו ואותי להתבוסס בביצת הכאב לבדי.

עכשיו עקרו את פקעת השורשים הזו מן הלב, הפכו על הראש כך שיהיה גלויים וברורים, חשופים לאוויר העולם. זהו הספר. יומנה של אם.

וכמה מחשבות הוא עורר אצלי.
עתה הן נודדות אל בת השנה וחצי. אני מתבוננת בילדה הזו, שאני חומדת אותה פעם בעשר דקות בממוצע, צוחקת ומשתוללת. כל־כך הרבה דברים מובנים מאליהם בנפש בריאה. כל־כך הרבה דברים שלא צריך ללמד, שכבר קיימים שם. אף אחד מעולם לא לימד אותה שאם אמא רודפת אחריה תוך כדי נהמות של אריה, או אפילו רק תוקעת מבט מכווץ גבות, זה אומר שצריך לברוח בקריאות גיל, לרוץ ולחכות באימה־צוהלת שתתפוס אותך. לא צריך להסביר לה שזה כיף ומענג. שאמא לא הולכת לתקוף אותה. שאמא יכולה לגעת בה ולא יקרה לה כלום. אדרבה, היא הרי משתוקקת להם כמה פעמים ביום - לנגיעה, לערסול, לחיבוק.
לימדנו אותה להצביע על הירח, להגיד קריאת שמע, לשים את הטיטול בפח. לא היינו צריכים ללמד אותה שהחיבוק של אמא ואבא לא מאיים לפלוש לתוך הגוף שלה. היא בורחת, ונתפסת, והצחוק המתגלגל שלה מגיע ממעמקי הקיום, מחלקים מובנים מאליהם בנפש, שמי בכלל יכול להעלות על דעתו שיכולים להתקלקל.

ואם דיכאון נדמה לי כמו קלקול של מנוע, אזי אימת המוות מפני האנשים הקרובים לך נדמת לי כמו התפוקקות של בורג זעיר שבזעירים במנגנון עדין שבעדינים. ולרגע קצרצר אותה הבנה מהממת, שבעצם ישנם עוד אלפי מנגנונים כאלה, שאני לא מודעת לתקתוק השוויצרי שלהם, לתפקוד המסונכרן שלהם, לבלימה עליהם הם תלויים כשתחתם תוהו וכאוס וחוסר היגיון, לופתת אותי בגרון ממש. וזה כמו אות אחת בדנ"א שמתחלפת, אחת בלבד מתוך שלוש מיליארד אותיות, וגורמת לאסונות כמו טייזאקס, כמו אנמיה חרמשית. אות-נפש אחת, אולי שניים, אולי יותר, אנחנו עוד לא יודעים, שמתחלפת וגורמת לאנומליות לא נתפסות ולחרישי צער עמוקים. ואני לא יודעת להסביר עד הסוף למה זה מנוע וזה בורג, אבל ככה אני רואה זאת בעיני רוחי.

נועה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא אישה שחווה דברים בצורה עמוקה. המחלה של נוגה נכנסת לה מתחת לעור, עד לעצם ממש. העצמיות שלה הולכת ומותכת לזו של בתה, ממש כשם שהמציאות והגבולות של הקיום הבסיסי מטשטשים אצל נוגה. ככל שהזמן עובר והאשפוז בבית־החולים מתארך, חבל הטבור הזה הולך ונכרך סביבה. בעבודה פנימית מאומצת, עד כדי תשישות גופנית, נועה מנסה למצוא את הדרך לשחררו מצווארה המשווע, אך גם לשמור אותו מחובר, פועם, אמהי.
מחשבה טיפשית גורמת לי לחיוך נוגה: איזה מזל שהתוודעתי לספר חודשים לאחר החתימה. היה קשה לי לעמוד במשא ומתן תחת הרושם שהותירו עלי מילותיה של האישה הרזה והמופנמת שמולי. להתמקח עם הידיעה שהיא נשאה ונושאת משא כבד כל־כך. מיליונים הרי הייתי רוצה לפרגן לה. אי, כמה קל לפרגן לשני כשאתה יודע שמר לו...

והמר כאמור מר מאד, ויש בו חלק שעד עתה בלתי נתפס עבורי. למרות כל ההסברים, למרות ההתקוממויות החוזרות ונשנות של נועה שבהתחלה רק קיבלה את הדין ולבסוף גם השתכנעה ואיתה גם אני, למרות כל אלו עדיין החלק הזה מעורר בי אי-נוחות כבדה, חלק ששואל: אולי בכל זאת? אולי בכל זאת זה כמו פעם, שדפקו, חישמלו, כרתו חלקים מהמוח? ששלחו, להבדיל, ללינה משותפת?
ברור, אנחנו זהירים יותר, חכמים ומנוסים יותר, ענווים הרבה יותר היום. ועדיין, תמהה נועה, תמהה אני, ילדה בת עשר לבדה במחלקה, חודשים על חודשים?! ביקורים קצובים ומדודים?! ההורים בלבד, אפילו לא האחים?!
דמיינתי אותי ואת הבת שלי, ואז הרגשתי, בגוף ממש, צער מפלח מן הראש הנד לצדדים בפראות ועד לרגליים שהיו מסרבות לצאת מן המחלקה.
נדרשו לנועה "שיחות הכשרה" ארוכות עם הרופאה המלווה, על אופיה הלא נורמלי של המחלה, על פרוטוקול טיפול "לא נורמלי". לו רק יכולנו לדעת מה יכתבו על כך עוד חמישים שנה… בינתיים רק נותר לקבל את חוות הדעת המקצועית. או להתקומם. אמן שלא נעמוד בצומת.

יום שישי נאה. הירוק בחוץ משגע. זה היה לפני הספר. דניאל פותח לנו את הדלת ולצידו עומדת בחורה יפה, נועצת בנו עיניים ירוקות גדולות. מיד ידעתי שהיא אחרת. הסתובבנו קצת, מדמיינים את עצמנו כאן. די מהר היא עזבה. דניאל זרק משהו על מחלת נפש. היום אני יודעת להסביר את המראה שנגלה לנו בקומה השנייה: נועה ניצבת על מפתן דלת סגורה, בתנוחה של מאבטח כמעט, חוסמת את המעבר. היא מבקשת שעל החדר הזה, החדר של נוגה, נדלג הפעם.

נועה, אני מבטיחה לך שלו החיים יפגישו אותי עם מתמודדי מחלת נפש וקרוביהם, לא אדלג על כך. לא אתן לידיעה הזו לחלוף לי מעל הראש. אעצור רגע כדי להבין את המשמעויות, את ההשלכות. על החיים בכלל, על חיי היום־יום. אשתתף בכאבם, מקרוב או מרחוק, לפי רצונם. אגדיל את אשראי הסבלנות וההבנה ביחסים שלי איתם פי מיליון.
מעוות לא יוכל לתקון (והלוואי שכן), אבל העיוות ביחס שלנו כחברה - יכול וצריך.
הספר המדהים שלך משנה עולמות. אבן דרך חשובה בתיקון הזה.
כפי שקיווית שיהיה.
מצדיעה.

לפני שנה•נעמי
הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון

הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון

תמר שילה קינן

*






נולדתי לכתוב. אני אמורה לכתוב. אני צריכה לכתוב. איזה עוד דברים אני יכולה לעשות באותה מידה של הצטיינות?
כל תא בגוף שלי צועק את זה, בוכה את זה, מצביע לשם, ואני מתעלמת. כמו אחרונת הנשים המזניחות, שאת מקשיבה בחמלה ובבוז איך כבר שנה הן לא הולכות לבדיקת הדם כי אין להן זמן. אבל הדם, מספרת לנו תורתנו הקדושה, הדם מחזיק את הנפש. והדם שלי מבעבע, מקציף, עושה קולות של קומקום. דם־מלחמה נשפך כאן מכל עבר, אבל שלי כלוא במחזוריות שאני לא מצליחה לפרוץ. וזה מתעתע. כי אין פריחה שמאפיינת עמידה במקום, והשריר לא מכחיל כשהכישרון נמק, וגם אם.אר.אי לא מצליח לזהות את הגוש המעכב. ובכל זאת יש הרבה תסמינים, רק שהם מגוונים ולא ייחודיים, ורק את ולא אף מומחה תוכלי לחבר את הקצוות לאבחנה הכואבת: מבוזבזת מצויה.

זורקת לעצמי שיר פה ושיר שם. מוצלח, אפילו מאד, אבל איטי מידי, מרווח מידי, מזון לשבוע-שבועיים שנפרש ונמתח לחודשים, כמו בשבי (תחזרו אמן!). כשאני כותבת יש שקט. המוח הטרוד, המוסח, סותם סוף־סוף. הזוטות הזעירות של החיים שלי שמתרוצצות בראש כמו נחיל שתוי נדחקות לכוורת, ואני הופכת למלכה. המלכה ששולטת על המחשבות שלה ולא מוסחת מגרב קטנה זרוקה, צפצוף של המכונה ונו אתם יודעים כל מה שמטריד נשים בארבע אמותן.

כשאני קוראת משהו כתוב היטב, אני מקנאה במי שכתב אותו. קנאה טובה, קנאת סופרים, אבל קנאה. אני לא מקנאה במי ששר מטורף. אני גם לא מקנאה במי שהמוח שלו מתמטי להדהים. בכלל, אני לא מקנאה בחיים של אחרים. אבל כאן אני כן. ומה עושה אדם שמקנא? מתרחק. אז לאחרונה אני מתרחקת מספרים. זה גם באשמת הנחיל, אבל גם באשמת הקנאה. וכשקוראת, מדגדג לי כל הגוף. ואני לא יודעת מה לעשות עם הדגדוג. פחד משתק שלא יצא לי שום דבר טוב. עצלות. טיפשות. המון מילים רעות לעצמי על עצמי.

בכל זאת, מעולם לא הפסקתי לגמרי, רק שכבר לא תמיד יש לי ספר בתיק, ולא תמיד תשובה לשאלה "מה את קוראת עכשיו", ואם פעם הייתה לי מסננת אורז, היום זו כבר נפה. אז "ארבע רווקות" עם הרקע הדומה־זהה־מוכר־היטב שלו, והסופרת הכמעט־בת־גילי, והעובדה שגם אני הייתי רווקה יותר זמן משרציתי, ובקיצור כל מה שאמור להפוך אותי לירוקה - עבר בנפה, וכשסיימתי לקרוא אותו, במקום להתבוסס בקנאה הנפתי אותו מאושרת וקראתי: נפלא! פשוט נפלא!

הנפתי שוב והכרזתי: זה בדיוק כך. בדיוק כך נראית היום הרווקות הדתית-לאומית, לפחות במסלול מרכזי אחד שלה, ותמר הצליחה ללכוד אותה בכתיבה חכמה, משעשעת, תמציתית, מלאת חן ומבט טוב. אני חייבת להתעכב על התיאור האחרון, כי הוא גם מאפיין את המבט של הדמות הראשית על עצמה: היא מרימה לעצמה, היא מפרגנת, לאורך כל הדרך היא מרעיפה על עצמה מילים טובות ומילות נחמה. כל-כך רחוק ממני, שאפילו לא ידעתי שזה קיים.

הספר מתאר את הרווקות שלב אחר שלב. ציפיית ההתחלה, כשכולן נמצאות על קו־גיל־המשווה, המעבר לדירת שותפות, ההתרחקות ההדרגתית מהזוגות הנשואים (סביב שנה וחצי - של הילד...), פירוק השותפות והיציאה לחיים עצמאיים יותר, השבתות סביב שולחן שכולם רוצים לא להיות סביבו, וכל זה על רקע הבחירות, הלבטים וההתפתחות האישית שאינם קשורים לזוגיות אך מושפעים מאד ממצב בין־השמשות הכפוי. ואם מישהו חושב לכתוב דוקטורט על "תמורות רוחניות בחיי צעירות דתיות-לאומית בעשור השלישי: מהשלת החצאית ועד לחיבוק הראשון", הוא ימצא פה עדות מצוינת שמאפיינת בוגרות אולפנא רבות, כי מה לעשות, אפילו ההתרופפות בקיום המצוות יכולה להיות בנאלית. אבל שימו לב, כמי ששמו מופיע על כריכת הספר, הקב"ה שם כדי להישאר, והשיחות של הגיבורה איתו מתוקות במיוחד.

עכשיו תראו, מאז שהתחתנתי, האושר שלי מנוקד בנקודות צער. קוראים לנקודות האלו צילה ונעמה, אסתר ושיראל, שירה, ספיר, רננה, יפעת... האושר שלי לא שלם כשהן עדיין חצי. אני פלוס שתיים, ויש להן חברות פלוס ארבע, והן עדיין חצי. כמה עסקו ועוסקים ברווקות הזו, בכל מדיה ובכל במה אפשרית של המגזר, כי הלב נקרע לגזרים מהמחשבה על הבזבוז. מבוזבזות מצויות. נשים שאין להן דורש. אתם יודעים מה זה להיות בגוף שאין לו דורש? להיות אישה בשיא פריחתה, ואין איש נוגע. אפשר להשתגע. וגם על השיגעון הזה כתבה תמר. אומנם מעט, אבל מי שידעה טעם בזבוז - המילים יפלחו את ליבה והצימאון של אז ילפות לרגע את הגרון. אבל רק לרגע, כי זה ספר שהצער בו לא לופת, לא נוקב, לא תהומי. יש גם מסלול כזה, של כאב בלי תחתית, של צער איום, של מרירות גדולה. של התרסקות שאין אחריה התאוששות. של עשור רביעי בלי חיבוק. אבל זה סיפור של רווקה אחרת, ומישהי אחרת תספר אותו.

הקב"ה, אני מתפללת מעומק ליבי, כמו שהתפללתי על בעלי, שיוקמו השנה עוד בתים רבים.
ולך תמר, צחקתי הרבה, הזדהיתי, ובעיקר נהניתי מאד. מחכה לספר הבא!

לפני שנה•
★★★★★
•נעמי
מים נושקים למים

מים נושקים למים

סמי מיכאל

השעות הקטנות של הלילה. מים נושקים למים, דף נושק לדף, אני גומעת את הדפים בשקיקה מרוסנת, בקצב שמכתיבה לי עטו של הסופר. הקטנטנה המונחת בחיקי גומעת אותי בלהיטות, מכתיבה לי את שעות הערות והשינה. שתינו מתענגות, כל אחת מן המשקה שלה, והיא שולחת לי חיוך רפלקסיבי מסטול וממיס. אני מסטולה מעייפות אבל נותנת לעיניים שלי לרצד על עוד כמה שורות לפני שמניחה את הספר, גם היא מותירה את הפיטמה בפיה עוד קצת לפני שמתנתקת ממני.

התנתקתי מכאן בתקופה האחרונה. שינויים רבים התרחשו בחיי, שינויים טובים שמילאו את כל כולי. לא הייתה לי פניות לכתיבה, בקושי לקריאה. שבועות רבים לא הייתי באמצעו של אף רומן ראוי לשמו. רק לאחרונה חזר לי החשק לחזור ולהתהלך בין מדפי הספרייה, רק אחרי שרוקנתי מתוכי את הקטנטנה, חזרו משפטים להירקם בראשי.

קטנטנה אחרת, שגופה הנשי זעיר אך מעוצב היטב, היא אחת מגיבורי הספר. שמה קטינה. קטינה סובלת מחרדות המשבשות את חייה. חושך מבעית אותה. בלילות אינה מסוגלת להישאר בגפה. הספר נפתח בפגישה אקראית בינה לבין יוסף, הגיבור הראשי, אשר עלה מבגדד בשנות החמישים. קטינה היא בת יחידה, צברית בת צברים, והללו שולפים קוצים דוקרניים נוכח הקשר המתפתח בין השניים. האב, יעקב גולן, הוא עובד בכיר בשירותי הביטחון, אדם בעל אישיות עוצמתית ונוכחות כריזמטית שדי בשמו לפתוח דלתות בתנופה. דלתות התעסוקה, לעומת זאת, סגורות בפניו של יוסף, העולה מעיראק שאין ביכולתו וברצונו להתמזג עד תום בסביבה הציונית העוינת את מוצאו, ועל מופנמתו ושתקנותו הטבעיים נוספת שכבה של חשדנות ומרירות. אתו של יעקב נתקלת בשכבה זו בבואו לתהות על קנקנו של יוסף, אך הוא עצמו איש קשה שאבהותו הרכה כחמאה והמשתדלת יתר-על-המידה להחליק את חיי בתו, רק מקשיחה את מפגשיו איתו. שיחותיו עם יוסף הן זירת קרב מדממת, אך גם בעלות עניין רב לקורא. השניים אנשים אינטליגנטים, וכך גם הדיאלוגים ביניהם, שכמו במשחק שחמט בין יריבים שווים יש בהם צעדים, מהלכים, ניסיון לצפות את כוונת היריב, ושקט מרוכז בין לבין. את השקט הזה סמי מיכאלי אינו מתפתה להפר בהסברים, וזוהי אחת ממעלות הספר. אם יעקב ויוסף אינם זקוקים להכביר במילים כדי להבין האחד את השני, חזקה שגם הקורא.

בספר שני צירי עלילה מרכזיים. הראשון, תעלומת
חרדותיה של קטינה. כמו יוסף, איננו יודעים מה הגורם להן, ומדוע היא ממלאת את פיה מים מול האדם לו היא נושקת. פחדיה מרחפים מעל ההתרחשויות כמו עננה רעילה, וטוענים את הספר במתח שמחזיק את הקורא דרוך עד סופו.
בציר השני אנו מלווים את יוסף בעבודתו ברשות המים, אותה קיבל בזכות היכרותו עם קטינה. יחד עם חברו המחוספס לצוות הזוגי, הם חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה ומודדים את ספיקת מקורות-המים של המדינה הצעירה. אם סברתי לתומי שמדובר במקצוע רגוע כמו פכפוך מעיין, הרי שהדימוי המתאים לו הוא הניגוד המוחלט: אש וגופרית. מעיינות מהבילים עד עילפון, קירבה לגבולות ואש אויב, שרפות, שיטפונות, דרכים משובשות שיש לפלס - העבודה הציעה אפשרויות מוות מגוונות, אך גם עצמאות ונוף בתולי. אתרי הטבע בו מתרחשות הרפתקאותיהן של המודדים והאמיצים מקבלים מקום של כבוד, ומי שמכיר את הסביבה הגיאוגרפית יהנה כנראה אף יותר. גם משימת המדידה עצמה מצוירת לפרטים, אך לו נמדוד את הבנת הקורא הממוצע (כמוני למשל), ספק אם הייתה מספקת. נספח על אופני המדידה והמכשירים המשמשים לה יכול היה להועיל. הספר מסתיים בסצנת הישרדות מרהיבה בריאליזם שלה, שהמונח ספיקת מים מקבל בה משמעות מחודשת.

כשניגשתי אל הספר (בהמלצתו של בעלי חובב המים והמעיינות), העובדה שהגיבור עיראקי פיתחה אצלי ציפייה לפגוש ספר דומה בתוכנו ובסגנונו ל"מפריח היונים" (וכן המשכו "תרנגול כפרות"), ממנו נהניתי מאד. לא היה בסיס לציפייה הזו, והיא אכן התבדתה. אין קשר בין השניים. בעוד מפריח היונים אופטימי, ססגוני, ומסופר בפשטות בהירה, הספר הנוכחי אפל, איטי, עשיר בדימויים יפים ומתוחכם יותר. אם הראשון הוא נהר הירדן אחרי הפשרת השלגים, הרי שהאחרון הוא יאור שורץ תנינים.

לא תכננתי לכתוב ביקורת בקרוב. אולם אהבתי ונהנתי מהספר, וחרתה לי כמות הביקורות המעטות שזכה לו באתר. הוא ראוי ליותר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•נעמי
לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

התולעת החיה באדמה - אחת הוא לה אם הבחינה בה הנמלה השכנה, או אם נעלם קיומה מכל שוכני תבל. העצלן המתערסל על העץ, לא יקצה במוחו תא אחד לשאלה האם נוכחותו בעולם מורגשת. גם בריות חרוצות יותר יהיו אדישות להרהורים מסוג זה. רק האדם מבקש לו הכרה בקיומו, בייחודיותו, ובהעדרה - מתערער כל עולמו. כשאין הזולת משגיח בו, ימיו הופכים אפורים ומעיקים, ורגליו כבדות ומשתרכות. הראשונים לאשרר את קיומו של האדם, הלוא הם הוריו. מהנידחת שבאצבעות רגליו ועד לכישרון החיקוי הנהדר שלו - אין פרט, גשמי או רוחני, הזניח מידי עבורם. אחר-כך מגיעים בן או בת הזוג. והלא מהי אהבה אם לא הענקת האישור הנכסף - אתה מיוחד ואין כמוך, את אחת ויחידה ואין לך תחליף?

מרקוביץ' הוא אחד כזה שלא שמים אליו לב. בספר הבושם, העוסק בריחות, הוא היה מתואר כאיש ללא ריח. איילת, שגם היא נותנת כבוד לריחות, ולריח התפוזים בפרט (להלן הכריכה הפריגתית), מתארת אותו כמי שכל המבטים מחליקים עליו. איש ממוצע לתפארת, נטול ייחוד לכל הדעות (ביטוי חביב עליה). אפשר לשער שבשביל ההורים שלו מרקוביץ' היה עולם ומלואו, אבל אנו לא יודעים דבר על העץ ממנו נפל, או על האופן בו גדל, רק שמדובר בתפוז בודד, בתקופה בה רימונים בהמוניהם נזרקים על בריטים וערבים. זה הרקע ההיסטורי, והוא ניצב שם כמו תפאורה להצגה בתיכון: תלבושת "הגנה" לזה, שפם מפואר להוא, ציור של מושבה מאחורה, ויאללה, מרקוביץ', הבמה שלך.

מה קורה לבן-אדם שאין איש, קל וחומר אישה, השם אליו את ליבו? אומנם, חבר אחד ויקר היה למרקוביץ' - זאב בעל השפם-ההולך-לפניו ולהקת-נשים-אחריו, אבל אפילו הוא לא היה קרוב לשער את המתחולל בנפש חברו. למעשה, עד להכרזתו המהממת של מרקוביץ' בבית-הדין הרבני, שניהם לא העלו על דעתם מה צומח בלבו. שם, בחדר השמאלי, קרוב לעלייה (והרי עלייה הייתה כל המטרה. אחרת לא היו זאב ומרקוביץ' וכמה בחורים נרגשים מפליגים לאירופה, ומתחתנים בכאילו, ומעלים לכאן נשים באמת), על מצע לב-שקוף הנהדר לעובשים כמוהו, התנחל נבג הקיום. וכל יום שבו חי מרקוביץ' בלי להתקיים, התקיים העובש יותר. גדל והתפשט והיה קיים מאד, עד שתעתע במרקוביץ' תעתוע אכזרי: אתקיים דרך מישהו אחר. ואם אין אני לי - בלה לי. בלה, היפהפיה שנשא לאישה ואל ארץ-ישראל ואז, מול הרבנים המבקשים להתירה, סרב לשחררה. אני בעלה של אישה יפה כל-כך, אני מסוגל לסרב סירוב נורא כל-כך - משמע אני קיים.

את "לילה אחד, מרקוביץ'", אפשר לקרוא גם כמשך זמן הקריאה שלי (אוקי, אולי שבת אחת). הוא קליל אבל אינטליגנטי, משעשע ומחוייך, ולא מתעכב על תיאורים או הסברים מיותרים. ספר קיץ נהדר, ולו רק כי קשה לדמיין חלוצים בחורף. הדמויות מטופלות דרך משקפיים אירוניים, שאף שעדיין מאפשרות לחבב את הדמויות, לא יוצרות קרבה יתרה. ספר שהיה לי כיף גדול לקרוא. לפני האבל, אחזור: כיף גדול.

אבל, כגודל הכיף, כך גודל האכזבה מגסותו המוגזמת. איילת היא פסיכולוגית. התיאוריה שלי אומרת שבאחד הקורסים בהם שטח המרצה את משנתו המינית של פרויד בתוספת עדכונים, סייגים, תוספות והפרכות של המאה ה-21, איילת אמרה לעצמה: שמע, פרויד, אני לא אתן להם להוריד לך. בסיפור שלי כל חלוץ ינוע מכוח חלציו, וכל חלוצה תחלוץ שד. השומרים יצטרכו לשמור גם על נשותיהם, והמדינה תקום על טסטוסטרון ואסטרוגן. בין אם מחווה לפרויד, בין אם קריצה על חשבונו, השימוש התכוף באיברים מוצנעים ואווירת ההפקרות הכללית, פוגמת. חבל, כי, אפרופו תפוזים, הסיפור היה נשאר עסיסי גם עם פחות מכל אלו.


נ.ב.
לילה אחד, בעודי כותבת את הביקורת, יתושה עשתה טעות כשגילתה לי את קיומה בחדרי. אחוות נשים היא דבר מבורך, אבל מכאן ועד הסכמה לברית דמים, הדרך ארוכה. תפסתי את הספר הכי קל במדף, ושלחתי את מרקוביץ' למחוץ את הכלבה. חבטות בקיר, חבטות בתקרה, ובתום כמה נסיונות עקרים, עוגנה היתושה אל הכריכה לנצח. הללויה! (מחווה להללויה החותמת את הספר).

נ.ב. 2
אתם לא מאמינים! בלילה הבא זה קרה - שוב! וגם אותה שלחתי לעזאזל במכת תפוז! רק לדמיין מה היה כאן בימי הביצות, עוברת לי צמרמורת שלא הייתה מביישת מלריה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נעמי
קו המלח - כרכים א+ב

קו המלח - כרכים א+ב

יובל שמעוני

עד לפתח הספרייה עוד התלבטתי - להחזיר או להשאיר? בדלפק היססתי היסוס אחרון ולבסוף מסרתי את הספר ויצאתי, נמנעת מלהביט לאחור. בכל אופן מעורבים כאן אישה ומלח, לא כדאי לקחת סיכונים. בדרך חזרה הרהרתי במחשבה מפליאה: לא סיימתי אפילו מאה עמודים בספרו של מי שהייתי שמחה לו הנחה אותי במלאכת הכתיבה. הכיצד? והרי ברור שהאיש אומן. כתיבתו מדוקדקת, תיאוריו מפורטים, מחקרו רציני, יריעתו רחבה, כרסו (לא שלו, של הספר) עבה. מה עוד אבקש?

לא הרבה. רק שיפזר לנו פרחים. פה ושם פרחים, שיטהרו במקצת את האווירה הקודרת, המדכאת, הנידחת ומונעת הנקמה, האופפת כל תו ופסיק בספר. אותה קדרות שמאפיינת, כך אומרים, חלק מן הספרות הישראלית. איך זה מסתדר עם המיקום הגבוה שלנו בסולם האושר? אין לי מושג. ואיך אפשר, אני תוהה, מדמיינת שולחן כתיבה תחת חלון גדול, לכתוב מול שמים בהירים ושמש ישראלית בוהקת ולהשיב את קרניה ריקם, יום אחר יום? אולי הסופרים שלנו מגיפים את התריסים? אולי הם כותבים את הסיפור שלהם בחושך?...

אבל האמת היא שגם את החושך אפשר לכתוב בהרבה דרכים. קחו את "איזון עדין", למשל. יש בו זוועות רחוקות מעידון, ועם זאת, הנטיה הבסיסית של גיבוריו היא לראות את העולם בעיניים טובות. והם רואים את העולם כך מפני ש - כמעט טיפשי לציין - כך רואה אותו יוצרם.
הרבה לפני ששרירי הידיים של הסופר עסוקים בהקלדה, מופעל שריר אחר - שריר המבט-על-המציאות. ברירת המחדל שלו היא ברירת המחדל של כל השרירים - מכווץ, תפוס, לפעמים כאוב. אבל אפשר, וצריך, לאמן אותו. יום יום, שעה שעה, אימון שמטרתו להבחין בטוב. להאמין בקיומו, להגדיל אותו, ללמוד להסיט את המבט התקוע בחסר אל עבר היש. זה אימון מפרך. השריר עיקש ובכל מפגש עם חוסר או רוע הוא מתכווץ בחוזקה. אבל זה אפשרי. אני יודעת שזה אפשרי, כי יש סביבי לא מעט אנשים מאומנים. שנים שהם מתרגלים את המבט שלהם על עצמם, על הסביבה, על האנושות. אם נתרגם את זה למונחי גוף - יש להם קוביות בבטן, והם מחזיקים בפלאנק יותר משתי דקות. התוצאה? התוצאה כבר תשתקף בכתיבה.

מסקנותי, ראוי לחזור ולציין, מבוססות על קריאה חלקית. תשעה אחוזים מן הספר, אם לדייק. אף-על-פי-כן, נדמה לי שהן תקפות. קודם כל, מכיוון שמדובר בלא פחות משמונים ושבעה עמודים - מספר לא זניח, גם אם לא עצום. שנית, וחשוב מכך - זהו "ספר מלח". לא פעם תהיתי כמה זה מופלא שהלשון שלנו מסוגלת להבחין בגרגירי מלח ספורים ממש. יש ספרים כאלה - מספיקים כמה עמודים, לפעמים אפילו כמה פסקאות, כדי שחוש הטעם הספרותי יעמוד על טיבם. ההבחנה המהירה לאו דווקא נזקפת לזכותו של חוש טעם מפותח, אלא לזכות מי שבכוחו לבזוק תבלין חזק כמלח ולא, נניח, לכתוב בכרכומית. במקרה הזה הספיקו לי כמה עמודים כדי לקלוט שלפני ספר חזק ועשוי היטב, ועוד כמה עשרות כדי להבין שבשבילי הוא מלוח מידי.

לפני 5 שנים•נעמי
הבושם

הבושם

פטריק זיסקינד

*




לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך, להיות הסיבה בגינה מישהו יעקם את אפו. ריחות גופי, מאצבעות הרגליים ועד לקרקפת, איימו לנדוף ממני מבלי לשתף גם אותי בסודם. האם צריך עוד שפשוף בכף-הרגל? האם ריח השום עדיין דבוק בידיים? שלא לדבר על הפה שאכל אותו. ככל שהתעמקתי באובדן הצפוי, כך גברו חששותי: איך אזהה מזון מקולקל, כזה שהעובש כבר קבע בו את משכנו, אך טרם הרים דגל ירוק? כיצד אזהר מסכנות שרץ ריחני מבשר את בואן? ואולי הטיטול של הילד העתידי שלי כבר עולה על גדותיו ורק אני, אבוי, עדיין לא יודעת? מי אם לא אפי ינחה אותי כמה מבשם לשגר לחלל השירותים? הרי נדרש כאן להטוט מורכב בין רמת הסירחון שיש לחפות עליו, לבין כובדו המחניק של המבשם, מצב בעייתי במיוחד כשהבא בתור כבר נושף מעבר לדלת.

אילו גרנוי, גיבור הספר, היה יושב בחדר הרופא ומתבשר שהוא עתיד לאבד את חוש הריח, הוא היה מגיב באחת משתי הדרכים הבאות: שולח יד בנפשו, או מתאבד. יתכן שקודם לכן גם היה רוצח את הרופא, לו היה מפנה לו את הגב. הוא היה חייב להסתובב, כיוון שגרנוי רזה וחלוש מכדי להרוג מישהו פנים אל פנים. הדבר היחיד שגרנוי חזק בו - חזק מכל בן-אנוש אחר, חזק אף יותר מבעלי-חיים - הוא ריחות. גרנוי מסוגל לזהות ריחות מקילומטרים, אפילו מבעד למחיצות וחומות. הוא מסוגל לפרק כל ריח למרכיבים שלו, ולהבחין בין עשרות אלפי סוגי ריחות האצורים במוחו. הוא יכול, באמצעות אפו בלבד, לרקוח כל בושם שעולה בדעתו, ללא עזרתם של מרשמים או כלי מדידה. לו נולד ביוון הקדמונית, ולא בפריז המסריחה של המאה ה-18, היה גרנוי מוכתר לאל הבלתי מעורער של ממלכת הריח.

בממלכה של גרנוי לא קיים דבר מלבד ניחוחות. מסריחים, מבאישים, נהדרים או מענגים עד בלי די - הם, ואין בלתם. אנשים, אותה מסה המונית שמייצרת ריחות דחוסים ורוב הזמן מבחילים - גורמים לו לשאת נפש. גרנוי מתואר כיצור עלוב ונחות, שונא אדם וחסר כל רגש אנושי בסיסי. פרעוש קטן שאינו יודע אהבה מה היא, מלבד אהבתו לכישרון היחיד שניחן בו. חוש הריח לגרנוי אינו כלי חישה בלבד. כל מהותו, כל הוויתו, מצטמצמות לאותן שתי מחילות הנפערות מעל השפתיים. בלעדיו, מאבדים חייו את משמעותם היחידה. מוטב לשים להם קץ.

הספר עוקב אחר גרנוי החל מרגע לידתו המאוס בין דוכני הדגים בשוק. גרנוי, מצידו, לא מואס בדברים המאוסים על הכל: לא במלאכת הבורסקאות, לא באכילת לטאות בצורתן הגולמית ביותר, ווודאי שלא ברצח. מכאן שמו המלא של הספר: "הבושם - סיפורו של רוצח". הכתיבה מכשפת, ומשכה אותי אל הספר בחבלי קסם. התענגתי עד מאד. עם זאת, הכישוף לא החזיק מעמד עד תום הספר. ככל שהעלילה התקרבה לסיומה, כך הפכה לחולנית וביזארית יותר ויותר, והקסם הלך והתפוגג. מחשבה אחת ניקרה במוחי: מי שכתב את הבושם מוכרח להיות בן לאומה שהוציאה מקרבה את הנזל וגרטל וכיפה-אדומה. קשה לטעות בארומת האגדה הגרמנית, ואפילו תתרן אתה. ואכן, השערתי לא התבדתה. פטריק זיסקינד הינו גרמני בן גרמני. את האגדה הזו, אגב, גם הבושם המתוק ביותר לא יצליח להמתיק לילדים.

מה הנמשל? המסר, האלגוריה, הביקורת החברתית? גם כעת אין לי קצה של תשובה. מה שבטוח, הספר מפיח באף נשמת חיים כה גדולה, שמאליו מתעורר הרצון ללמוד עוד על מקומו של הריח בתרבות. אצלנו, למשל, יש להרחה ברכה משלה, ואת השבת מלווים החוצה בבשמים. ניר מנוסי, במאמר שנתקלתי בו בחיפוש "ריח ביהדות", מביא רעיון נפלא שאהבתי מאד. אדגים אותו באמצעות הצמד גרנוי והומברט - אותו איש נורא מלוליטה. זהירות, משהו מן הספוילר עלול להיות כאן.
גרנוי והומברט חולקים משיכה עזה לנערות, בתקופות חמקמקות של התבגרותן: בין ילדות לנערות (הומברט), בין נערות לנשיות צעירה (גרנוי). הומברט חושק בגופן, ואילו גרנוי מתאווה לריחן. הומברט שם לו למטרה ללכוד ברשתו לוליטת-שעשועים, גרנוי רואה את תכלית קיומו בהפקת הריח הנפלא בעולם - ריחה של נערה-אישה בשיא לבלובה.

אם גרנוי הוא חוש הריח, מי הוא הומברט?
"חוש הטעם מספק לנו את טעמו של משהו באופן החווייתי ביותר, אך לשם כך מוכרח להחדיר אותו ממש לגופנו". הומברט הוא חוש הטעם. כדי לטעום את לוליטה, הוא מוכרח לשים עליה יד. להחדירה אל גופו ממש (או הפוך.…). גרנוי, לעומת זאת, מתענג על הניחוח הבתולי, שהוא "מעין עותק של הטעם שנעתק והפליג ממנו". הוא מסוגל לתפוס את טעם הנערה "מבלי שיצטרך להתערבב אתו ולהחדירו לתוכו".

"חוש הריח הגופני מלמד אותנו על חוש הריח שבנפש. זהו חוש המסוגל לקלוט מהויות של דברים: מקומות, תרבויות, אנשים, מנהגים – מבלי להתנסות בהם בפועל. הדעה המקובלת היא, שכדי להכיר משהו חייבים לחוות אותו באופן ישיר, ועד אז אי אפשר לדעת במה מדובר. אין ספק שעיון קר ואקדמי שלא פוגש במושאו על קרקע חווייתית כלשהי, כמעט תמיד מחמיץ לחלוטין
את מהותו; אך האם משמעות הדבר היא שחייבים לחוות הכול?"

"הרעיון של חוש הריח אומר שישנו תחום ביניים בין העיון השכלי המרוחק לבין הטעימה החווייתית והמתערבבת: באמצעות חידוד החושים הפנימיים ניתן לקלוט את תמציתם של דברים רבים מרחוק. אדרבה, אפשר לומר שכפי שחוש הטעם מעמעם ומקהה את חוויית הריח, כך ההימנעות מהתנסות רבה בכל מיני חוויות מחדדת ומשפרת את היכולת לקלוט את רוחם מרחוק."

ובאשר אלי? ברוך ה' נמצא הרופא שהציע גישה שונה, שאין בה איום על חוש הריח. את ריח זיעתי זכיתי להריח עוד קיצים רבים מאז. אני נזהרת לשמור גם על חוש הריח הנפשי, ולדאוג שחוויות מפוקפקות לא תהיינה לו כסכין מנתחים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נעמי
להעיר אריות

להעיר אריות

איילת גונדר-גושן

*





איילת גונדר-גושן אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה.
לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה.

למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי.
קודם כל, הם צריכים להיות בחיים. מה הטעם לקנא במישהו שנולד ב1881, ביבשת אחרת, במסלול חיים שאין לו ולו נקודת השקה אחת לחיי, ואפילו יהא זה שטפן צוויג? ברור שמוות הורג את הקנאה. חיים, אם כן, הם תנאי הכרחי. הכרחי אך לא מספיק. אם, למשל, הסופר איתנו, והוציא תחת ידיו הרפתקה מאלפת כמו איזון עדין, אבל מה, הודי. ברור, אם לומר זאת בלי הרבה עדינות, שאין מה לקנא. מה עוד? מובן שזו צריכה להיות אישה. אישה, רק אישה תהייה לי הסכין, שהרי מה לי ולגבר השברירי שכותב בחדות כזו, ויהא מוכשר ככל שיהא? מה לי ולגבר בכלל? אישה, כמובן. אבל מה אם האישה הזאת כותבת, בגאונות, על גאונה והחברה שלה, אך מתעקשת להסתתר אי-שם באיטליה? אולי היא מכוערת נורא? אולי בתולה זקנה? לא, אי-אפשר לנקר עיניים שצופות לחשכה.

בקיצור, הבנתם. אישה בת זמננו, יהודיה, ישראלית, דוברת עברית. צעירה, גלויה. אפילו מאיה ערד הנהדרת בקושי כלולה, כי היא בגיל של אמא שלי. מי אם כן? איילת, איילת גונדר-גושן בת ה-37, שהאריות שלה שאגו לאור כשהייתה כבת 31. אם לוקחים בחשבון ששלוש שנים עבדה כדי להעיר אותם, כפי שנדמה לי סיפרה בראיון, אין מנוס מלהסיק שהתחילה לעבוד על הספר כשהייתה פחות או יותר בגילי. וזה, אם להחמיר את המצב, אפילו לא היה הראשון, או הראשון המוצלח. מזל, מזל שאיילת חילוניה למהדרין. לו הייתה דוסית, זה כבר באמת היה גורם לי לירקרוקת.

איילת אם כן צעירה לכל הדעות, מוכשרת לכל הדעות, וגם פסיכולוגית לדעת אוניברסיטת תל-אביב. יש משהו מטיל אימה בלשהות בסביבת סופר-פסיכולוג. זה כמו לעבור גם CT וגם MRI על מיטה אחת. הסופר יתאר את הליכתך הגמלונית, והפסיכולוג יציין את נטייתך להתפרצויות. הסופר יעקוב אחר נפתולי ליבך, והפסיכולוג יבלוש אחר רמזים בילדות. הסופר ישאל איך אתה, אדם לבן, היית מתנהג לו דרסת בטעות אריתראי, והפסיכולוג יבחן מה קורה למי שלבסוף מחליט לברוח.

וככה איילת, עם אמצעי הדימות המשוכללים שלה, משכיבה על מיטת הדימות את איתן, הרופא המצליח והדורס, ומתחילה לסרוק.
היא פותחת במוח. איתן הוא נוירוכירורג, רופא מוח. איתן פוגע באריתראי בראש, והמוח שלו נחשף. המוח הזה, הוא לבן גם אצל לבנים וגם אצל שחורים. בכלל, בפנים הצבעים הם אותו דבר. אבל מה, בהשוואה לפגיעה בראש לבן, זה קצת פחות נורא. קצת ממש. ממש ממש קצת. אפילו סורק אלקטרונים לא יבחין בהבדל, ובכל זאת, קצת פחות.
אחר-כך תעבור לרגליים. הרגלים, שקפצו מן הג'יפ כדי לראות במה פגע, וכמה פגע (לא הוא - הג'יפ), האם ימשיכו לכרוע לצד האריתראי, בעוד הידיים מחייגות משטרה, או יזדקפו וישאהו חזרה אל הג'יפ?
והלשון - תספר או לא תספר לאשתו האהובה, הנבונה, אם ילדיו, האישה שלעולם לא הייתה בורחת?
ובסוף, בסוף יגיע גם תורו של הלב להיסרק, להיבדק, אולי קיים חור באחד מחדריו. אולי דרכו תוכל הרוח האריתראית (לא רוחו של המת. אריתראית אמיתית, דם ובשר שחור) להתפרץ פנימה.

ומי, ברוך-ה', לא התפרצה פנימה? גברת פולטיקלי קורקט.
באר-שבע היא עיר מאובקת, ואיתן, שהוגלה אליה מהמרכז, שונא אותה שנאת בן-עיר לפרבר. ליאת, אשתו של איתן מזרחית שכל נעוריה חתרה למערב. המשטרה היא חבורת בבונים מזרחיים. ליאת עובדת במשטרה. הבדואים מתלבשים כמו ערבים, והאריתראים שחורים. שחורים, שחורים כמו הלילה, שחורים בעיניים, שחורים משחור. והם נראים אותו הדבר. אשה שחורה, יפה ככל שתהייה, היא גוף בולע אור, לא נראה. שחורים, פליטים, פצועים, דוחים. אה, ויש גם כושי.

הבנתם, רבותי? זה ספר שאין בו קורקט או לא קורקט. וחוסר הקורקטיות לא בא, בהפוך על הפוך, להעביר אתכם מסע רגשי שבסופו תחשבו קורקט על שחורים או על פליטים, או תרגישו נכלמים שהמחשבות של איתן עברו גם במוח הלבן שלכם. לא. וזה לא רק מפני שגם האריתראים בספר שלנו מסוגלים להיות נבזיים ביותר, אידיאליזציה שלהם הייתה הרי פוגעת במטרה זו, לו הייתה כזאת. אני, שעושה הבחנה גזעית, ושלא רוצה אריתראים בארץ, לא חשתי בניסיון לערער את עמדתי, להעמיד מולי מראה, לפרוט על מיתרי ליבי, או לנגן על מצפוני.

[וודאי, יש כאן תהייה נוקבת על הנטייה האנושית "לתמחר" שווי של חיים. דעתי היא, שחקירת הנטייה הזו היא נקודת המוצא של איילת, ולא בעיית הפליטים. באותה מידה, יכול היה האריתראי להיות גם איש סנילי, אדם בעל צרכים מיוחדים, וכו'. מחשבות הג'יפה שצפות בחקירה, הן חלק הכרחי ממנה, שיקוף של מציאות, ולא סעיפים בכתב האשמה. בקצרה, איילת היא משקיפה, לא מבקרת].

אי לכך ולסיכום, מי שהמילה אריתראי בגב הספר גרמה לו להסיק כל מיני מסקנות בטרם קרא, שיחשב מסקנות מחדש. ואם הוא זקוק לעוד סיבות לפתוח את הספר, הריני כאן למטרה זו בדיוק: הוא כתוב בצורה אינטליגנטית, זורם, מעניין. יש עלילה והיא נעה ומתקדמת, ואפילו מותחת לרגעים. ואם במקרה איילת דווקא כן התכוונה להפנות אצבע מאשימה לחברה, אז מצטערת, לא שמתי לב, הייתי שקועה בספר נהדר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נעמי
לוליטה

לוליטה

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

שוחד מגיע בכל מיני צורות, מהן ברורות יותר או פחות, אולם נדמה שהצורה הזו חמקמקה במיוחד: שוחד אינטלקטואלי. הברק של האינטלקט מסנוור לא פחות משל הכסף, אולם חף מן הדימוי המשחית המיוחס לאחרון. הוא סמוי יותר, מדובר פחות, ואינו גורר אחריו שובל של חשדנים, רחרחנים, או סתם שוחרי צדק. חמור מכך, כמעט בלתי-אפשרי להצביע על האדם המשוחד ולייחס לו את העוון. זהו שוחד שכל כולו מתנהל בזירה המופשטת והסובייקטיבית שבין שתי אוזניו של המשוחד, שאף הוא לא תמיד מודע להשפעתו עליו או לעצם קיומו. המעשים הנגזרים ממנו, לעומת זאת, מתרחשים בעולם הממשי, החיצוני. כמו למשל גזר-הדין שיתן הקורא ההמום לכתב-הגנה עצמי, מתעתע ומבריק עד כאב, של חלאה.

את כתב-ההגנה המתוחכם הזה, בן למעלה משלוש מאות עמודים, כתב הומברט-הומברט. הסוטה-הסוטה, החולה-החולה, המוכשר-המוכשר הזה. מוכשר לכתיבה, כמובן. אבל לא רק. הומברט הוא מוכשר להכשיר. תנו להומברט פשע, נתעב ככל שיהיה, והומברט כבר יכשיר את השרץ. מהכישרון הזה סובלים כל בני-האדם, אבל הומברט שכלל אותו לדרגת אומנות של ממש. תנו לו ילדה, והוא כבר ידע. ידע אותה, וכל סנטימטר בגופה, וידע את רזי התורה - תורת השכנוע העצמי. והוא יהפוך ויהפוך בה (ובה…), ויכריז - זאת בכלל אהבה. וכך, מתנצל, בו בזמן שמנצל, הוא מתוודה בקריצה, בבוז, בערמומיות - אני נורא, נורא, נורא. אני אוהב אותה נורא.

נכון, הוא יזדקק למילים רבות, בכל זאת מעשה נפשע במיוחד, אבל הוא יצליח, או יצליח כמעט. כמו יתוש, תחילה יקהה אצל הקורא את רתיעתו בעזרת סגנונו יוצא הדופן, העז, המרוכז. או אז יחדיר את החדק ויתאווה למצוץ אישור למעשיו. הוא ימשיך ויאתגר אותו בשפע משחקי מילים ולשון, ציטוטים, אזכורים, חידות, רמזים* וכל מיני תעלולים שתכליתם אחת: לסחוט עד תום את השפעת השוחד. תעלוליטה - לא תבין מה לעזאזל הולך כאן, לא בקריאה ראשונה, כנראה גם לא בשלישית, אבל אתה יודע שטקסט מתוחכם לפניך, ואם חצי ממנו אינך מבין, איך תבין את הראש הדפוק של מי שכתב אותו? ואולי תאוותו לנימפיות אינה אלא משהו שפשוט אינך מסוגל לקלוט?

אבל גם המאלחש החזק ביותר סופו להתפוגג. הומברט חושף עולם פנימי מעוות מאין כמוהו. לא רק הבזקי הרהורים אסורים או מחשבות חולניות, אלא מוח חולה עד אחרון תאיו. חולה באהבה עצמית קיצונית, באי-יכולת לצאת מעצמו ולו לרגע אחד. וכל הזמן הזה אין לנו מושג מה עובר על לוליטה. אין לנו מושג, כי להומברט אין מושג. המירב שהוא מסוגל לו - התיאור האובייקטיבי הכמעט יחידי של לוליטה - מסתכם במשפט לקוני קצר, שהוא אולי המשפט המזעזע ביותר בספר: לוליטה הייתה בוכה כל לילה. אחרי עשרות עמודים בהם הומברט מזמזם את תירוציו, המשפט הקטן הזה, שקל כל-כך להחמיץ אותו, הוא כמו עקיצה. לפתע המיאוס מהיתוש הקטלני הזה, המלא בדמה של יתומה הבוכה ערב-ערב, במשך חודשים, עולה על גדותיו, ואתה חש רצון עז לקום ולמחוץ אותו.

ביחס לכל דבר בעולם, כל דבר, ישנם מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר. להומברט אלף תירוצים מדוע כן: הוא רואה בנימפיות מה שלא רואים אחרים, הוא נתון להשפעת מקרה מילדותו, היא עושה תנועות מפתות, היא יזמה ראשונה, ובכלל, מה הצביעות האמריקאית הזו, היא תכף בגיל שמותר. כנגד כל אחד ממ"ט האיסורים שימצא אדם ביום מסוים, הוא יכול למצוא גם מ"ט היתרים ביום ובהלך-רוח אחרים, ולהיפך. רמז לכך טמון באות ו' שבמילה גחון: "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן… לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (ויקרא). האות ו' בגחון נכתבת גדולה יותר. מדוע? כי היא האות האמצעית מבין כל אותיות התורה. היא האדם שניצב בין אלף הסברות לבחור בטוב, לבין אלף הסברות לבחור ברע. מי שיבחר את הדרך שלו על פי ראות עיניו, אומרים המפרשים, עלול למצוא את עצמו מזגזג, כמו הנחש הזוחל על הגחון. מי שילך אחרי הקב"ה - דרכו תהייה ישרה, כצורתה של האות ו'. היסוד הזה מופיע בלב ליבה של התורה.

הומברט הוא דוגמא לנחש פתלתל במיוחד. דווקא כיוון שמידת פשיעתו הייתה מחוורת לו, הוא נדרש לעבודת שכנוע-פנימי מאומצת יותר, ולהסברים נפתלים יותר ויותר, מדוע אינו יכול לבחור אחרת. גם אני מטהרת שרצים, כמובן. אולם אף-פעם לא נדרשתי לטהר לעצמי שרץ חמור במיוחד, כזה שאין לו מחילה בעיני הסביבה. לא כי התגברתי, פשוט כי לא התעורר הרצון. אבל מה אם הייתי רוצה בכל מאודי משהו נורא, כמו הומברט? האם רצון כזה הוא תוצאה של נטיות נפש קיצוניות - נטיות שמימוש הצד השלילי שלהן מוביל לחטא בלתי-נסלח, או שמא הוא תוצאה של בחירות רעות חוזרות ונשנות, שעם הזמן מביאות את האדם לשפל בו שום דבר כבר לא בלתי מתקבל על הדעת? ואולי גם וגם? כך או כך, הייתי רוצה להרגיש פעם את הכוח שהיה גורם לי לעמוד בפני בחירה לבצע מעשה איום. לדעת את היצרים שנאבקים בהם ההומברטים של העולם.

פתחתי בשוחד, ואסיים בו. כמו בשאר סוגי השוחד, סיכוייו של האדם להתרצות ולקבל את השוחד תלויים במידת חולשתו לדבר שיוענק לו. נקודת התורפה של אחד היא פרסום וכבוד, השני חושק ביחסים אסורים, וכולם אינם חסינים מהשפעתו של השוחד הגולמי, הבוטה, הראשוני - הכסף. אצלי זהו האינטלקט שבכוחו להפעיל עלי את קסמיו. המפגש עם אינטלקטואלים גדולים יכול לגרום לי לפיק ברכיים, כשאני מתעמתת חזיתית עם חסרון הידיעה שלי. עם זאת, אני משתדלת להזכיר לעצמי לא להסתנוור יתר על המידה, ולהשאיר את העיניים פקוחות. הומברט ידען גדול וכותב מבריק. אבל, אחרי הכל, הומברט הוא - בסופו של דבר - סוטה נאלח.






* לטובת קוראים עתידיים, אני מעתיקה לכאן כמה מילים מתוך אחרית-הדבר, שלו הייתי פוגשת אותן כהקדמה לספר היו חוסכות לי תסכול רב:
"על הקורא של סופר סאדיסטי-במקצת כנאבוקוב להצטייד באנציקלופדיות, מילונים וספרי-עזר, אם הוא רוצה להבין חצי ממה שהולך בספר. אכן, הקורא האידאלי של לוליטה צריך להיות… חוקר ספרות מאומן, בעל ידע מקיף בספרות אירופאית, במחזמרים אמריקניים, בגיאוגרפיה של ארה"ב בעל זיכרון אידטי, בור-סוד שאינו מאבד טיפה כמו מחשב ובעל תאוות איסוף של זוטות - אין פרטים לא משמעותיים בלוליטה. בקיצור, הקורא האידאלי של לוליטה - לא רק הכותב - הוא נאבקוקב".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•נעמי

ביקורות נוספות על "אם יש גן עדן"

אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

יש לנו מנהג בבית הספר, שמדי שנה, בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לוקחים כמה נציגים מכל מני כיתות ושכבות בבית הספר, למירוץ על יד בית העלמין שנמצא בסמוך לבית הספר, במין מגרש ריצה עגול וגדול. המסלול, אם הבנתי נכון, הוא 4 ק"מ, ולא חייבים לרוץ כל הזמן, אפשר גם ללכת. מה שחשוב, זה ההשתתפות במירוץ, שאביו של נער כלשהו שלמד בבית הספר ונהרג במלחמת הלבנון השנייה ייסד, כדי להנציח את זכר בנו, וכדי להראות שאולי הוא כבר לא חי, אבל הזיכרון שלו ועוד איך שחי, נושם, בועט ורץ.

והשנה, אני הולך לרוץ במירוץ.

ואז נזכרתי בספר הזה. אולי בגלל שעל הכריכה הקידמית רואים זוג נעליים הפוכות, וזה עושה אסוציאציה של ריצה. אולי בגלל שהוא עוסק במלחמת לבנון ובחיילים שנמצאים בבופור בלבנון ומתגעגעים למשפחות שלהם ולבנות הזוג שאולי הם לא יזכו יותר לראות, ולמרות שאולי הם לפעמים עושים את עצמם 'גברים' ועושים הרבה רעש וצחוקים, יש כאן הרבה פחד וחששות. ואולי גם וגם.

בכל מקרה, ראיתי שעדיין לא כתבתי ביקורת על הספר, אז ניצלתי את ההזדמנות. בנוסף לסיפור שהספר עוסק בו עם החיילים, זה ספר מאוד מיוחד. מיוחד, כי הוא כתוב בצורה אנרגטית מאוד וסוערת, כאילו חייל בשדה הקרב כתב אותו תוך כדי לחימה, ולא היה לו הרבה זמן לערוך את מה שכתב או להקפיד על שימוש בשפה יותר סיפרותית ונאותה. ככה, ישר, באופן הכי טבעי.

האמת היא שהכתיבה המהפנטת היא הסיבה היחידה שנתתי לו 5 כוכבים. בלעדיה, אולי הייתי נותן לו 4, או אולי אפילו 3. מה גם, שאת הספר לא הצלחתי לקרוא עד הסוף - הכתיבה, שבהתחלה נראתה לי מאוד מיוחדת, איבדה מהייחוד שלה כי אחרי 100 עמודים כבר מתחילים להתרגל לזה ופחות להתפעל, והעלילה, כמו שאמרתי, לא עשתה לי את זה, למרות כל הנושא המורכב שבה היא עוסקת. יכול להיות (ואני אפילו די בטוח) שהסיבה לכך היא שעוד הייתי קטן מדי בשביל לקרוא את הספר הזה, ובגלל זה נטשתי אותו לבסוף. האמת היא, שקראתי הרבה ספרים כאלה למבוגרים, כשהייתי ילד. אפילו עכשיו אני מעט חוטא בזה (מה לעשות, ספרים למבוגרים כמעט תמיד משכו אותי).

אבל עכשיו אני התבגרתי. ועכשיו, אני ארוץ במרוץ. אולי זה זמן טוב לקחת את הספר, ולקרוא אותו שוב. והפעם, עד הסוף.

***

מוקדש לחללי צה"ל ולהורים השכולים. אני איתכם. כל הזמן איתכם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול

קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור, הייתה עבורי שונה לחלוטין מהקריאה הראשונה, הפעם אני ומשפחתי חווינו את המשכה של עלילת הספר, מבלי שהתכוונו או רצינו בכך. אם יש גן עדן הייה מבחינתנו נבואה רעה שהגשימה את עצמה.

אני שולף כעת את הספר מספרייתי, מביט בזהירות בכריכתו המקומטת והמחורצת, המהווה תביעת אצבעות בעליו למסעותיו, עת נשאו תחוב בתוך כיס הדגמ"ח באימונים או בפעילויות מבצעיות, בהם אירועי הספר התחברו למציאות חייו כחייל.

מרץ - 2005, דור בני הייה לוחם בצוות עורב צנחנים, תקופה בה אם יש גן עדן היה לספר פולחן עבור חיילי היחידות המובחרות. רכשנו לו את הספר לבקשתו וצרפנו הקדשה כסוג של תפילה ומשאלה, שאת החוויות הנוראיות המתוארות בספר הוא לא יצטרך לעבור...

לדור אהוב שלנו
מלווים אותך בחום, אהבה ודאגה
בכול שרותך הצבאי ...
רוצים אותך במהרה בבית, חזק, מחוזק ובריא !!
שלך באהבה רבה
אמא ואבא

אני חוזר אל הספר - לנבואה הרעה של חיינו ...

שלושת גיבורי הספר אם יש גן עדן הם מראה מסויטת לתקופה בחיינו. הראשון שבהם הוא מטען הצד, הגיבור הרע, נוכח כלא נראה בחלקו הרבים של הספר, כזה שגורם לפחדים וסיוטים ולבסוף מגיח באכזריות לשנייה בודדת של פיצוץ, תובע את קורבנו ומשנה את עולמם של מי שנחשפו. במעגל הקרוב, חייל שנפצע או נהרג, במעגל השני הוא פועל כמו גל הדף, צונאמי המכה בחיילים המתמודדים עם הזוועה ואובדן החברים, ובני משפחה שמוטלים למציאות אחרת. אנחנו הגחנו לסיפור הזה כאשר דור והצוות שלו החלו לפועל בשומרון מול המחבלים.

" פתאום פיצוץ, בום אדיר, זיו נפל. עננים של אדמה, בוץ, אבק, כיסו אותנו בגלים. הכול עצר, נאלם דום." " הוא התרומם לרגע על הצד, ושוב נפל. " (עמוד 128)

יוני - 2007, מטען הצד הראשון אליו נחשף דור התפוצץ מתחת לכוח עורב צנחנים בקסבה של שכם. דור הייה בחולית המ"פ, שפרצה לסמטה לחלץ את חבריו הלוחמים, שרוסקו ממטען הצד, הוא חזר משם הלום וכואב.

" כשאתה מאבד איבר... מובטח לך סבל לכול החיים...ואז הציע שנתחייב אחד לשני, שאם משהו מאתנו מאבד משהו, השני גומר אותו, תוקע בו כדור." (עמוד 168)

דור נישלח לבקו"ם להתאושש, שם ביקר את חברו א. בטיפול נמרץ בתל השומר, שנאבק על חייו, קטוע רגליו, ופגוע ברוב גופו. מצבו הקשה קישר אותו ואותנו לגיבור השני של הספר שנפצע ונשאר נכה, זה שבקש מחבריו, הניחו לי למות, אל תניחו לי לחיות נכה. על רקע הגיבור המציאותי, התנהלו ויכוחים בביתנו, האם יש טעם לחייו של אדם שנפגע כה קשה. ורעיתי אמרה כאמא אני סבורה, שאימו העומדת בפתח חדרו מבלי לזוז, מבקשת רק דבר אחד, את חייו בכול מצב, כי היא אמא שלו, אמרה רעייתי ולא ידעה שהיא תגיע למצב הזה.

5 - ספטמבר - 2007, מטען הצד הוא איום שהתממש. צלצול הטלפון בביתנו בשש וחצי בבוקר, שינה את חיינו. קולו הרפה והנאנק מכאב של דור נשמע מעברו השני של הקו, אמא עליתי על מטען צד בשכם, אני פצוע בינוני, באו מהר לבלינסון, ואז נותקה השיחה, ורעיתי זעקה, דור נפצע. ביתי הקטנה רצה לחדרה בוכייה, התכנסה לתוך עצמה. מיד לאחר מכן נשמע צלצול שני, שליש גדוד הסיור הודיעה בקצרה, דור נפצע, אני שולח מונית לאסוף אתכם.

" הדיווח מחדר הניתוח בחיפה היגיע כשעה אחר כך, הרופאים מעודדים, הילד סובל מדימומים, אבל חזק "... (עמוד 204 )

הגיבור השלישי של הספר הוא חייל שנפגע בינוני מפגיעת טיל, הגיע פצוע לבית החולים, ושם הלך והסתבך עד שמת.

דור הגיע פצוע ממטען צד לבית החולים, הוגדר כבינוני, הלך והסתבך, הורדם והונשם והמשיך להסתבך, והפך לפצוע אנוש הנלחם על חייו. ואני שהכרתי את הסיפור של הגיבור השלישי, חששתי מסופו הצפוי, בעיקר בלילה ההוא בו החלו מכשירי הניטור שבחדרו לצפצף ולהתרעה על מצב של מצוקת חיים. הוצאנו מחוץ לחדרו, עמדנו לבד במסדרון, אחזנו ידיים, והרגשנו פחד מוות משתק. רק רעייתי באופטימיות שלה, ראתה סוף אחר. דור התאושש, ולאחר כשנה של טיפולים עמד על רגליו, והחל את מסע חייו.

אם יש גן עדן הוא עבורנו, לא סתם ספר, אלא עלילת ספר שהפכה למציאות חיינו, אם כי באופן שונה, דור נאבק על חייו, שרד, ולבסוף מצליח כאדם להגשים את חלומותיו, סוף אופטימי למרות הכול.

אוקטובר - 2013, מוקדש באהבה לחיילי צוות עורב צנחנים - נוב' 2004, שחוו את איימת לבנון השנייה ומיד לאחריה חזרו לשומרון בכדי לעצור בגופם ובנפשם את טרור המחבלים.

לפני 12 שנים•רץ
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

אחד הספרים החזקים שנכתבו בעברית על החוויה הצבאית של דור שלם. לכאורה זהו סיפור על צוות לוחמים במוצב הבופור בשנים האחרונות של שהות צה״ל בדרום לבנון, אבל למעשה זהו ספר על בדידות פיקודית, על פחד, על רעות, על שחיקה, ועל הפער הבלתי נסבל בין מה שהעורף מדמיין לבין מה שהחיילים חיים בפועל.

זה ספר שמצליח ללכוד היטב את אחת התחושות הקשות ביותר במערכה מתמשכת: אתה נמצא על נקודה קטנה במפה, מוקף איומים, שגרה מבצעית ואובדן, ובו בזמן מרגיש שהסיפור הגדול מתנהל מעליך, רחוק ממך, בשפה אחרת לגמרי. לשם מצליח לתת קול לאנשים שבדרך כלל מופיעים אצלנו בדוחות כ״כוח״, ״צוות״ או ״עמדה״ - אבל בפועל הם נערים וגברים צעירים שמחזיקים עולם שלם על כתפיהם.

הכתיבה מחוספסת, ישירה, לפעמים בוטה, אבל דווקא לכן היא אמינה כל כך. הספר לא עושה רומנטיזציה לשירות ולא מחפש גבורה נקייה. הוא מראה את החברות, ההומור השחור, הפחד, העייפות והאומץ כפי שהם מתערבבים בשטח. בעיניי זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק מה היה בבופור, אלא מה קורה לנפש של לוחם כשהמציאות המבצעית נמשכת הרבה אחרי שההיגיון כבר נשחק.

לפני שבועיים•רונן ג
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

ברוח התקופה ולכבוד חודש הספר אכתוב כמה ביקורות שמשלבות בין שתי האהבות הגדולות שלי - תנ״ך וספרות ישראלית

״אם יש גן עדן״ - רון לשם

״אם יש גן עדן״ נקרא כרומן מלחמה מודרני מאוד, אבל מתחת לפני השטח הוא כמעט ספר על עקדה מתמשכת. הבופור הופך להר שעליו דור שלם של בנים מונח שוב ושוב, לא בידי אב אחד אלא בידי מדינה, מערכת, שפה של גבורה והרגלים של הקרבה. לשם מצליח לכתוב את החיילים לא כסמלים אלא כבני אדם: מצחיקים, מפוחדים, גסים, אוהבים, חיים מאוד - ולכן גם פגיעים כל כך.

הכוח של הספר הוא בכך שהוא מפרק את המיתוס בלי לבזות אותו. הוא מבין את הרעות, את האומץ ואת היופי שבשירות, אבל גם שואל מה קורה כשחברה מתרגלת לשלוח את בניה אל ההר ולקוות שמלאך יעצור בזמן. במובן הזה, זהו לא רק רומן על לבנון, אלא ספר על ישראליות שמתקשה להבחין בין שליחות לבין התמכרות לקורבן.

נכתב לפני עשרים שנה - רלוונטי במיוחד לתקופתנו.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•ארנון
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

גם בפעם השניה - מדובר בקלאסיקה נפלאה

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•תולעת ספרים
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

בקיצור שווה כל שקל שהוא יעלה לכם ויותר.
הספר מכניס לאווירה מהמילה הראשונה, רק תנסו לקרוא את העמוד הראשון ותבינו שאין לכם דרך לברוח לשום מקום, אתם תקועים. תקועים בבופור.
הספר הזה הוא ספר קריאה חובה, מסוג הספרים שהיית מצפה שיקראו בשיעורי ספרות, לא כי הוא כתוב בשפה גבוהה או מפוסק כראוי אלא כי הוא באמת גורם לך להתעניין, כי זאת כתיבה מהסוג שמגרה לך את המוח וכובשת לך את הלב

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ליאו ואדלס
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

תמיד קשה לי לכתוב ביקורות על ספרים כאלה, ולא בגלל שאני אמביוולנטית לגבי הביקורת עצמה, אלא בגלל שעל "ספרים כאלה" יש דעה נורא חזקה בקונצנזוס, כמעט אוטומטית, ומה לעשות שלפעמים בא לך להשמיע קול קצת אחר. כחלק מכך, אני יודעת שהסיפור קרוב לליבם של רבים, בין אם בגלל השקה לסיפורם האישי ובין אם סתם כי מדובר בנושא כל כך טעון וכואב, ואני כמעט מרגישה צורך משונה להיות זהירה בביקורת שלי בגלל זה.
ובכל זאת, מדובר בספר שזנחתי אחרי 230 עמודים מתוך כ-320. לא הצלחתי לסיים אותו, או שאולי "לא הצלחתי" זה לא מדויק - לא מספיק רציתי. לא הרגשתי שזה ישתלם לי. התהליך שעברתי לאורך 230 העמודים האלה היה לינארי שלילי ועצוב - ההתחלה הייתה נהדרת; קולחת, בהירה, סיפורית, ציורית, מעידה על 'ספר אחר'. ככל שהוא התקדם והתקדם, החזרתיות החלה קצת להלאות ולא הרגשתי שהעלילה מחזיקה מים. הרגשתי שבשלב מסוים הספר שואף להיות פשוט 'מסה חזקה' על לבנון השנייה, ודווקא לאור השאיפה הזו הוא קצת כשל. זה בבירור מסוג הספרים (גם מבחינת סגנון הכתיבה וגם מבחינת רמת העומק של העיסוק בנושא הנידון) שדווקא עלילה יותר פשוטה, אנושית, הייתה הופכת אותו ליותר נגיש ו'נזכר'. אבל כאן, כמדומני, יש איזה ניסיון לייצר טקסט טולסטוי-יבסקי-גרוס-מינגווי על גברים ישראלים בקרב, שהוא מעל-לעלילה ומעל-לזמן ולכאורה אמור לכאוב ולצלק, אבל זה פשוט לא עובד, או לכל הפחות לא עובד מספיק טוב. כדי שהספר הזה יהיה מה שהוא מתיימר להיות, הוא צריך להיות כתוב בכמה דרגות עומק יותר רציניות, בשפה אחרת, ובעיקר ליישם אלמנטים ספרותיים קצת יותר מורכבים מלספר לי על סלנג צבאי ועל אווירה צבאית.
וחבל, כי יש בו רגעים נורא נוגעים, וכשאני אומרת "נורא נוגעים" אני מתכוונת למשל לרגע שבו הדובר יורד לארץ לחופשה קצרה מלבנון, ופתאום מסתכל מחלון הרכב או סתם ברחוב ורואה איך העולם כמנהגו נוהג - בפרט אני זוכרת איזה מגש של קרואסונים יוצא ממאפייה, כאילו כלום. ספר חזק באמת, כנזכר לעיל, מעלה על נס רגעים כאלה ונותן להם את המקום לשקוע, ולא לעוד סיפור על סלנג או על החברה שרבתי איתה בסופ"ש עד שכבר יצאתי ו-וואי כמה אני חרמן והנה הדתי שהוריד את הכיפה והנה ההוא שמת לו חבר והתעצבן והעיף כיסא.
המציאות חזקה יותר מהקלישאות האלה. העצב והכאב הם ברגעים הרבה יותר עדינים, כמעט בלתי נראים, של החוויה - והספר לצערי נוטה לפספס את זה. הוא לעתים יותר מידי קלישאתי, יותר מידי 'סוער ובוטה', ובעיקר נורא מפריע לי שכאדם מבוגר (אולי גם קצת זקן בנפשו), יש גבול לעד כמה אפשר להכיל טקסט שנכתב מפרספקטיבה של בן 19 או 20. אם בחרת להעביר חוויה אותנטית, לירית וכאובה, אל תבחר בדמות של "ערס, סוס פרא", אלא בדמות שהקורא ירגיש שיש "קבלות" לתהומות הרגש שהיא לוקחת אותו אליהן.

בשורה התחתונה זה לא ספר רע. הוא קולח, הוא נוגה לפרקים, יתכן שהוא אפילו ספר ש"צריך לקרוא" - אבל בבחינת הערכה כיצירה ספרותית גרידא? הוא לא משהו, וזה צריך להיאמר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•- -
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

הספר הזה קיווצ'ץ' אותי מבפנים. וואו, קראתי אותו במהלך השירות הצבאי, בתקופת עופרת יצוקה- ולא הצלחתי להתנתק ממנו.
העמודים הראשונים של הספר הזה לא יוצאים לי מהראש עד היום-בהם מתוארים כל הדברים שיונתן, החבר של דמות המספר שנהרג בלבנון, כבר לא יספיק לחוות או לעשות. מצמרר כל פעם מחדש, ואפילו מצאתי את הקטע כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם (אזהיר ואומר כי הקטעים כוללים סלנג ושפה בוטה)

"הוא כבר לא.
יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.

יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון"

בעיניי, ספר מדהים וחובה לכל מי ששירת, משרת או ישרת בצה''ל.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Maya Si