הסטר פרין היא נואפת. היא מוצגת לראווה לפני כל אזרחי העיר שהבידור שהם זוכים לו מועט וכולל דרשות חמורות וארוכות בכנסייה, וצפייה בעונשם של עבריינים - מהוצאה להורג עד הלקאה. הסטר פרין ילדה תינוקת למרות שבעלה עדיין לא הגיע למושבה החדשה בניו אינגלנד, והיא מסרבת למסור את שמו של שותפה לפשע. לכן פסק הדין של בית המשפט החוקי הוא להעמידה מספר שעות על במת הקלון, ענודה באות השני המסמל את פשעה, אות שעליה לשאת על בגדה עד סוף ימיה. ומשהו נוסף - הדמויות המדברות באותו יום בגנותה של הסטר ובגנות העונש הקל שקיבלה הן נשים צנועות וחסודות, התובעות בלהט עונש מוות או לפחות להטביע את מכוות אות הקלון על מצחה של הסטר פרין. והן מזכירות את הנשים שדיקנס תיאר סורגות למרגלות הגליוטינה ומריעות על כל גולגולת מתגלגלת.
המושבה עליה מספר הסיפור היא אחת המושבות של הפוריטנים בניו אינגלנד. הפוריטנים היו תנועה דתית שצמחה באנגליה, שדגלה באורח חיים סגפני, החדרת הדת לכל תחומי החיים ושמירה קפדנית על מצוות הדת, וראשי הקהילה - גברים כמובן - פירשו את כתבי הקודש כהבנתם, בדרך כלל לחומרה. הם נרדפו באנגליה, גלו מרצונם לעולם החדש והתיישבו בניו אינגלנד. הותורן - פרט פיקנטי - הוא צאצא של פוריטנים מסיילם ואחד מאבות אבותיו היה אחד השופטים שפסקו על שריפת המכשפות. הותורן, כך אומרים, ניסה לכפר בספריו על מעשה השופט ההוא.
כמו שקורה בספרות מאותה תקופה - הספר הזה יצא לאור ב1850 - הסיפור מספר על מעט דמויות: הסטר פרין, בתה פרל, הכומר ארתור דימסדייל והרופא הזקן רוג'ר צ'ילינגוורת. כל האחרים הם רקע ואינם מוזכרים בשמם. יש האומרים שהותורן ניסה להוקיע את הפוריטנים ואת מוסרם הכפול וסיפורו זה - כמו ספרים אחרים שכתב - שמשו אותו במטרתו זו. הקורא אמנם מזדהה עם הסטר פרין האומללה, המעבירה את חייה כצל שותק בשולי העיירה בה היא חיה ואין איש המוכן להביט בעיניה, לא כל שכן לדבר או להתחבר אליה. אולם הותורן היה תוצר תקופתו והסטר פרין גיבורתו היא אשה המקבלת על עצמה את כל ההשפלות בלי להתנגד, תוך הבנה שפשעה פשע כבד. הילדה, פרל מתוארת בגיל שלוש כ"שדה" "רעה" ו"מוזרה" כי היא צוחקת בקול רם ומסרבת לקבל מרות של מבוגרים שאינה מכירה. אני חושדת שאם היו להותורן ילדים משלו הוא כנראה ראה אותם בקטנותם למספר דקות בזרועות המטפלת, והם סולקו מהדרך לפני שהפכו למטרד ובכו, צחקו או צעקו בקול רם...
הספר הזה נמצא שנים רבות ברשימת ה"לקחת לאי בודד" שלי. כשנתקלתי בו כעת, בתרגום האחרון מ 2003 מיהרתי לשוב ולקרוא ולבדוק אולי נס ליחו. אז לא. הוא חי ורלוונטי, מתורגם יפה על ידי סיגל אדלר, ומקומו ברשימה שמור. אמנם איננו מכריחים נואפות לשאת אות קלון על בגדן (?), אבל משפט ההמון שריר וקים גם היום. יחסית לתקופתו הותורן העלה משל מרתק על חטא ועונש, רגשי אשם ההופכים את חיי מי שנושא אותם לגהינום, על נקמה שהורסת את הנוקם, על יופי של גוף ויפי הנפש. עדיין התפעמתי מהסיפור וגם מהמשל והנמשל, מהאירוניה ומהחמלה.
והנשים הכבודות והחסודות הצמאות לדם שהזכרתי? שני הסופרים כתבו את מה שחונכו להאמין בו. ואצל שניהם הנשים חסרות הרחמים הן המבוגרות והקשישות. לנשים צעירות העניקו הסופרים חמלה ואמפטיה בנוסף על יופי ורוך. אני צריכה לחשוב על זה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
