סיימתי לקרוא את הספר הזה היום בצהריים ואהבתי אותו מאוד. היו בו עליות ומורדות וקטעים שלא היו ממש אמינים לטעמי, ועל כן ארבעה כוכבים ולא חמישה. אבל אם אני מסתכלת על התמונה הכוללת- הספר נהדר לדעתי!
אמנם לא קראתי את כל ספריו הקודמים של נבו (טוב מודה, קראתי רק את "צימר בגבעתיים" ונהנתי ממנו מאוד), אני בכל זאת יכולה לומר בבטחון מלא שנבו יודע לכתוב. הכתיבה שלו היא כביכול פשוטה, לא מתיימרת, אבל בעצם היא מתוחכמת מאוד כי הוא יודע להחסיר במילים בדיוק בנקודה הזו שבה הלב שלנו יודע להשלים את השאר. נבו יודע איך להשחיל בתוך הסיפור קטעי ביקורת על הנושאים שהכי מטרידים אותנו כמדינה, כעם, כמשפחה, כבני זוג וגם כיחידים- וכל זה מבלי לתת לנו כקוראים סטירה מצלצלת. הוא מגניב את הביקורת שלו טיפין, טיפין תוך כדי עלילה- זה כשרון מדהים לדעתי!
יש כאן בעמוד כבר המון ביקורות על הספר, אז אני לא אמשיך להלל אותו וגם לא אציין את הנקודות היותר חלשות לדעתי, אלא דווקא את מה שכל כך משך אותי אליו ומה שריתק אותי במהלך הקריאה. אשכול נבו הצליח לגעת באותם המיתרים של הלב שלי, באותן המחשבות שעוברות לי בראש בכל יום. בתור מישהי שלא נולדה בישראל אבל גדלה והתחנכה בה ומחשיבה את עצמה כישראלית לכל דבר- למרות שאני חיה מחוץ לישראל כבר תקופה מסויימת, גם אני מתעסקת עם הדילמה הניצחית של חיים בישראל כי "אין לי ארץ אחרת" למרות כל הבעיות, לעומת החיים באחת המדינות היותר נוחות באירופה (ואני מניחה שגם בעולם בכלל). פעם בכמה ימים אני מוצאת את עצמי שוקלת את העתיד שלי, גם הקרוב וגם הרחוק: איפה אני אגור? איפה יגדלו הילדים העתידיים? איפה הייתי מעדיפה שיגדלו? המרחק מהמשפחה ומהמוכר אל מול חיי נוחות ושלווה, מחשבות על "מדינת העם היהודי" אל מול "הרי העולם כל כך קטן בימינו".
עכשיו אחשוף את הסוד הקטן שלי: גם אני חוטאת בכתיבה למגירה. אני מניחה שזה לא כל כך מפתיע ובטח שלא משהו מקורי במיוחד להגיד, הרי בכל זאת, האתר הזה הוא אתר של אוהבי השפה הכתובה. למה אני בכל זאת כותבת את זה? כי אני יודעת שיום אחד גם הספר שלי יתפרסם ובתקופה האחרונה הוא הופך להיות יותר ויותר מוחשי. עוד הרבה לפני שאפילו חשבתי להתחיל לקרוא את נוילנד, התחיל לבעור בי הסיפור הזה על הקרע בין החיים בישראל לבין החיים מחוצה לה, על חדוות הנדודים. במהלך הקריאה חשבתי על זה שהלוואי שכאשר הספר שלי ייכתב עד סופו יום אחד, גם בו יהיו איכויות כמו ב"נוילנד". ואולי, יום אחד מישהו מ"סימניה" יקרא את הספר שלי וייזכר בביקורת הזו :-)
כבר אמצע הלילה ואני מתחילה להתפלסף... רק אסכם ואומר שאם להתייחס לביקורות הפחות חיוביות של הספר, אני רק יכולה להסיק מסקנה אחת: אם כל כך נהניתי מנוילנד ואנשים חושבים שהוא מבין ספריו הפחות טובים של נבו, אז יש לי ציפיות מאוד מאוד גבוהות מ"משאלה אחת ימינה" ו"ארבעה בתים וגעגוע" :-)
















