ביום כיפור חטפתי וירוס רצחני של 24 שעות שפשוט שיתק אותי למיטה, או יותר נכון לספה. אני חושבת שישנתי 20 שעות במהלך יממה וחצי. כל התכנונים שלי על הספרים הספציפיים שהכנתי לי מבעוד מועד לכיפור לא היו רלוונטיים כי כאמור, האדם מתכנן תוכניות ואז הוא מוצא עצמו משותק על הספה שותה תה ואוכל צנים. היה לי מאוד קשה לקרוא אבל אמרתי שאני לא מוותרת. אני בוחרת את הספר הכי "קליל" שאני מוצאת על המדף ובעזרתו אצליח לעלע

סיפור פשטני למדי עם דמויות ראשיות מעצבנות ולא אמינות בעליל. הצורה שהן מדברות אחת לשנייה פשוט בלתי נסבלת! (כמה פעמים אפשר להגיד "פאקינג" בדיאלוג אחד? את פאקינג מדהימה, את פאקינה מתוקה- אולי באנגלית זה נשמע יותר מגניב? אני בספק...). היתרון היחיד שמצאתי בספר הוא שהדמות הראשית של קלואי חולה בפיברומיאלגיה, מחלת הכאב, וזה חשוב להעלות את המודעות למחלה הזו. אבל מבחינת העלילה? שיעמום אחד גדול.

יש משהו קצת לא אמין בספר הזה, קשה לי לשים את האצבע על מה זה בדיוק.
בכל אופן, זה סיפור פשוט, שני אנשים לאט לאט מתחילים להתאהב זה בזה, וזה כל הספר.
נשמע משעמם אה?
תחשבו על זה כמו על לצפות בהצגה שהתפאורה בה דלה, אין הרבה דמויות וגם אלה שיש מרגישות כמו קרטון רוב הזמן, אבל לפחות השחקנים הראשיים ניראים נחמד.

אני חושבת שהפיברו עושה את הספר. (פיברומיאלגיה)
זו באמת הסיבה היחידה שאני חושבת שאני אמליץ

כבר מעל לחודש שאני לא מצליחה לקרוא ספר רומנטי בשפה העברית. ראיתי את הטיזרים ופניתי לזיליאני בשאלה לגביו, והיא הבטיחה לי שהספר הזה יגרום לחזור לקרוא רומנטי בעברית. וצדקה!

מי מאיתנו לא כתב רשימת משאלות / חלומות / יעדים כאלה או אחרים בשלב כלשהו בחיים? קלואי בראון מחליטה לכתוב רשימת דברים שיחזירו אותה לחיים, דברים כאלה שיכניסו צבע ועניין לחייה המשעממים לכאורה. אך האם להיצמד לרשימה, בדיוק כפי שנכתבה

האמת שקראתי ביקורות מפרגנות על הספר ולכן החלטתי לקרוא אותו בסוף השבוע.
לא היה לי כל כך מושג שמדובר בספר ארוטי, אבל בואו נניח את זה בצד :)

זו הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שעוסק במחלת הפיברומיאלגיה: מחלת כאב .
תיאור היום יום הקשה, ההתמודדות עם הגוף שבוגד בך, הניסיון להמשיך ולנהל חיים פעילים ועשירים כתוב בצורה מצויינת.
הבנתי סוף סוף במה מדובר.

הסיפור עצמו עוסק בקלואי שחולה בפיברומיאלגיה ומרגע ה