כשאטופיה הופכת לדיסטופיה
בני הלומד רפואה בחו"ל, אמר לנו לפני זמן לא רב, כי אין לו תחושת מחויבות למדינה, ולא עניין בשיח הפוליטי המתנהל בה ההולך ומקצין, והוא למעשה סקפטי לגבי עתידה. הוא סבור, שאם יסתדר לו בעתיד לגור בחו"ל, מבחינתו זה בהחלט אופציה נכונה שנותנת מענה לתפיסתו עולמו כאדם פרטי, ולאידיאלים האנושיים שלו כרופא, אותם הוא יכול לממש בהצלחה בכול מקום בעולם, אחר כך הוא הוסיף, כך חושבים רבים מחברי.
השיחה של רעיתי ושלי עם בני, הייתה קשה לנו, עם מי שגדל על יומן המסע של מאיר הר ציון, חרש את הארץ במסעות לאורכה, התנדב ליחידה מובחרת, ונפצע קשה במהלך שירותו הצבאי. איך קרה המהפך הזה שאלנו בכאב אשתי ואני ?
" ההתיישבות " הישראלית בברלין, קישרה אותי לספרו של נבו אשכול, נוילנד, בו הוא מציג חזון ציוני אלטרנטיבי, הרבה לפני שפרשת המילקי מברלין עלתה לתקשורת, ולוותה בקליפ שבו עומדים צעירים, כול אחד מהם אוחז שלט המציין מקום אחר על הגלובוס, ובו הכיתוב ירדתי ללונדון, לאמסטרדם ... הורים בני דורי אומרים לי, כואב, אבל אנחנו מבינים. המחשבות העצובות על הפער המעמיק בין חזון הציונות לשברו הנוכחי, גרם לי לתהות, האם נבו בספרו נוילנד, נתן ביטוי נבואי ואקטואלי לשבר הציוני הנוכחי ?
נוילנד של נבו נפתח, בחליפת אימיילים בין דורי לענבל המתגוררת בברלין, וברקע התקפת טילים על ישראל על ידי החיזבאללה ב- 2006, עוד מעט נצא למלחמה שנויה במחלוקת, המתוקשרת בטלפונים ניידים, שיבטאו את הפיכת העולם לכפר גדול, לעומתו המציאות שלנו, מתעקשת להישאר פרובינציאלית, תקועה בסכסוך מקומי, שהופך למהות הקיום הישראלי.
דורי, מורה להיסטוריה, יוצא לחפש את אביו הנעלם, נגרר על כרוחו לעימות בין שני מיתוסים היסטוריים מנוגדים השיכים לתחילת המאה הקודמת, בין אלטנוילנד של הרצל - חזונה של המדינה היהודית בציון, לבין ההתיישבות היהודית בארגנטינה של הברון הירש, שהגדירה יהדות וביטחון לא בציון. האב יוצא למסע במנהרת הזמן, בניסיון לשחזור העבר כתיקון היסטורי הדרוש לשינוי ההווה. נבו מציב שאלות ענקיות באמצעות העמדת שני המיתוסים המנוגדים בבסיס הרעיוני של סיפרו, האם הציונות צדקה, האם היא מיצתה את עצמה, או אולי הציונות שהתמסדה והסתאבה, זקוקה כעת למהפכה חדשה ?
המיתוס השני אותו מעלה נבו, הוא מיתוס היהודי הנודד, האם המסע של הצעירים אחרי צבא, לדרום אמריקה או למזרח הרחוק הוא שריד לכמיהה היהודית לנדודים, האם בעצם היהודים מסוגלים להיות קשורים לקרקע לאורך זמן במחויבות רגשית עמוקה, האם הציונות נוגדת את הטבע היהודי ? בהיבט הזה מתכתב נבו עם הספר מסעות בנימין השלישי, של מנדלי מוכר ספרים, שתמיד הייה בספרייתי, כספרו של אבי שנולד בארץ ומעולם לא יצא ממנה, האם הספרון הקטן הוא ביטוי למשאלה כמוסה של אבי, ליציאה לנדודים חובקי עולם, או אולי ערגה להתיישב במקום אחר ללא כובד מחויבות ההיסטוריה בת אלפי השנים ?
דרך מסעו של דורי בעקבות האב הנעלם, מאבחן נבו בעיה הישראלית," מטיילים מכול העולם, אכולי ספקות עצמיים, ומלאי שמחת חיים, אף אחד לא גר במקום שנולד, האוסטרלים חיים בלונדון, האנגלים עובדים בספרד ", הישראלים מתעקשים לטייל " בדרך החומוס " - מסלול ישראלי, שאתריו נבחרו בהמלצות מפה לאוזן, כחוכמת המונים ישראלית, בחבורות ישראליות מגובשות, במכנה משותף של אנחנו מול כול העולם. קונפליקט ישראלי, אנחנו רצינו לצאת מהבועה הישראלית, אבל לא ידענו איך, האם במצב בו העולם הופך לכפר, הבועה הישראלית מתפוגגת ?
למה ברלין כמשל ונמשל, ואיך היא מתקשרת לדילמות שמציבה הציונות ? דרך נעמה מנסח נבו תשובה, " ברלין היא עיר צנועה, ביחס ללונדון או פריז, היא עיר תוססת, אבל לא עולה על גדותיה, עיר מבוקשת, אבל לא עד כדי כך שרק עשרים גמורים יכולים לגור בה ", מניפסט למעמד הביניים התל אביבי שמחאתו התפוגגה לפני שנתיים. דרך חנה מנסח נבו את תובנת ברלין במאה העשרים ואחת בפרספקטיבה היסטורית, " בתרבות של המאה החדשה אין שם וכאן, אולי אלה מושגים שאבד עליהם כלח... " האם ברלין היא התשובה האוניברסלית ליהודים, לעומת הציונות המנסה לתת מענה לוקאלי ? הישראלים מוצאים כעת בברלין מענה לבינלאומיות המשולבת עם ישראליות, יחד עם ניאו - ליברליות ורווחה כלכלית יחסית, האם ברלין היא הנוילד, הארץ החדשה ?
אשכול נבו, הנכד של לוי אשכול, מי שהיה ראש הממשלה בשנות השישים, ובמלחמת ששת הימים, נושא על כתפיו את זכר סבו המייצג את מיתוס הציונות, ואולי משום כך הוא עוסק בשאלות מהותיות הנוגעות לזהויות ישראליות וציוניות, דרך רומן מעניין, חכם ונפלא הרלוונטי למציאות חיינו, בורא אשכול סיפור מטלטל המעורר שאלות גדולות ולא פתורות, האם האוטופיה של הרצל הופכת לדיסטופיה של נבו ?
