הכרתי את בעלי כשהייתי בת 18. אהבה ממבט ראשון בין שני אנשים שעל הנייר הם הכי שונים בעולם. נתנו לנו חודש לכל היותר. בגיל 21 נשאנו. מה הסיכוי שזה יקרה? מה הסיכוי ששנים אחר כך זה עדיין יעבוד?

לפי תורת ההסתברות הקלאסית הסיכוי שואף לאפס. אולם לפי "מצרפי המקרים" של <mark>יואב בלום</mark> זה סביר ביותר. גיא הוא מצרף מקרים שמתמחה בצירופי שידוך. תפקידם של מצרפי המקרים הוא להניע את שרשראות האירועים הבלתי סבירות שתחול

בשבוע שעבר נהגתי לעבודה, מאורע בלתי רגיל לכשעצמו.
היה פקוק ברמות, פקק אינסופי שנשפך לצומת רמות והלאה לאורך גולדה.
נהגתי בנתיב השמאלי ביותר שאינו פונה שמאלה כששמתי לב לתופעה עוד יותר בלתי רגילה: הנתיב שמשמאלי, זה שפונה שמאלה - היה פנוי. ריק. נטול מכוניות.
נהגים בפקק מימיני, נהגים בפקק מלפני, נהגים בפקק מאחורי, ומשמאלי - כלום.
איפה, תהיתי לעצמי, כל אותם נהגים ישראלים מהזן שעשרת הדברות שלו מתמצה

****





כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של ה

יצא שמיד לאחר שקראתי ספר שעוסק במסע בזמן, התחלתי לקרוא ספר נוסף שעוסק באותו הנושא. צירוף מקרים? לא יודע, תשאלו את <mark>יואב בלום</mark>, צירופי מקרים הם הרי תחום מומחיותו, הוא אף כתב על זה ספר...

אבל בניגוד לספר הקודם, כאן כללי הנסיעה בזמן הם אחרים - אין פרדוקסים, כלומר לא ניתן לשנות את העבר. למען האמת, ברוב במקרים למעט מקרים בודדים, ניתן רק לצפות באירועים היסטוריים או אירועים מהעבר האישי, מבעד לשער כשהגוף

עושה רושם שהביקורות לא מתפעלות מהספר הזה, החדש של <mark>יואב בלום</mark>. 

כל הספרים של <mark>יואב בלום</mark> נטווים סביב רעיון מקורי, מבריק לפעמים. ככל שהפער בין הרעיון המוצלח לעלילה, ה(אולי פחות) מוצלחת גדל, ככל שהפער בין המחשבות והתהיות שהרעיון מייצר לעומק שהספר (לא) מוכן ללכת אליו גדל - גדלה כנראה האכזבה של הקורא.
נראה שבספר הזה, הפערים גדולים מאי פעם, והטוויסטים וההפתעות שהספר מייצר לא מספיק גדולים כדי לחפות עלי

לא הייתי מגיע לספר זה, אילולא קראתי את סקירתו המצוינת של MERO באתר סימניה ועל כך תודתי.

אין כמו הפתיחה: היא יכולה לשאוב אותך אל תוך הסיפור או שתאלץ להתאמץ כדי לעשות זאת במהלך הסיפור. <mark>יואב בלום</mark> הצליח לשאוב אותי פנימה כבר מהשורה הראשונה: "דבר ראשון, בוא ניצור איזה בסיס של אמון. אתה שוכב עכשיו על המיטה, עדיין בבגדים. לפחות חלצת נעליים. תודה, באמת. אתה קורא את הספר הזה כאשר יד אחת מחזיקה אותו בא

הייתכן שביצעתי התחלפות, ללא ידיעתי, עם אדם שאוהב את ספריו של <mark>יואב בלום</mark>? בהחלט אפשרי. רק לפני כשבועיים או שלושה, קרה מקרה קודם, בו חשדתי גם כן שאולי ביצעתי התחלפות, הפעם עם אדם שלא מתחבר לספריו של מיכאיל בולגקוב, לאחר שניסיתי לקרוא את "הביצים הגורליות" ולא צלחתי אותו, לעומת ספרים אחרים שלו שאהבתי מאוד.

אם כי, ישנה עוד אופצייה, והיא ש<mark>יואב בלום</mark> ביצע התחלפות עם סופר מנוסה יותר, ברור יותר ופחות מפוז

"הזמן קצר והמלאכה מרובה"

כך היה אומר לי אבי בעת שנמנמתי והתבטלתי תחת העץ (במקום לעבוד בגינה ולעקור את העשבים הרעים משורשיהם), בעת ששיכשכתי את ידיי בתוך דלי מים (במקום לשטוף את הרצפה) או בעת שהלכתי לעשות פיפי (במקום לנקות את האסלה).
כזה היה אבא שלי- וגם אני, בדיוק כמוכם, מתפלא לגמרי מן העובדה שאני מבלבל לכם ת'שכל בדיבורים על האבא היקר שלי ודברי החוכמה שהוא מוציא מפיו, בזמן שיש לי עבודה חשובה מא

תגידו מה שתגידו על קוראי המחשבות, אבל אם היינו כאלה, לא הייתי צריך לשבת עכשיו מול המחשב ולהשקיע זמן וכוח בכתיבת הביקורת הזו. הייתם פשוט קוראים את מחשבותיי על הספר והייתם מעבירים אליי באמצעות המחשבה את התגובה שלכם, וזהו. כמה פשוט, כמה נוח.



***


עם ישראל הוא עם של ניגודים: מצד אחד יש את ההייטק, העגבניות שרי, הטפטפות, פרסי נובל לכימיה, ביבי מלך ישראל (סתם, צוחק) וכ'ו. מצד שני, הרכבת התחתית