כבר תקופה מסויימת שהספרים של ליאן מוריארטי מהווים בשבילי מעין "מנוחה". אני מאוד אוהבת את הכבתיבה שלה, את הקלילות שבההיא כותבת והשעשוע, למרות שהנושאים לאו דווקא קלילים או משעשעים. היא גורמת לי להעביר את עצמי לפרברי סידני כבר מהמשפט הראשון. עם זאת, היא מדברת בעיקר על קשרי משפחה, מכל זווית אפשרית, ואני אוהבת את זה.

זהו ספרה הראשון של הסופרת, ולמרות שהרגשתי קצת בוסריות (זה עדיין ספר מעולה, פשוט ביחס לספרים היותר מאוחרים שלה) נהניתי מהעלילה. מסופר כאן על שלישיית אחיות: שתיים זהות ואחת לא. שיעשע אותי לקרוא על כך כי בשכבה של הבת שלי יש שלישיית בנים, שניים זהים ואחד לא וכשהם היו בכיתה א, בוקר אחד בתי ואני יצאנו מהבניין שלנו לכיוון בית הספר ופגשנו אותם בדרך. הזהים החזיקו ידיים ביניהם והלא זהה החזיק את היד של אמו. יש כאן הגיון טכני: לאמא יש רק 2 ידיים והמדרכות בשכונה שלנו צרות... אבל איכשהו זה קצת קיווצ'ץ לי את הלב- הייתכן שהלא זהה הוא קצת אאוטסיידר? טוב, אין לי מושג מה באמת המצב ביניהם ואני די בטוחה שהם שלושתם חברים ממש טובים, אבל הספר הזה גרם לי להזכר בתמונה הזאת מלפני כמה שנים. הספר מביא לנו את סיפורן של האחיות, לכל אחת חייה שלה, אבל בקשר ההדוק ביניהן כל אחת שומרת על אותו "התפקיד" מאז ילדותן. כך גם הוריהן הגרושים של האחיות- כל אחד במשפחה משחק תפקיד, ולא מצליחה להראות לאחרים משהו מעבר. הוא תקוע בתפקיד הזה. נגע בי בעיקר הסיפור של ג'מה, האחות הג'ינ'ית שלא דומה לשתיים האחרות (הבלונדיוניות). ג'מה נתפשת על ידי אחיותיה כמישהי קלת דעת, אולי אפילו קצת טיפשה, שלא באמת ניתן להתייחס אליה ברצינות, לסמוך עליה או להתחשב בדעותיה. הן אוהבות אותה אהבת נפש, אבל למרות זאת הן לא מודעות לסערה הנפשית שמתחוללת בתוכה (וגם לזה שהיא דווקא בחורה די מחושבת שדי מצליחה מבחינה כלכלית), שאולי אם היא היתה מצליחה להוציא את אותה הסערה ולחלוק אותה, החיים שלה היו נראים אחרת. וככה כל אחת מהאחיות, היא מתמודדת עם הפחדים של עצמה ועם הרצונות הכל כך עמוקים לנסות ולהשתנות- אבל הן לא יכולות כי יש את הרצון שלהן ויש את התבנית שנוצרה בתוך המשולש של האחיות כשכל אחת מהן ממלאת תפקיד מסויים. גרם לי לחשוב על תאי המשפחה הפרטיים שלי- בתור בת ואחות בכורה, ובתוך בת זוג ואם. אנחנו ממלאים תפקיד וזה ממש לא פשוט לחרוג מהתפקיד הזה.

שווה קריאה :)

מכיוון שקראתי את "איתנו זה נגמר" החלטתי לקרוא גם את ספר ההמשך. הוא לא ספר המשך במובן שבלעדיו הסיפור לא גמור, אלא סיפור אהבתם של לילי ואטלס, החבר שלה מהילדות שהיא פוגשת ממש במקרה, בזמן שהיא שוקעת יותר ויותר לתוך מערכת היחסים האלימה שלה עם רייל (בספר הקודם).
הספר מסופר לסירוגין מנקודת מבטם של לילי ושל אטלס (שם די מיוחד, לא?) ובמהלך הסיפור הם מתוודעים אחד לשני טוב יותר. יש בספר חזרה (קצת מיותרת לטעמי) של פרקים מתוך היומן האישי של לילי מתקופת הילדות. הספר הזה נכתב מספר שנים לאחר הספר הראשון, אז אני מניחה שזה משמש מעין תזכורת. אבל כשקוראים את הספרים אחד אחרי השני, זו חזרתיות מעצבנת.
הספר הקודם התמקד במערכת היחסים האלימה של לילי, ובכך נשא עימו מסר חברתי חשוב. הספר הזה הוא ספר רומנטי מתקתק ואפילו קצת דביק. בזכות ההיכרות המוקדמת עם הדמויות מהספר הקודם גם נהניתי מהקריאה של הספר הזה, אבל האם הקריאה הכרחית? כנראה שלא. זו סגירת מעגל נחמדה לדמויות ותו לא. האם אפשר לקרוא אותו ללא קריאת הספר הקודם? כנראה שכן, אבל הוא היה מקבל פחות משלושה כוכבים, כי כאמור זו קומדייה מתקתקה ממוצעת לחלוטין.
מה שכן חשוב לי לכתוב לגבי הספר הזה, זה שבניגוד לספר הקודם, הספר הזה מתמקד באהבה החזקה של אטלס כלפי לילי ובזוגיות המצליחה שלהם. אבל אני חייבת לציין שתוך כדי הקריאה (בעיקר של הפרקים של אטלס) הרגשתי חוסר נוחות. היחס של אטלס ללילי הוא יחס אובססיבי. אמנם הוא אוהב אותה ורוצה מאוד בטובתה (על חשבונו) אבל אובססיה היא לעולם לא דבר חיובי. העניין הוא שאני לא חושבת שזה המסר שהסופרת ניסתה להעביר, אני חושבת שהעניין היה שבמקום לבנות לאטלס עבר מלא ועשיר, היא יצרה דמות שטוחה יחסית שחוץ מהאהבה האובססיבית ללילי, שאותה לא פגש שנים רבות, אין לו יותר מדי תחומי עניין בחיים.

אז האם לקרוא? לא חובה. בזכות ההיכרות עם המוקדמת עם הדמויות הספר היה חביב, ולא יותר מזה.

לא קראתי אף ספר של קולין הובר, אבל פתאום היה כל כך הרבה באז סביב הספר הזה. הוא יצא בכריכה חדשה, ואז שוב בכירכת הסרט... אז יאללה החלטתי לקרוא (דווקא עם גירסת הכריכה הכי מוקדמת שיצאה בעברית כי הוא היה הראשון שהיה זמין בספרייה הדיגיטלית).

הביקורת עלולה להכיל ספויילרים...

ובכן, הספר עוסק בנושא מאוד חשוב, ולדעתי ממש לא מדובר מספיק. אלימות במשפחה, אלימות בין בני זוג. יש כאן תיאור של איזושהי אובססיה בין לילי לרייל, שאגב הולכת לשני הכיוונים. לילי מנסה למצוא את מקומה בחיים ורייל הוא מנתח מוח מוכשר ובעל עוצמה. מערכת היחסים שלהם מתקדמת במהירות עם המון עוצמה ותשוקה עד שפתאום רייל מכה את לילי. לילי בטוחה שהיא מדמיינת ושהיא לא מפרשת נכון את הסיטואציה- הרי היא יודעת איך נראית אישה מוכה, אמא שלה סבלה מאלימות כל חייה. אבל לילי אוהבת את רייל ולא מצליחה להתנתק ממנו באמת. היא נכנסת לתוך מעגל של אלימות והאשמה עצמית.

הספר הזה הוא קול חשוב. ולמרות כל הקושי בסיפור, הוא הרגיש לי קצת "קל מדי". הסופרת מנסה להראות כמה קשה לגיבורת הסיפור, לילי, להתנתק מרייל שהוא מושא אהבתה וגם המקור לאלימות, אבל היא גם מציגה את היציאה שלה מהמעגל בצורה "קלה" מדי. כולם מאמינים ללילי, אםילו המשפחה של רייל עומדת לצידה, רייל עוזב בקלות יחסית, משלם מזונות- חוץ מהאלמנט הפיזי כמעט ואין כאן עימות. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל זה נראה שללילי היה מזל.
בסוף הספר, קולין הובר מספרת על חייה שלה, על אמה שלה שברחה מבעל מתעלל ועל הילדות שלה עם אמא שרק מנסה לשרוד.

כשהייתי ילדה היו שתי ילדות בשכונה שבה גדלתי שסיפרו לי בסוד על אלימות במשפחה (בין ההורים). כל אחת בתורה השביעה אותי לא לספר. באמת שלא ידעתי מה לעשות עם זה כשהייתי ילדה. זמן קצר לאחר מכן אחת המשפחות חזרה בתשובה ועברה דירה. במשפחה האחרת ההורים התגרשו והאמא עברה עם הילדים כמה רחובות מאיתנו (היום בתור אישה בוגרת אני מבינה את העוצמות שהיו בה לקום וללכת). הלוואי שהייתי אומרת משהו למישהו, אז בתור ילדה, אבל הילדות ההן השביעו אותי וזה היה אחד הדברים היותר מושתקים שהיו בסביבה שלנו.
אז אגיד זאת שוב, למרות שהספר הזה לוקה בחסר הוא מעלה נושא חשוב מאוד לסדר היום והלוואי שיהפוך להיות חלק גדול יותר מהשיח הציבורי, אולי ככה נוכל למנוע אלימות, בושה ואולי אפילו עוד מקרה של מוות מיותר.

ספר מעולה ומותח. כבר נכתב עליו כל כך הרבה! אבל קודם כל לפני הכל, גם אני רוצה לשאול: מי תרגם את שם הספר לעברית?! בחירה גרועה לטעמי! במשך תקופה ארוכה דווקא שם הספר מנע ממני לקרוא אותו, נשמע לי מוזר מדי (לא שופטים ספר לפי הכריכה וכל זה, אבל עדיין, זה אמור למשוך את העין ושם הספר במקרה הזה עשה בדיוק את ההיפך). "אני צליין" - I Am Pilgrim השם שלו בשפת המקור הוא טוב בהרבה.

אני לא באמת יכולה לכתוב יותר מדי על העלילה של הספר, דווקא כי יש בו כל כך הרבה. הוא מסופר בעיקר מעיניו של לוחם ביון לשעבר והעלילה טסה בין מדינות שונות במהירות שיא. אין כאן רגע מנוחה. זה ספר עב כרס, ולפעמים מצאתי את עצמי מניחה אותו לא כי הוא לא מותח, להיפך, הוא מותח מאוד!!! אלא פשוט כי התעייפתי. הסחרור שיש בספר הזה הוא פשוט מטורף. הספר הזה מותח מאוד (אם כי לא מהשנייה הראשונה, צריך לתת לו פרק או שניים כדי להמריא), כתוב מעולה ומהודק היטב (למרות שלפעמים יש צירופי מקרים מפתיעים במיוחד, או שלא...). יש בו המון הומור מושחז וכנגד אין בו שום פוליטקלי קורקט, שזה מרענן כשלעצמו.

למה בכל זאת הענקתי לו 4 כוכבים ולא 5? קצת ספויילרים:

ובכן, הוא מתאר עולם משוגע. ולצערי הרב אנחנו חיים באחד כזה היום. מגפה עולמית שמשתקת את העולם המערבי בעת המודרנית (שיש בכלל שמועות על כך שסונתזה במעבדה), איסלאם קיצוני שמאיים להשתלט על העולם. מלחמה במזה"ת שרק הולכת ומסלימה, מלחמה באירופה... לצערי הרב זה לא מדע בדיוני, זו המציאות המטורללת שאנחנו חיים בה. העלילה בספר מונעת מתוך האסון של ה 11 בספטמבר... לצערי מאז העולם (ישראל ובכלל) עבר כל כך הרבה טלטלות ומהמורות ששנת 2001 מרגישה רחוקה שנות אור.
למרות זאת, יכולה לומר בוודאות שאם הייתי קוראת אותו לפני עשור, כשהוא נכתב/תורגם (וכשאני הייתי קצת פחות צינית) הייתי נותנת לו 5 כוכבים ויותר.
הוא ספר טוב ומרתק! באמת שחובה לקריאה :)

ואנקדוטה קטנטנה לסיום: לפני כמה ימים אחי ביקש ממני המלצה לספר, אז אמרתי לו שחייב לקרוא את הספר הזה. באותו ערב הייתי עם חברה במטרו במרכז קופנהגן, ושיחה עם שני גברים רנדומלים על טלפונים וזיהוי פנים הובילה אותנו לשיחה על מערכת "אשלון" אחד מהם טוען שהמערכת קיימת גם בדנמרק. לא היה לי מושג! לפעמים המציאות באמת מתערבבת עם הספרים (מיותר לציין שלפני קריאת הספר לא היה לי מושג קלוש לגבי אשלון, תיארתי לעצמי שיש משהו, אבל לא ספציפית אשלון). גוגל מהיר מצא מתקנים צבאיים שנויים במחלוקת. לא הצלחתי להבין אם הם עדיין פעילים כיום (הם כן, לפי הגבר מהמטרו שטוען שהמתקן ליד קופנהגן מנטר את צפון אירופה, איזור סקנדינביה).

בקיצור, רוצו לקרוא!

רומן רומנטי קיטשי וחמוד שיש לו סוף ידוע מראש. אין לי דרך אחרת לסכם את זה.

פייפר היא צעירה בליינית עשירה, מפונקת וגם די מעצבנת. יום אחד האבא החורג שלה מחליט שהיא עברה את הגבול ושולח אותה לעבוד בכדי להחזיר את החוב. היא נשלחת לעיירת דייגים רחוקה, ביחד עם אחותה שמארחת לה חברה. העיירה הזו זו העיירה שהיא נולדה בה, שבה אביה הדייג נהרג ואמה ברחה משם מבלי להביט לאחור.
פייפר נשלחת לשם בכוונה להשתלט על הפאב שהיה פעם בבעלות אביה ומוצאת מאורה של דייגים שיכורים- כמובן שזה משהו מתחת לרמתה.

באופן צפוי למדי היא פוגשת את הדייג האלמן, הכועס והחתיך וכמובן שהם מתאהבים (למרות ההכחשה בהתחלה). הסיפור צפוי, הדמות של פייפר מעצבנת עד מאוד, ובגלל זה היה לי ממש קשה לקרוא אותו בהתחלה. באיזשהו שלב היא התחילה איזשהו תהליך של התבגרות (לא יודעת אם לקרוא לזה התבגרות, אולי יותר נחיתה על הקרקע) מה שגרם לי לחייך ולגחך מדי פעם במהלך הקריאה.

בסופו של דבר אני חושבת שזה ספר נחמד להעביר איתו את הזמן ותו לא.

יכול להיות שהביקורת הולכת להכיל מעט ספויילרים...

איזה רעיון נפלא! אפשרות לצרוך זכרונות של אחרים מבלי לזוז מהכיסא. בעצם לחוות חוויה ענקית, ממשית אבל לגמרי לגמרי בראש שלנו. אני אוהבת את הכתיבה של יואב בלום, הוא כותב טוב, משעשע, קליל, עם המון המון הומור עצמי. אבל הנושאים שהוא כותב עליהם הם בהחלט מעוררי מחשבה, ולא תמיד קלילים במיוחד. מי אנחנו בלי הזכרונות שלנו? ואם אנחנו באמת מוגדרים על פי סך המידע והזכרונות שצברנו- אז אם נקבל מידע וחוויות מאנשים אחרים, האם זה אומר שהם מגדירים אותנו? הופכים לחלק מאיתנו? כן, בהחלט כן. בצורה כזו או אחרת, פשוט אצל יואב בלום זה מגיע לקיצוניות.
הוא מראה כאן בספר את שני צידי המטבע, גם לטובה, זה נהדר איך אנשים שאין להם באמת את היכולת לחוות דברים יכולים פתאום למצוא את עצמם על הר געש באפריקה אחרי ששתו יין שיש בתוכו חוויה. לעומת זאת, אנחנו פוגשים גם שימוש לרעה בהשתלת הזכרונות והחוויות שהאנשים האחרים חוו. הרי בכל עסק, חיובי ככל שיהיה, יהיה מי שימצא את הפירצה וינצל את הרעיון הנפלא לרעה.

מרתק, גורם להמון מחשבות. אם קיימים בי זכרונות של אדם חזק, שיודע לעמוד על שלו, האם גם אני אהפוך לכזו? אם יש בי זכרון התאהבות, האם אני באמת מאוהבת באדם שעומד מולי? האם זו אשלייה או באמת חלק ממני?

אני בהחלט ממליצה לקרוא, ואם אתם רוצים להבין קצת יותר, אתם צריכים לקרוא את פרק 14 :)

סיפור פשטני למדי עם דמויות ראשיות מעצבנות ולא אמינות בעליל. הצורה שהן מדברות אחת לשנייה פשוט בלתי נסבלת! (כמה פעמים אפשר להגיד "פאקינג" בדיאלוג אחד? את פאקינג מדהימה, את פאקינה מתוקה- אולי באנגלית זה נשמע יותר מגניב? אני בספק...). היתרון היחיד שמצאתי בספר הוא שהדמות הראשית של קלואי חולה בפיברומיאלגיה, מחלת הכאב, וזה חשוב להעלות את המודעות למחלה הזו. אבל מבחינת העלילה? שיעמום אחד גדול.

בזמן האחרון אני ממש במצב רוח לספרים רומנטיים. חופשת הקיץ ואווירת החופש גורמות לי לקרוא סיפורי אהבה קלילים. זה כיף ומעלה חיוך. הספר הזה גם היה כזה, קליל בסך הכל, אבל הוא היה ממש סתמי. למרות שדי התיימר להיות יותר ממה שהוא.
טיפי (טיפאני) ולי (ליאון) הם שותפים לדירה, או יותר נכון למיטה... נשמע מוזר? כן בהחלט! ליאון צריך כסף, לטיפי אין כסף אבל היא זקוקה לחדר לישון בו. אז היא מוצאת את עצמה ישנה במיטה של ליאון, (כי מסתבר שלשכור מיטה בלונדון זה הרבה יותר זול מחדר שלם)- כי ליאון הוא אח בהוספיס שעובד רק בלילות. כלומר בלילה המיטה של טיפי, היא יוצאת לעבודה בבוקר לפני שליאון חוזר ממשמרת הלילה שלו... וחוזר חלילה. כלומר הם גרים באותו חדר אבל מעולם לא נפגשו. הם מתחילים להתכתב בפתקים שהם מפזרים ברחבי הדירה, שזה חמוד בהחלט.
העניין הוא שזה שוב הסיפור של הבחור השקט והמבין מול הבחורה הקשקשנית. אנחנו מגלים פרטים על עברם- אח של ליאון בכלא על לא עוול בכפו, חברה של טיפי היא במקרה עורכת דין מוכשרת במיוחד. לטיפי יש אקס מטריד, וליאון מבין כי במקרה גם אמא שלו עברה דבר או שניים במערכות היחסים שלה.
התחושה שלי היא שבגדול הסיפור הוא די סתמי, אבל יש נסיון מלאכותי למדי להכניס עוד ועוד עומק לדברים.

זה לגמרי בסדר שספר הוא רומנטי וקליל ומשעשע, אני לא אוהבת שמנסים להכניס בכוח פרטים ועלילות משנה שמנסות לסחוט את צינוריות הדמעות שלנו (במקרה שלי, ממש ללא הצלחה).

בתחילת השבוע יצא לי לדבר עם אחת המרצות שלי על הסרט הדני המעולה Druk (באנגלית קראו לו Another Round). הסרט עוקב אחרי חייהם של ארבעה מורים מתוסכלים ועייפים בתיכון דני טיפוסי. המרצה אמרה לי פתאום שהיא באמת אהבה את הסרט, אבל קצת הפריע לה שהיוצר, שהוא בערך בן גילה (בתחילת-אמצע שנות השישי לחיים) מתאר תמונה מאוד לא נכונה של תיכון (אני לומדת במכללה לחינוך, אז די מכירים את התמונה העכשווית). היא אמרה שתיכון ממש לא נראה ככה, מורים לא מתנהגים ככה ותלמידים לא מגיבים אליהם ככה... אולי זה היה נכון לשנות הנעורים שלה (וכנראה גם של יוצר הסרט). הסרט לא אמור לתאר משהו מהעבר, אלא סיפור מודרני לחלוטין, אין כאן משהו נוסטלגי. אבל המרצה שלי אמרה: "באיזו כיתה בדיוק בימינו ראית לוח ירוק עם גירים?!" וואלה צודקת.
כשחזרתי הביתה וחזרתי לספר, הבנתי שאני קוראת תיאור של לוח ירוק עם גירים. מעין איך מחלקה פסיכיאטרית סגורה "אמורה" להראות בתודעה שלנו. הרי ידוע שאין יוקרה בפסיכיאטריה ואנחנו מיד מדמיינים את הקירות המתקלפים, הדלתות החורקות, המסדרונות המטונפים. הרגשתי שהסופר מנסה לשאוב אותי בכוח לתוך התמונה הזאת של המטפלים העייפים והמתוסכלים, של חוסר התקציב, של האלימות, כאילו אין שום אלטרנטיבה בעולם.
קראתי בויקיפדיה שאלכס מיכאלידיס למד פסיכותרפיה במשך שלוש שנים ועבד עם נוער בסיכון או משהו בסגנון (אולי קצת טועה בפרטים...). אז מה? זה עושה אותו פסיכולוג? מומחה למחלקות סגורות? נכון, הוא ראה וחווה וכנראה גם שאב השראה, אבל הרגשתי שהוא ממש בכוח מנסה ליצור קן קוקייה שכולנו ישר יכולים לדמיין. יש לי תואר ראשון בקרימינולוגיה, שנמרח בזמנו על פני 4 שנים (במקום 3) מכל מיני סיבות. היו לי אינסוף קורסים בפסיכולוגיה, פסיכופתולוגיה ומה לא. קראתי את פרויד וחבריו לפני ולפנים- אבל האם זה הפך אותי לפסיכולוגית מוסמכת? בכירה? כל כך לא! להיפך, זה רק הראה לי שאני רק בקצה קיצו של הקרחון (Pun intended). כל הספר כולו היה פסיכולוגיה בגרוש: העברה, אישיות גבולית, תת-מודע... פשוט לזרוק מושגים לאוויר.

למרות זאת, רוצה להגיד שהכתיבה טובה. וגם מאוד אהבתי את הטוויסט בסוף. הצליח להפתיע אותי ולכן 3 כוכבים (למרות שכל הספר הרגיש לי לא יותר מ 2 וגם זה בזכות הכתיבה).