הסיפור עוסק באשה בת 100 המאושפזת בבית חולים לחולי נפש באירלנד - שהפך עם השנים למוסד גריאטרי, מט לנפול, שהרשומות התפוררו ונעלמו ואיש אינו יודע על מה היא אושפזה. היא וגם הפסיכיאטר המטפל בה כותבים (כל אחד לחוד) יומן המתאר את חייהם כל אחד מנקודת ראותו. הסיפור מתפרש על פני כל המאה העשרים ואירלנד מככבת כגיבורה ראשית.
אירלנד היא מקום נחשק כשמסתכלים עליה מפה: אי גדול, ירוק (גשם יורד בה כל השנה!), מזג אויר נעים (למי שאוהב גשם), מיושב באירים חמים ועליזים, שירים יפים ופאבים מזמינים. אבל אירלנד היא גם ארץ קתולית - 92% מתושביה הם קתולים. ולדת היתה (?) אחיזה חזקה על חיי התושבים. מלחמות הדמים בה נגעו לדת (קתולים נגד פרוטסטנטים) ועד לשנות התשעים של המאה הקודמת אנשי דת חלשו בה על כל פרט בחיי האזרחים. גירושין לא באו בחשבון, ילדים מחוץ לנישואין המיטו אסון על אמותיהם, ונחשבו בעצמם למקוללים. נשים שסרחו נענשו בחומרה רבה.
הסיפור מעניין מאד, מעלה שאלות חשובות בדבר שיפוט מוסרי, עברות על חוקי המוסכמות והכוח הבלתי מוגבל של אנשי דת באירלנד(?). הוא זכה בפרסים נחשבים באנגליה, רבים מקוראיו אהבו אותו - לפחות לפי הביקורות המפרגנות שקראתי. אבל...לא התלהבתי מהכתיבה. הכתיבה של שני היומנים מפותלת והרושם שנוצר אצלי היה שהסופר מנסה בכל כוחו למתוח את הקורא, באמצעים מלאכותיים: רמזים, השהייה של הסיפור ברגע המתח - אמצעים זולים. דמותה של רוזאן היא בלתי ברורה עד בלתי אפשרית, הרופא חסר כל מודעות עצמית, הסוף ממש מופרך ונראה שהסיפור מגוייס לאג'נדה של הסופר, שטווה אותו סביב ארוע מעברה של משפחתו. אפשר לקרוא, אבל לא הצלחתי ממש להנות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
