• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מלחמות לא קורות מעצמן

מלחמות לא קורות מעצמן

מאת מוטי גולני

הביקורת של אהוד

תמונה של אהוד
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
מלחמות לא קורות מעצמן

מלחמות לא קורות מעצמן

מאת מוטי גולני

הביקורת של אהוד

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של אהוד
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:יחסי ישראל ערב
הקודמת
tuvia
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“זוכרים חברים את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר ״מה הוא קופץ?, תן לו עם הגונג!״ אז ככה, גולני”

2/3
ביקורות על מלחמות לא קורות מעצמן
הבאה
סדן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 חודשים•1 דקות קריאה

מה שמתחיל בתור אוטוביוגרפיה אינטימית, מקורית, שנקראת כמעט כמו רומן, הופך לניתוח של בעיית הפעלת הכוח במדיניות החוץ הישראלית, הפיכת המלחמות לכלי לגיטימי וקינת המחבר על המיליטריזציה של החברה הישראלית החדשה, הבלתי גלותית. גולני מבקר את האידיאולוגיה של שלילת הגלות והסגידה לכוח, את המיליטריזציה של אורח החשיבה הציבורי, המדיני והפוליטי בישראל. הספר משלב אמירות של טקסטים של חוקרים אחרים, למשל יואב גלבר ואניטה שפירא, לגבי אתוס הכוח בחברה הישראלית. מבחינה זו הוא מחקר משני לא מקורי, אבל חלקים ממנו נגועים בנימה אישית מכמירת לב. הספר מעט אנכרוניסטי - הוא מתמקד במלחמות שעד לבנון הראשונה, 1982 - חמש המלחמות המיתולוגיות - ומזכיר גם את האינתיפאדה הראשונה, סוף שנות השמונים, ואת מלחמת המפרץ, תחילת שנות התשעים. הספר ראה אור ב-2002, והאנכרוניזם בולט.  

למרבה הצער, גולני נהרג לאחרונה (2025) בתאונה בגיל 70. היה מתאים לו, תפור על מידותיו, לדון בשאלה הבוערת בחברה הישראלית דהיום, שאלת המשיחיות העולה, הפשיזם והגזענות, שהן נגזרת של הסגידה לכוח. ב-1988 היה למשיחיות הגזענית והרצחנית נציג בודד בכנסת, כהנא, שהוקצה מחמת מיאוס. היום (2026) המשיחיות הזו מרכיבה את הממשלה. כל דיון בשאלת הפעלת הכוח והאתוס של הכוח, הסגידה לכוח בחברה הישראלית, לא יכול להיות שלם בלי סקירה של התהליך הזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של rea
rea
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ד
דרור
תמונה של מורי
מורי
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
5קוראים|גיל ממוצע61|0%נשים

על המבקר

תמונה של אהוד

אהוד

ותיק
חבר משנה
85 ביקורות•287 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•הסטוריה - כללי
תמונה של אהוד
אהוד
ותיק
חבר באתר משנה
ביקורות85
לייקים שקיבל287
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת34ספרות מקורית18הסטוריה - כללי 4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אהוד

עיר ימים רבים

עיר ימים רבים

שולמית הראבן

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי.

ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה.
אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה.

כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם.

לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

לפני שבועיים•
★★★★★
•אהוד
ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל

ביל ברייסון

הספר מחכים, שנון, פורש עובדות על האדם באופן שקשה להתחרות במידת העניין שהוא מעורר, ולמרות זאת נשארתי בתחושת תהייה, כאילו משהו חסר. כשאמרתי זאת לחבר, הוא ענה שלדעתו השלם גדול מסך חלקיו, ו"בסוף זה מתחבר". הדקויות האלה פחות חשובות. זה באמת ספר נפלא. ברייסון הוא עיתונאי וסופר סקרן ומעט ציניקן, שהאהבה שלו לעולם בכלל ולמושאי כתיבתו בפרט מחפה על הציניות העדינה שלו, מה גם שציניות היא תכונה שממעיטים בערכה. היא כמו מלח בסלט: מעשירה אם היא לא מופרזת. על הכל הוא כותב: פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה - ואיכשהו הוא מצליח לכתוב מעניין על נושאים שהלימוד שלהם בבית הספר היה גורם לי לשנוא את העולם. חוויית קריאה למבקשים להשכיל בלי לסבול.

לפני שבועיים•
★★★★★
•אהוד
קיצור תולדות הכול

קיצור תולדות הכול

קן וילבר

ניגשתי אל הספר בתקווה גדולה ומצאתי אוסף הגיגים תמוהים שנעים בין הבנאלי והמובן מאליו לבין הסתום, הבלתי מבואר, מניפסט טרחני בכסות אינטלקטואלית של ניימדרופינג אפילפטי, מוגש בצורת דיאלוג סוקרטי. גם הדיאלוגים הסוקרטיים היו מניפסטים המתחזים לדיאלוגים, אבל איפה זה ואיפה סוקרטס.

הטבלה בתחילת הספר נראה כאילו רקח אותה שיכור: היקום הוא חברתי? יש לך את זה ביותר פשטני וחסר משמעות? החזרה על המילים "מדהים" ו"מהמם" היא כותרת וחותמת על העליבות הכללית. איזה מזל שיש פילוסופים אמריקאים אמיתיים כדי להציל את כבודם של האמריקאים בפילוסופיה פופולרית, כמו ויליאם ג'יימס - אופס, הוא בכלל מלפני מאה שנה. טוב, אז צ'רלס טיילור - אופס, הוא בכלל קנדי. אולי פיטר סינגר? שיט, הוא אוסטרלי. מה קורה, לעזאזל? נואשתי. הלכתי לגוגל בחיפוש אחר הפילוסופים האבודים. 

הבינה הפסיכופטית האדיבה הזכירה לי שקראתי פעם את דניאל דנט. וואללה, דנט הוא באמת תותח. פיצץ לי ת'מוח ב-Consciousness Explained  שלו. נזכרתי, בשיטת חבר מביא חבר, במייקל סנדל, שיש לו אחלה הרצאות על צדק - לא הכוכב, הקונספט - בפני אולמות מלאים. היובל נח הררי של הפילוסופיה, רוק סטאר. תומאס קון ("המבנה של מהפכות מדעיות") מעמיק ומתודולוגי, ובקיצור משעמם כי מרגע שהבנת את רעיון מהפכות הפרדיגמות, כל השאר זה more of the same. יש עוד רבים שהבינה המלאכותית הזכירה לי ובא לי לקרוא, ובטח לא אבין את רובם. אני עושה לי פה רשימה לעתיד, אם אזכה להגיע לפנסיה בלי שאיזו מחלה או מלחמה לא תקצץ את שנותי: 

עוד מתומס נייגל ("איך זה להיות עטלף?") וממרי מידג'לי (נהדרת, קשה להבנה אבל מתגמלת בטירוף). רבים שלא קראתי: ג'ון רולס, רוברט נוזיק, תומס סואל, מרתה נוסבאום, הילארי פטנאם, וילארד קוין, ריצ'רד רורטי, ג'ודית באטלר, סול קריפקי, ג'ון סרל - כן, אני מודע לכך שגם אני עושה ניימדרופינג, אבל אני עושה את זה כ-note to self. אני לא מתיימר להיות אדם שקרא את כל אלה, או אדם שגם לאחר שיקרא, יבין משהו. 

"לא הבנת, אהוד, זה עמוק."

כנראה עלי לקפוץ מגובה היומרה אל עומק הביצוע. אבל הגובה היה הורג אותי. זה גבוה כמו הקוסמוס, והנה הוכחה לכך שפילוסופיה גרועה גורמת למטפורות ירודות.

לא יודע למה הספר הזה כל כך הרגיז אותי. הרגשתי לא השתפרה נוכח הפרצוף הזחוח של המחבר, בענק על הכריכה, צעיר אמריקני ליברל, נאה ומשכיל שעל פניו חרוטה המחשבה 'אני כל כך משכיל אבל לא אראה את זה לאף אחד כי אני גם צנוע, אפילו בלי השכלה פורמלית בתחום ספרי תורגמו לעשרים שפות, אז אני כנראה הוגה שאין שני לו, חדשן ברמות אחרות, אנשים פוערים פיהם כשהם קוראים את ספרי, אין ספר שהוא מספיק גדול בשביל לשים את התמונה שלי על הכריכה שלו, וכל זה בלי שקראתי מספיק בתחום שאני כותב עליו, ושגם מה שקראתי, לא הבנתי, ושאני מלהטט מספיק מוכשר במילים כדי להסתיר את זה.' התמונה הזו היא תקציר נאות לספר: הולך בגדולות ומלא אוויר חם.

השם "קיצור תולדות הכל" שגוי בכל מילה: אין פה "קיצור" אלא מלל מייגע. אין פה "תולדות", שום התייחסות לעולם האמיתי, להיסטוריה, לביולוגיה, לפיזיקה, אלא רק שיקוף של תוככי גולגלתו של המחבר, דעות שמתחזות לעובדות בחוסר הצלחה מביך. אין פה "הכל" אלא יותר קרוב לכלום. שם מתאים לספר עשוי להיות "קיצור תולדות מה שקרה בראש של המחבר וחבל שיצא משם". 

מי יחזיר לי את הזמן האבוד? מרסל פרוסט?

לפני חודש•
★★★★★
•אהוד
אלוהים אינו גדול

אלוהים אינו גדול

כריסטופר היצ'נס

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה.

הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות:

1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים.

2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם?

מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות.

3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא.

זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

לפני חודש•
★★★★★
•אהוד
חיי עם האבות

חיי עם האבות

דב אלבוים

תרגיל ספרותי כבד-ראש עד כדי דיכאון, שנשרך בעקבות זנבו-שלו כמו גוסס ברחבי מדבר סהרה, מעין תרגיל ספרותי בוסרי בתיאור דמויות מהווי הישיבה, לא מתקדם לשום יעד. דב אלבוים ניסה לכתוב רומן שכולו דמויות והוא כמעט נטול התפתחות. לכתוב בלי עלילה זו משימה אדירה, ואם לאחר התיאור הראשוני של הדמויות הן נותרות חדגוניות ומשמימות, זה לא פיצוי מספיק. קל וחומר כשהתיאור של המרחב לא יוצא מדל"ת אמות מחניקות של הנוף הקלאוסטרופובי של הישיבה, אלא אם כן רוצים להתייחס לעיצוב דל של נוף אנושי, מרחבי ותודעתי כאל הישג. נשברתי באמצע.

לפני חודש•
★★★★★
•אהוד
הוכחה לגן עדן

הוכחה לגן עדן

ד״ר אבן אלכסנדר

אבן אלכסנדר חלה והיה בתרדמת במשך שבוע. אחרי שהתעורר, תאר זיכרונות מהתרדמת: הוא הרגיש שישותו נמתחת על פני כל החלל והזמן ושלא היה הבדל בין עצמים במרחב ובין אירועים בזמן. הוא חווה את היקום כרקמה אחת. הוא ראה גיהינום, מלאכים, שדים ורוחות. את החוויה פירש כהוכחה לקיומו של אלוהים הנוצרי. לו היה בודהיסט, מן הסתם היה רואה חוויות גלגול השאובות מהמיתולוגיה הבודהיסטית וטוען שחווה נירוונה. אם היה קונפוציאני, היה טוען שראה את רוחות האבות. כל אדם מפרש את החוויה הנוירולוגית הזו במושגי הדת שנחל מהוריו ומתרבותו.
לאותו אדם יכולות להיות שתי אמונות שונות. חוקרים שנאלצו לנתק את הכפיס המחבר בין שני חצאי מוחו (קורפוס קלוסום) של מטופל, שאלו אותו אם הוא מאמין. מרכז הדיבור נמצא בחלק השמאלי של המוח, והמטופל אמר שהוא אתאיסט, אבל כשהתבקש לענות על השאלה בכתב או בחיבור אבני שבץ-נא, כתב שהוא מאמין באלוהים. "לשתי ההמיספרות של המוח יכולות להיות שתי אמונות שונות". לו היו שתי ההמיספרות במוחו של אלכסנדר מנותקות זו מזו, ייתכן שחלק אחד של מוחו היה צריך להסביר הרבה דברים לחלק האחר.
בקיצור, חנטריש דתי במסווה של מדע.

לפני חודש•אהוד
מסכת תהום

מסכת תהום

איל חיות-מן

למקרא הספר הזה ניחמתי על כל אותן פעמים שחילקתי חמישה כוכבים ברוחב יד לספרים, גם אם היו ראויים לכך. כי הספר "מסכת תהום" הוא דרגה משל עצמה בספרות העברית. חבל שאי אפשר לתת שישה כוכבים.

ככל שאני מתבגר אני פחות מקנא בצעירים מוכשרים, ומעריך אותם יותר. איל חיות-מן יוצר רמה משל עצמו, מעלה עד לרמה כמעט נשגבת את יכולות הכתיבה ושחזור הסביבה ההיסטורית.

זכרתי במעורפל את הימים שאחרי חורבן המקדש: ניסיון ההשתקמות של היישוב היהודי ההמום, המרכזים שקמו בגליל. בספר הם קמים לתחיה. ההיסטוריה קמה לתחיה בצבעוניות, במוחשיות, באינטימיות, לא רק דרך אופן עיצובן של הדמויות אלא בעיקר דרך שחזור נאמן, חי ונושם ופועם, של הסביבה של אותם ימים רחוקים: הלבוש, הבגדים, המקצועות, ממה עשויים הבתים, איך האירו את חשכת הליל, מה היו הנושאים שהעסיקו את התלמידים, מרומו של עולם דרך תככים בין-אישיים ותוך-ישיבתיים, ועד לבטי גדילה, התבגרות ואהבה ראשונה. ההצלחה שבשחזור התקופה והיכולת הייחודית להפיח רוח ונשמה בדמויות היסטוריות, להציגן כבשר ודם ולהפוך אותן לגיבורות של דרמה מרתקת, הזכירה לי את מה שעשה אסף ענברי בספרו הכביר "הספר האדום", שנפח רוח חיים בהיסטוריה שמעולם לא סיפרו לנו שהיא כה מרתקת.

בדרך כלל, כשאני קורא פסקה מותחת בספר כלשהו, העין מדלגת כמאליה אל הסוף, כדי לגלות איך זה נגמר, מה עלה בגורל הגיבור. אבל העברית הנפלאה, המשוררית, המשוכללת, העמוקה כמו יין, של חיות-מן, לוכדת את העין ומצמידה אותה אל השורה, וכך אני שותה את השורה כמו בקריאת שירה, מוותר על הדילוג המיוחל, רק כדי לא לפספס את החוויה האסתטית והפואטית שבחיבור המילים זו לזו. זו ספרות שהיא גם שירה. מעטים מסוגלים לכך, בעיקר משוררים שהפכו לסופרים, כמו יהודה עמיחי ויערה שחורי, וגם הם לא תמיד מצליחים לבצע את האלכימיה של הפיכת הסגנון השירי העמוק לפרוזה שטעמה עמה.

שישה כוכבים, יאללה.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•אהוד
הספר האדום

הספר האדום

אסף ענברי

טוב שלא מלמדים את הספר האדום בבתי הספר, כי אם היו מלמדים אותו, והתלמידים היו נוכחים לדעת כמה יופי יש בהיסטוריה, כמה היא צבעונית וחיה ונושמת, אם הם היו נוכחים לדעת עד כמה אפשר לצייר את הגיבורים מספרי הלימוד היבשושיים והמאובקים בדמות בשר ודם, בצורה כה מרתקת, כולם היו הולכים לבתי קפה בתל אביב ויושבים עם לפטופים וכותבים רומנים היסטוריים והולכים לחוג להיסטוריה ולומדים היסטוריה וכך לא היו לנו מספיק מדענים וכימאים ומהנדסים שימציאו את ההמצאות שיחזיקו את המדינה הזו בחיים מול אויביה.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•אהוד
איך לקרוא ספר?

איך לקרוא ספר?

וירג'יניה וולף

אוסף לעוס, דהוי ובנאלי של התרשמויות, שנראה כאילו נלקח מעיזבון, מערימת טיוטות שהסופרת עצמה השליכה הצידה בכרכום פה וחשבה: "טוב, יש כאן משהו, אבל צריך לעבוד על זה. יש פה יותר מדי חזרות. זה בסיס למאמר סביר על ההתרשמויות ששירה וספרות עשויות ליצור, לא בסיס לספר באורך מלא", ואז היא, נו, טוב, קנתה כרטיס בכיוון אחד לנהר - בחיי שלא התכוונתי להתבדח על שם ההוצאה, להוצאת נהר יש זכויות רבות וספרים טובים בהרבה מהמצבור המרושל הזה - וכל זה בלי שהזכרתי את הניימדרופינג המאוס והמייגע של שמות סופרים אנגליים נידחים מהמאות שממש לפני התפוצצות הכשרונות הוויקטוריאנית. לחיבור הזה יש דבר מה משותף עם הסופרים שמוזכרים בו: לא הכל צריך לפרסם. ומי תרגם את השירים? המתרגמת של החיבור עצמה? "גשם נושר"? נו באמת, זה מביך. מטפורות צריכות להיות מדויקות, אחרת כל הכוח שלהן נמוג כמו בקסם כושל של הארי פוטר. מצטער, עם כל האהדה שלי לאנשים שהם רגישים מספיק עד כדי כך שיצעדו אל תוך נהר שלא על מנת לשוב, כאן וולף מתפזרת, לא ממוקדת. השם וירג'יניה וולף אמור לזכות לפרסומים נאותים יותר.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•אהוד

ביקורות נוספות על "מלחמות לא קורות מעצמן"

מלחמות לא קורות מעצמן

מלחמות לא קורות מעצמן

מוטי גולני

זוכרים חברים את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר ״מה הוא קופץ?, תן לו עם הגונג!״
אז ככה, גולני אוהב לקפוץ, הוא מגיע למקום מסויים וצ׳יק צ׳ק הוא קופץ למקום אחר, רגע, מה בוער לך, תסביר!
מפעם לפעם אנו מרגישים אצלו את הצורך להתנצל, להצטדק, רבאק, למה מה קרה? על מה אנחנו צריכים להצטדק?
טוב, למה אני מחזיק בדעות כאלה? טוב, אז ככה, אני בן קיבוץ, אבל בא ממשפחה שלא התקבלה.
אבא לא התקבל, אני לא התקבלתי, לא בקיבוץ, לא בסיירת, תמיד הרגשתי כמו נטע זר...
בכל מקום שעברתי הרגשתי מן הרגשה כזאת של דחייה.
אז אולי זאת נקמה? סוג כזה של התנהגות לעשות דוקא?

אבל איך זה, פתאום כולם יוצאים ומתחילים לירוק לתוך המרק שממנו שתו כל חייהם?
גולני, גפן, ועוד, ועוד...
אולי זאת מן יציאה כזאת מן הקופסה, יש שיוצאים מהארון, ויש שיוצאים מן הקופסה.
אז מה היה לנו שם?
חינוך חינם, אוכל חינם, ישנו בבית הילדים, ניתקו אותנו מהוריינו, רגע אז אולי הם בעצם
אשמים? הרי אף אחד לא הכריח אותם לגור בקיבוץ?
או אולי פתאום כשהם בחוץ, הם מגלים את הפרצוף האחר של הקיבוץ: זיוף, צביעות, התעלקות,.
רגע חברה, אתם הייתם חלק מזה, אז עכשו אתם יוצאים ומגלים את אמריקה?....
אז עכשו זה הזמן לתקוף, בעצם את עצמכם, הרי אתם חלק מזה לא?
אז עכשו פתאום גולני מגלה שיש אי צדק בישראל.
טוב, רגע, מי היו אלה שהרוויחו הכי הרבה מהמלחמה? אלה לא היו הקיבוצים?
מי הוקם על שטחי כפרים הרוסים, ומי קיבל את שטחי הפלחה שלהם? אני?
רגע, גם לי מגיע משהו לא? אבי אומנם לא היה בפלמ״ח, אבל הוא נלחם, נפצע בבטן, רגע אז למה לו לא?
ועכשו, מי בונה בתים, וילות ודירות על השטחים ששייכים לעם ישראל, ומתעשר מהם, אני?
אז מה הצביעות הזאת אדון ד״ר גולני?
בו נדסקס קצת את התאוריה שלו.
גולני מתאר את צמיחת תודעת הכוח של ישראל ואת השימוש שעשתה בו ישראל ( לפחות עד 73),
טוב, לא עדיף להיות חזקים ולחיות מאשר חלשים ולשתות את הים בעזה?
לא עדיף לבוא מתוך נקודת חוזק, ולהכריע את המערכה לטובתך, מאשר לחטוף מכות וללכת לעזאזל ?
אז מה היה לנו פה? משהו חדש?
גולני חייב להראות משהו חדש, הרי הוא מורה באונברסיטה, אז מה אתה חושב, פוסט ציונות?
מי ממשיך לירוק לתוך המרק?
טוביה
נ.ב
בנקודה אחת הסכמתי עם גולני לכל אורך הדרך.
נקודה הזאת נוגעת בתוכן ובמעשה של המסעות, או העליה לרגל
לאושוויץ ובכלל לנושא הביקורים בפולין.
הוא נגד האופנה הזאת, גם אני!
אבל שנינו רואים את זה משני נקודות ראייה שנות.
הוא רואה בזה ביסוס והגברה של מיתוס הכוח. חיזוק החינוך וההצדקה
לשימוש בכוח. על פי העקרון, תראו מה עשו לנו כשלא הייתה לנו מדינה, עכשו
אף אוייב לא יוכל לעשות לנו מה שהנאצים עשו לנו.
אבל יש בזה גם מסר נוסף לדעתו, חשיפת הדורות הצעירים לשואה וללקחה, תעשה לחיזוק
האפוס הציוני, ותצדיק בדיעבד את כל האי צדק שנעשה ביחסינו עם הערבים.
טיעון אחר שקשור לנושא הזה, תרומת השואה להקמת המדינה והצידוק שהיא נותנת לקיומה של ישראל
שחייה על חרבה.
אני מסכים עם הטיעון שאין קשר בין הקמת המדינה וביסוס הצדקת קיומה על השואה.
לדעתי המעשה הציוני קדם בהרבה לשואה, והצדקת קיום המדינה היהודית
מתבסס על הזכות הטבעית שיש לעם ישראל שתהיה לו יישות פוליטית כמו לכל
העמים. וזאת גם הסיבה שאסור שישראל תהפך למדינה דו- לאומית. ישראל חייבת
להיות ולהתקיים כמדינת לאום לעם היהודי נקודה.
טוביה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•tuvia
מלחמות לא קורות מעצמן

מלחמות לא קורות מעצמן

מוטי גולני

אני קורא בצורה בלתי מסודרת. בדרך כלל אני מתחיל ספר לגמרי באקראי ואם הוא מעניין אותי אני מתמיד בו עד שאני מסיים אותו - גם אם לעתים יש לי הפסקות ארוכות בקריאה עצמה... כך קרה לי גם עם הספר הנ"ל שאין תוכו כברו.
( עם העטיפה הכי שמלצית שבעולם - ציור של "שנה טובה" של פעם) זהו בעצם מחקר היסטורי אבל הוא כתוב בצורה בלתי שגרתית. בחלקו הראשון מעביר המחבר לקורא אפיזודות אוטוביוגרפיות שונות מתקופות ומתחנות שונות של חייו. המחבר מוטי גולני הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וככזה יש לו את הביוגרפיה הצבאית "הנכונה" כפי שהיה מקובל בעבר לגבי בני קיבוץ. אבל מסתבר שמתחת לפני השטח החיים בקיבוץ לא היו פשוטים; הוריו של גולני היו ניצולי שואה שהגיעו לקיבוץ לאחר שנים של סבל אבל בקיבוץ הייתה להם הרגשה של נחיתות שלעומת אנשי הקיבוץ הצברים בני גילם שאולי התייחסו אליהם "מלמעלה". ולמרות כל מה שעשו לא הצליחו להתאקלם בקיבוץ. המחבר רומז שבמידה מסוימת גם שמו המעוברת וגם הביוגרפיה שלו היו לגמרי שונים מהרגשתו האישית ואולי זו אחת מהסיבות שבסופו של דבר עזב את הקיבוץ והתחיל בקריירה אקדמית. חלקו השני הוא המחקר ההיסטורי עצמו ובו מרצה גולני את דעתו על ההיסטוריה של היישוב וישראל. שבעצם ראשי "היישוב" ברוב תקופת המנדט דגלו במדיניות של "הבלגה" ושמו את יהבם על הבריטיים שיעזרו למפעל הציוני להתממש ובמידה רבה זה גם היה נכון לזמנו. אלא שהחל מתקופת "תנועת המרי" של אחרי מלחמת העולם השנייה "גילו" ראשי היישוב את יתרונות "הכוח". ובוודאי שכך קרה במלחמת העצמאות שבה כבשה ישראל "בסערת הקרבות" שטחים גדולים שלא יועדו לה בתוכנית החלוקה... גולני טוען שהישוב היהודי היה מאורגן וחזק ללא שום השוואה לישוב הערבי הפלסטינאי שנפגע קשות ע"י הבריטים עצמם בתקופת המרד הערבי של שנות השלושים... הוא טוען שהחל מתחילת שנות המדינה חיפשה ישראל דווקא את המדיניות הכוחנית שתפתור את בעיותיה בעוד שלא נוסו דרכים חלופיות שהיו אולי אפשריות להשגת השלום. זו לדעתו למשל הסיבה, להצטרפות ישראל לאנגליה וצרפת במלחמת סיני ב-1956. ע"פ דעתו, המדיניות הכוחנית שבה הצבא השפיע מעבר לכל פרופורציה על הממשלה, הגיעה לשיאה ממש לפני מלחמת ששת הימים שבה נאלץ לוי אשכול לוותר על משרד הביטחון ומינה את משה דיין לשר הביטחון. הוא אומר שמלחמת יום כיפור על חלליה הרבים הייתה מלחמה ידועה מראש שממשלת ישראל הלכה אליה בעיניים פקוחות כשהיא משלמת מס שפתיים צדקני על רצונה בשלום... הספר מרתק בעיניי וגם אם לא מסכימים בהכרח לתזה הזו, הספר חשוב לדעתי ומעורר מחשבה. ד"ר מוטי גולני הוא ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•סדן
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“אני קורא בצורה בלתי מסודרת. בדרך כלל אני מתחיל ספר לגמרי באקראי ואם הוא מעניין אותי אני מתמיד בו עד”