“מה שמתחיל בתור אוטוביוגרפיה אינטימית, מקורית, שנקראת כמעט כמו רומן, הופך לניתוח של בעיית הפעלת הכוח במדיניות החוץ הישראלית, הפיכת המלחמות לכלי לגיטימי וקינת המחבר על המיליטריזציה של החברה הישראלית החדשה, הבלתי גלותית. גולני מבקר את האידיאולוגיה של שלילת הגלות והסגידה לכוח, את המיליטריזציה של אורח החשיבה הציבורי, המדיני והפוליטי בישראל. הספר משלב אמירות של טקסטים של חוקרים אחרים, למשל יואב גלבר ואניטה שפירא, לגבי אתוס הכוח בחברה הישראלית. מבחינה זו הוא מחקר משני לא מקורי, אבל חלקים ממנו נגועים בנימה אישית מכמירת לב. הספר מעט אנכרוניסטי - הוא מתמקד במלחמות שעד לבנון הראשונה, 1982 - חמש המלחמות המיתולוגיות - ומזכיר גם את האינתיפאדה הראשונה, סוף שנות השמונים, ואת מלחמת המפרץ, תחילת שנות התשעים. הספר ראה אור ב-2002, והאנכרוניזם בולט.  

למרבה הצער, גולני נהרג לאחרונה (2025) בתאונה בגיל 70. היה מתאים לו, תפור על מידותיו, לדון בשאלה הבוערת בחברה הישראלית דהיום, שאלת המשיחיות העולה, הפשיזם והגזענות, שהן נגזרת של הסגידה לכוח. ב-1988 היה למשיחיות הגזענית והרצחנית נציג בודד בכנסת, כהנא, שהוקצה מחמת מיאוס. היום (2026) המשיחיות הזו מרכיבה את הממשלה. כל דיון בשאלת הפעלת הכוח והאתוס של הכוח, הסגידה לכוח בחברה הישראלית, לא יכול להיות שלם בלי סקירה של התהליך הזה.”

“זוכרים חברים את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר ״מה הוא קופץ?, תן לו עם הגונג!״
אז ככה, גולני אוהב לקפוץ, הוא מגיע למקום מסויים וצ׳יק צ׳ק הוא קופץ למקום אחר, רגע, מה בוער לך, תסביר!
מפעם לפעם אנו מרגישים אצלו את הצורך להתנצל, להצטדק, רבאק, למה מה קרה? על מה אנחנו צריכים להצטדק?
טוב, למה אני מחזיק בדעות כאלה? טוב, אז ככה, אני בן קיבוץ, אבל בא ממשפחה שלא התקבלה.
אבא לא התקבל, אני לא התקבלתי, לא בקיבוץ, לא בסיירת, תמיד הרגשתי כמו נטע זר...
בכל מקום שעברתי הרגשתי מן הרגשה כזאת של דחייה.
אז אולי זאת נקמה? סוג כזה של התנהגות לעשות דוקא?

אבל איך זה, פתאום כולם יוצאים ומתחילים לירוק לתוך המרק שממנו שתו כל חייהם?
גולני, גפן, ועוד, ועוד...
אולי זאת מן יציאה כזאת מן הקופסה, יש שיוצאים מהארון, ויש שיוצאים מן הקופסה.
אז מה היה לנו שם?
חינוך חינם, אוכל חינם, ישנו בבית הילדים, ניתקו אותנו מהוריינו, רגע אז אולי הם בעצם
אשמים? הרי אף אחד לא הכריח אותם לגור בקיבוץ?
או אולי פתאום כשהם בחוץ, הם מגלים את הפרצוף האחר של הקיבוץ: זיוף, צביעות, התעלקות,.
רגע חברה, אתם הייתם חלק מזה, אז עכשו אתם יוצאים ומגלים את אמריקה?....
אז עכשו זה הזמן לתקוף, בעצם את עצמכם, הרי אתם חלק מזה לא?
אז עכשו פתאום גולני מגלה שיש אי צדק בישראל.
טוב, רגע, מי היו אלה שהרוויחו הכי הרבה מהמלחמה? אלה לא היו הקיבוצים?
מי הוקם על שטחי כפרים הרוסים, ומי קיבל את שטחי הפלחה שלהם? אני?
רגע, גם לי מגיע משהו לא? אבי אומנם לא היה בפלמ״ח, אבל הוא נלחם, נפצע בבטן, רגע אז למה לו לא?
ועכשו, מי בונה בתים, וילות ודירות על השטחים ששייכים לעם ישראל, ומתעשר מהם, אני?
אז מה הצביעות הזאת אדון ד״ר גולני?
בו נדסקס קצת את התאוריה שלו.
גולני מתאר את צמיחת תודעת הכוח של ישראל ואת השימוש שעשתה בו ישראל ( לפחות עד 73),
טוב, לא עדיף להיות חזקים ולחיות מאשר חלשים ולשתות את הים בעזה?
לא עדיף לבוא מתוך נקודת חוזק, ולהכריע את המערכה לטובתך, מאשר לחטוף מכות וללכת לעזאזל ?
אז מה היה לנו פה? משהו חדש?
גולני חייב להראות משהו חדש, הרי הוא מורה באונברסיטה, אז מה אתה חושב, פוסט ציונות?
מי ממשיך לירוק לתוך המרק?
טוביה
נ.ב
בנקודה אחת הסכמתי עם גולני לכל אורך הדרך.
נקודה הזאת נוגעת בתוכן ובמעשה של המסעות, או העליה לרגל
לאושוויץ ובכלל לנושא הביקורים בפולין.
הוא נגד האופנה הזאת, גם אני!
אבל שנינו רואים את זה משני נקודות ראייה שנות.
הוא רואה בזה ביסוס והגברה של מיתוס הכוח. חיזוק החינוך וההצדקה
לשימוש בכוח. על פי העקרון, תראו מה עשו לנו כשלא הייתה לנו מדינה, עכשו
אף אוייב לא יוכל לעשות לנו מה שהנאצים עשו לנו.
אבל יש בזה גם מסר נוסף לדעתו, חשיפת הדורות הצעירים לשואה וללקחה, תעשה לחיזוק
האפוס הציוני, ותצדיק בדיעבד את כל האי צדק שנעשה ביחסינו עם הערבים.
טיעון אחר שקשור לנושא הזה, תרומת השואה להקמת המדינה והצידוק שהיא נותנת לקיומה של ישראל
שחייה על חרבה.
אני מסכים עם הטיעון שאין קשר בין הקמת המדינה וביסוס הצדקת קיומה על השואה.
לדעתי המעשה הציוני קדם בהרבה לשואה, והצדקת קיום המדינה היהודית
מתבסס על הזכות הטבעית שיש לעם ישראל שתהיה לו יישות פוליטית כמו לכל
העמים. וזאת גם הסיבה שאסור שישראל תהפך למדינה דו- לאומית. ישראל חייבת
להיות ולהתקיים כמדינת לאום לעם היהודי נקודה.
טוביה”

“אני קורא בצורה בלתי מסודרת. בדרך כלל אני מתחיל ספר לגמרי באקראי ואם הוא מעניין אותי אני מתמיד בו עד שאני מסיים אותו - גם אם לעתים יש לי הפסקות ארוכות בקריאה עצמה... כך קרה לי גם עם הספר הנ"ל שאין תוכו כברו.
( עם העטיפה הכי שמלצית שבעולם - ציור של "שנה טובה" של פעם) זהו בעצם מחקר היסטורי אבל הוא כתוב בצורה בלתי שגרתית. בחלקו הראשון מעביר המחבר לקורא אפיזודות אוטוביוגרפיות שונות מתקופות ומתחנות שונות של חייו. המחבר מוטי גולני הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וככזה יש לו את הביוגרפיה הצבאית "הנכונה" כפי שהיה מקובל בעבר לגבי בני קיבוץ. אבל מסתבר שמתחת לפני השטח החיים בקיבוץ לא היו פשוטים; הוריו של גולני היו ניצולי שואה שהגיעו לקיבוץ לאחר שנים של סבל אבל בקיבוץ הייתה להם הרגשה של נחיתות שלעומת אנשי הקיבוץ הצברים בני גילם שאולי התייחסו אליהם "מלמעלה". ולמרות כל מה שעשו לא הצליחו להתאקלם בקיבוץ. המחבר רומז שבמידה מסוימת גם שמו המעוברת וגם הביוגרפיה שלו היו לגמרי שונים מהרגשתו האישית ואולי זו אחת מהסיבות שבסופו של דבר עזב את הקיבוץ והתחיל בקריירה אקדמית. חלקו השני הוא המחקר ההיסטורי עצמו ובו מרצה גולני את דעתו על ההיסטוריה של היישוב וישראל. שבעצם ראשי "היישוב" ברוב תקופת המנדט דגלו במדיניות של "הבלגה" ושמו את יהבם על הבריטיים שיעזרו למפעל הציוני להתממש ובמידה רבה זה גם היה נכון לזמנו. אלא שהחל מתקופת "תנועת המרי" של אחרי מלחמת העולם השנייה "גילו" ראשי היישוב את יתרונות "הכוח". ובוודאי שכך קרה במלחמת העצמאות שבה כבשה ישראל "בסערת הקרבות" שטחים גדולים שלא יועדו לה בתוכנית החלוקה... גולני טוען שהישוב היהודי היה מאורגן וחזק ללא שום השוואה לישוב הערבי הפלסטינאי שנפגע קשות ע"י הבריטים עצמם בתקופת המרד הערבי של שנות השלושים... הוא טוען שהחל מתחילת שנות המדינה חיפשה ישראל דווקא את המדיניות הכוחנית שתפתור את בעיותיה בעוד שלא נוסו דרכים חלופיות שהיו אולי אפשריות להשגת השלום. זו לדעתו למשל הסיבה, להצטרפות ישראל לאנגליה וצרפת במלחמת סיני ב-1956. ע"פ דעתו, המדיניות הכוחנית שבה הצבא השפיע מעבר לכל פרופורציה על הממשלה, הגיעה לשיאה ממש לפני מלחמת ששת הימים שבה נאלץ לוי אשכול לוותר על משרד הביטחון ומינה את משה דיין לשר הביטחון. הוא אומר שמלחמת יום כיפור על חלליה הרבים הייתה מלחמה ידועה מראש שממשלת ישראל הלכה אליה בעיניים פקוחות כשהיא משלמת מס שפתיים צדקני על רצונה בשלום... הספר מרתק בעיניי וגם אם לא מסכימים בהכרח לתזה הזו, הספר חשוב לדעתי ומעורר מחשבה. ד"ר מוטי גולני הוא ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.”