הגעתי לספר הזה בזכות הסקירה המשובחת של בנצי גורן. תודה על ההמלצה.

מנגרלי מטפל במסגרת מינימליסטית בסוגיות כבדות-משקל. באואר, אמריך והמספר, שלושה חיילים גרמנים בפולין משתייכים ליחידה העוסקת בהוצאות להורג סיטוניות של יהודים המובאים למחנה. החיילים במחנה עושים את העבודה, אך היא גובה מהם מחיר נפשי, יש המתחלים, בעיקר כאשר מגיעים משלוחים גדולים (של יהודים). עבודות אחרות נחשבות לנסבלות יותר: הסקת התנורים או יציאה לציד יהודים ביערות. השלושה מנצלים את העדרות מפקדם הישיר וזוכים מהמפקד הבכיר יותר למעין צ'ופר לצוד יהודים ביערות, בקור הנורא של חורף פולני מושלג, במקום להשתתף בכיתות היורים. וכך, לאחר ש"צדו" יהודי הם מגלים בקתה בה ינסו לבשל לעצמם מרק משביע. מנגרלי מצרף אורח נוסף, פולני המתגלה כאנטישמי מובהק. כך החמישה שוהים במחסה זה. וכך מתקדמת הכנת המרק העשיר. אין תקשורת מילולית בין הגרמנים לפולני וליהודי. הגרמנים והפולני מתעבים זה את זה ואילו הפולני שוטם את היהודי. השנאה הזו לפולני, יחד עם הנוחות היחסית בבקתה המזוהמת וריחות המרק מביאים את אמריך, האיש שצד את היהודי, להזמין את השבוי להצטרף לשולחן, כדי להרגיז את הפולני ואולי גם כמחווה אנושית בתנאי נוחות יחסית.

מנגרלי, באמצעות המספר, מתאר את אימי החורף, בצורה נפלאה: המספר מציין שלמזלם לא נשבה רוח אילו היתה נושבת רוח אולי עדיף היה להשאר במחנה ולהשתתף בכיתת היורים ולחזור לאולם המגורים המחומם.....הרי בסופו של דבר בעיניהם זה עניין של שיקלול האפשרויות: איזו פחות גרועה....

הדילמה הגדולה יותר היא מה לעשות עם היהודי. האם כטוב ליבם בוודקה הפולנית ובמרק המשביע יחליטו לעשות מעשה טוב אחד כדי לישון טוב לילה אחד, כדברי אמריך, או עדיף לנצל את הבאת היהודי כדי לזכות בעוד יום שוטטות ביערות במקום להשתתף בכיתת היורים. לבאואר ולאמריך דעות שונות. להוותו, המספר נקרא להכריע.

מנגרלי מתגלה כאמן התמצות של אבדן צלם האנוש של החיילים המקבלים הוראות איומות באדישות. החיילים נקראים לצאת מאולם ההתעמלות המוסק והחמים, שם הם מתגוררים, ולצאת למגרש המסדרים הקפוא ו"..גראף, הסגן שלנו, אמר לנו שמגיע משלוח היום, אבל מאוחר יותר, כך שהעבודה מתוכננת למחר ושהפעם היא תוטל על המחלקה שלנו. ואני חשבתי וכולם חשבו: זהו? ואת זה לא יכולת להגיד לנו בפנים?"

מנגרלי מציג את החיילים הגרמנים כמי שמודעים לחומרת מעשיהם, אך אין די בכך מכדי להניאם מהמשך ההשתתפות בטבח. העולם האזרחי השפוי נראה רחוק – הוא מופיע לעיתים בחלומות או במחשבות – המציאות היא הווית השירות הצבאי ביער אי-שם בפולין הקפואה - מילוי פקודות אם אי-אפשר להשתמט ממילויין.....

הסופר הגרמני, תאודור האקר (1879-1945), שכנוצרי מאמין היה מתנגד פעיל למשטר הנאצי, אמר את הדברים הבאים תוך איזכור סגנוני של החטא הקדמון, ואפשר שהם תקפים כאן: "שואה עולמית יכולה להיות למיני תועלת. גם בשביל לספק אליבי מלפני אלוהים. 'איפה היית, אדם?' 'הייתי במלחמת העולם" (הציטוט מופיע בספרו של היינריך בל "איפה היית אדם?". כך הוא קושר את החטא הקדמון עם זוועות ההווה).

אך הסופר אינו עושה הנחות לגיבוריו. וכך חייל קרופ הציב דוגמא אחרת: "קרופ היה רגיש ונעלב בקלות. הוא לא היה איש רע. אבל היה בודד ועצבני מאד. בהוצאה להורג הראשונה הוא אמר: 'את זה אני לא הולך לעשות'. הוא יצא מקרחת היער שבה הכל התרחש, חזר אל המשאיות ואמר: 'תנו לי משהו אחר לעשות...מה שאתם רוצים, לא איכפת לי, אבל את זה אני לא עושה". עם זאת, התגובה הקולקטיבית היא של גינוי וזעם כלפיו ללא חריגים, הוא בהחלט מוצג כיוצא דופן בקולקטיב.

מנגרלי צירף לסיפור את הדמות הסטריאוטיפית של הפולני האנטישמי. הוא מהווה ניגוד לפעילות הרצחנית של הגרמנים הנעשית, רק בשל מילוי פקודות. איש משלושת החיילים הגרמנים אינו מוצג כשונא יהודים מובהק. המספר מציין עד כמה גילוי סממנים אנושיים ביהודים שמעיד על מעין קישוטים מיוחדים על הבגדים המעידים על תשומת לב אימהית הופך את הקורבנות למשהו אנושי יותר ולא לסתם פריטי משלוח ובכך ביצוע המשימה גורם לו לדכאון.

לא התרשמתי שמנגרלי מנסה לחבר כתב הגנה כלשהו על מבצעי ההוצאות להורג. הוא מציב אותם בקונטקסט נסיבתי מסוים, שמציג היבט של "הבנאליות של הרוע" בזעיר אנפין, אך במלוא הזוועה. זה מושג דווקא בתיאורים מינוריים רבי-עצמה של השרדות פיזית ונפשית בתנאים ובנסיבות איומים.

השורה התחתונה: ספר מעניין. כתוב נפלא. דמות משכנעות ולא סטריאוטיפיות (למעט הפולני). מעורר מחשבה.

.

ספרון מוזר קצת. מסתבר שגם לחיילים גרמניים במלחמת העולם השנייה היו חיים קטנים. גם הם העדיפו לברוח ממשימות שלא מצאו בעיניהם, כמו למשל לרצוח יהודים. אבל הם צייתנים ועושים מה שהמפקד אומר להם. ואז הם נקלעים לאירוע קטן שמשותף להמון חיילים בכל הצבאות בעולם - התעסקות באוכל. ועל הדרך הם צריכים לחסל פולני ולחסל יהודי. ספר מוזר, מיוחד ואולי אפילו קצת מעניין (בייחוד שהוא נכתב על ידי צרפתי

שלושה חיילי מילואים בני ארבעים בערך, אחד מהם הוא אבא לנער מתבגר ושני האחרים רווקים, משרתים בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. הם לא בחזית, לא כובשים שטחים אלא מטהרים אותם. במילים אחרות, הם אלה שאמורים להוציא להורג יהודים בבורות הירי. והם גם עושים זאת, אבל מעדיפים שלא. אז הם מבקשים מהמפקד שלהם רשות ללכת לחפש יהודים שמסתתרים במקום לירות במשלוחי היהודים שהגיעו. הספר מתאר את מסעם באותו יום - ההליכה בשלג הכבד, הקור והרעב, המחשבות והשיחות, הדילמות, המפגש עם היהודי שהם מוצאים ועם הפולני שהם פוגשים, וגם, כפי שנרמז בשם הספר - הניסיון להשביע את הרעב המציק.
ספר קצר, שאפשר היה לקצר אפילו יותר לדעתי, אבל שווה לקרוא אותו. הוא מתאר זווית אחרת של השואה מזו המוכרת לנו, ובלי התפלפלויות או דיונים פילוסופיים הוא גורם לקוראים לתהות איפה הם היו עומדים באותה תקופה, לו היו גרמנים בגיל הגיוס, מה הם היו עושים ואיך היו מתנהגים. הספר לא עושה הנחות לגרמנים ולא לפולנים שבו, אבל לא מתדרדר בשום שלב לדידקטיות.
יש פה ספר קצר וממוקד של סופר שידע מה הוא רוצה להגיד. ספר טוב.

אחת הסצנות שלעולם לא תמחה מזכרוני, מבוימת ככל שתהיה, היא הסצנה בסרט "הפסנתרן" שהחיילים הנאצים משליכים גבר בכיסא גלגלים מהבניין, לאחר שזה לא נענה לבקשה האבסורדית שלהם לעמוד על רגליו.
אותם חיילים נאצים הם גיבורי ספר צנום זה. ספר שנושאו סיקרן אותי מחד גיסא, אך מאידך בלבל. מהי הפואנטה בספר שכזה? לעורר רחמים בלב הקורא על מכונת הנאציזם האכזרית? להפגין בפנינו צדדים שונים שלה? שטרם נבחנו לעומק?
להציגה כמסכנה לא פחות מהיהודים שרצחה בדם קר?

בכנות? איני יודעת אם הצלחתי להשתכנע. הספר כתוב היטב. למרות שפתו הדלילה [ חפה מתיאורים, ישירה ובוטה בעת הצורך] לא הצלחתי לראות בחיות האכזריות הללו אדם.
כל זמן הקריאה הדהדה בראשי הסצנה המפלצתית מן הסרט ההוא ומספרים רבים אחרים שקראתי בנושא. חיות אדם נאציות שהאנושיות היא מהן והלאה. נאצים מתהוללים, בועטים והאכזריות נשקפת מעיניהם לפתע מידת המוסר תכרסם בבטנם?
מסופקני.

ספרון קצרצר זה מפגיש בין הקורא לבין שלושה חיילים נאצים שמאסו בעבודתם הפראית בכיתת הירי. לכן, הם מבקשים ממפקדם לחלץ מעט עצמותיהם ולהשתפשף בעבודה אחרת שתאלצם להיעדר מעבודתם היום-יומית ולעסוק "במלאכה" אחרת: חיפוש יהודים במשטחיה הקפואים של פולין המושלגת, החורפית.
אותם שלושה חיילים מרגישים תחושת הקלה מסוימת על שינוי האווירה שיאפשר להם לא להשתתף במסעות ההרג, מעין חופשה בת יום, בה יוכלו לנסות ולהשיב לעצמם מעט צלם אנוש, לעטות על עורם גוון אנושי. [לא בהצלחה יתרה, אם שואלים אותי]
רגליהם מתבוססות בשלג הקפוא, הם מחליפים ביניהם אי-אילו מילים ואנו נחשפים, לכאורה, אל הצד האנושי של המרצחים הנוראיים שאינם שלמים עם מעשי הרצח והמצפון מתדפק על דלתם בכל עת. אם זה בחלומותיהם ואם זה בזכרונותיהם. לדוגמא, דאגתו הניכרת והאובססיבית של אמריך כלפיי בנו הצעיר התעצמה לאחר כיתת הירי הראשונה בה השתתף.
וחבריו מנסים לייעץ לו עצות לכוון אותו בעניין הפסקת העישון של בנו. תעסוקה שהיא מאפשרת להם לברוח מהמציאות אליה נקלעו, מציאות של שנאה, הרג וחייתיות.

נקודה מסוימת זו, שהמחבר מנסה להאיר בפנינו בזרקוריו היא של שלושה חיילים נאצים המחפשים יהודי אבל בעצם גם מחפשים את עצמם. מחפשים לברוח מהתלאות ומהזוועות שהפוקדות אותם מדי יום. זוועות שהן ניגודיות מזעזעת ללובן הזך והמטהר של השלג המכסה כל חלקה סביבם.
בליבם מתעוררת התקווה ואף האושר הקטן של רגע עם עצמם, הרחק מכל הכאב והפקודות, רגע שהם מקווים שיחתם בתפיסת יהודי שאותו יצליחו להביא למחנה והצ'ופר שיינתן להם הוא עוד יום "חופשה" כזה, יום חופשה מעבודת ההרג שתחתם במציאת יהודי נוסף שלא יהרג על ידם אלא על ידי חבריהם.

כפי שאמרתי, על אף העובדה שהספר אכן כתוב טוב וענייני, נסיון הפגנת האנושיות מבצבץ כאן בכל פינה, אם זה במציאת היהודי ונתינה של מנת מרק עבורו, ואם זה התחבטות הנפש לקראת סיום הספר, אם להניח לו ללכת או להשאירו איתם ובכך להתחמק מהרג גדול יותר, אינה השפיעה עלי כלל ועיקר.
לא חשתי כל אמפתיה כלפיי המרצחים הללו. התמונות, החזיונות והכאב של בני עמי היה חזק פי כמה. אני אומנם מגדירה עצמי אדם רגיש אך כאן ליבי היה לב אבן, הקשתי את ליבי אל מול המצפון המתעורר של השלושה.
גם מותו הקרב של אמריך לא עורר בי שום רגש. גם לא שמחה אך הרגשתי בתוך תוכי תחושה של צדק. הגיע לו למות. החטא ועונשו הגרסא המציאותית.

" אבל לא הייתי עושה את זה, אני נשבע, אילו ידעתי איפה יפגיש אותנו הגורל, אם הייתי יודע שהוא מחכה לאמריך באביב, לא רחוק מכאן, מתחת לגשר בגיליציה, ושעוד מעט המעשה האמיץ היחיד שנוכל לעשות יהיה לא להסיט את העיניים שלנו בזמן שהוא גוסס"
בסדר. גוסס. נו, אז מה? אדם שהרג מליוני יהודים אמור לחיות עם עצמו בשלום? מדוע שרגליו יפסעו על האדמה כשדמם של מאות זועק מתחת לאותה אדמה בדיוק?

וגם האיזכור של הזכרון החקוק בשלושתם כלפיי המכבסים היהודים שנפשם נקשרה זה בזה והם נאלצו להוציאם להורג אמור לעורר בי דבר מה? רחמיי נכמרו עליהם? בוודאי שלא. אם הם באמת חפצו לעזור ליהודים וליבם היה כבד עליהם, יכלו לעשות זאת בדרך אחרת,
גם אם זה אומר שהיו מסכנים את חייהם.

כאשר השלושה נתקלים בבקתה קטנה ומעופשת והם מנסים להבעיר בה אש ונגלה לעיניהם מחזה של חתול מת והם מקפצים מתוך בהלה, זה עורר בי גיחוך ציני. האירוניה!
מחתול מת הם משקשקים?
מהקור המקפיא הם מפחדים?
מעליית הגג צונפת הסוד הם מבעותים?
אך מדוע ממעשיהם הם לא מתפלצים? הם צריכים לפחוד מעצמם! כאשר הם מביטים במראה הם צריכים לקפוץ בבהלה ולא מחתול מת שלא שפר עליו מזלו.
מעמידתם יהודים בקור והריגתם. יהודים שלא עשו דבר ונרצחו מעצם יהודתם בלבד.
ועוד המספר חרד מהטלאי הצהוב על דש בגדיהם, כאשר הוא חשוף לו הוא מרגיש שהחרטה מבערת בו. ממש קדוש מעונה.

וגם הסצנה בה הם נמצאים בבקתה, ואוכלים להנאתם יחד עם הפולני שונא היהודים ימח שמו, סצנה זו אומנם הייתה נחמדה ועוררה בי תחושות נעימות אך מהר מאוד הן התפוגגו כי האמת המרה הכתה בי. זו סתם הפוגה זמנית מן מסע ההרג.
הם לא באמת מצילים מישהו. הם לא באמת חסים על חיי היהודים. זו סתם התרעננות לפני החזרה לשגרה המפלצתית. שגרה שאם הם כל כך נלחצים מפניה אז יכלו לעשות דבר מה. גם במצב הנתון.
אז הם התחמקו מן העבודה אבל ישובו להרוג עוד מאות יהודים אחרים, נו אז מה? אם המצפון מתקתק אז שישקיטו אותו בדרכים אחרות. להשקיט על ידי העברת העבודה לחייל אחר אינה השקטה, לטעמי.

ובכן, כעסי בהחלט ניכר מן הספר ועל אף היותו כתוב היטב, בצורה קולחת ומהירת קריאה, הוא לא עשה עלי את הרושם הנכון. ולמעשה, כלל לא הבנתי את תכליתו של הספר, לשם מה נכתב.
אני שבה ושואלת: לאיזו תכלית? להציג בפנינו צדדים אנושיים של המרצחים? להצדיק את מעשיהם? את הרוע?
הובר מנגרלי, כשלת כישלון נחרץ. עוררת את חמתי.
על חיות אדם אין לרחם. זכור זאת.

3-4 כוכבים כי הספר אכן עורר בי תחושות ולא הייתי אפטית לחלוטין במהלכו, גם אם התחושות היו בלתי רצויות ולא אליהם חתר המחבר כאשר פירסם הספר, תחושות של כעס, חלחלה ובעיקר שנאה כלפי הנאצים. יהיו "אנושיים" ככל שיהיו.
וגם תיאורי החורף הפולני הכבד היו אמינים, למרות שהיה קשה לנתקם מהזוועות ולראות בהם סתם שלושה חברים המתעמתים עם תפועות הטבע שהחורף גורר.

בקתת עץ קטנה ומושלגת. גג גמלון עם רעפים. עליית גג. במטבח שולחן, כיסאות וספסלים מעץ. אש מבוערת בתנור. מרק חם מתבשל לאיטו בסיר וממלא את הבקתה בניחוחות מגרים. מעילים, צעיפים וכפפות רטובים תלויים לייבוש בסמוך לאש. עשן סיגריה מיתמר אל על מפעם לפעם. פיסות עץ מושלכות לתנור כדי שהאש לא תדעך. נטיפי קרח נמסים לאיטם מהחום. כף עץ מגולפת בעבודת יד. קעריות מרק קטנות. חמישה אנשים וכלב אחד.


איזו תמונה.


חמימה, משפחתית, ביתית. הלב נמס ממש.
הפסטורליות בהתגלמותה.
רק פונדו חסר פה. עוד רגע אפילו סנטה קלאוס יחנה את המזחלת ויצטרף.
חמישה אנשים וכלב אחד בבקתת עץ מושלגת ממתינים למרק מהביל שמתבשל בסיר.
אולי הם נכנסו לבקתה זה עתה, לאחר שבנו איש שלג בחוץ? אולי גם יידו במשובה כדורי שלג זה על זה?
משפחה, נכון?
אבא ואמא, שלושה ילדים וכלב אחד.
ואולי הם סבא וסבתא, אבא ואמא, ילד אחד וכלב אחד.


אידיליה.


ואם הייתי מוסיפה לתמונה 4 רובים?
ואם קעריות המרק הן מפח, חלק ממסטינג?
ואם שלושה מהאנשים הם חיילים לובשי מדים?
ואם אחד מחמשת האנשים סגור במחסן חשוך וישוב מצונף וכנוע על רצפה קפואה?
ואם הבקתה לא נמצאת בשווייץ אלא בפולין?
ואם השנה היא 1939?
ואם במרחק קילומטרים ספורים משם נמצא בור הריגה?


התמונה משתנה.


שלושת לובשי המדים הם חיילים גרמנים. נאצים.
האדם שסגור במחסן הוא יהודי.
החמישי הוא פולני אנטישמי.
הכלב הוא של הפולני האנטישמי. זו לא אשמתו.

רק אתמול-שלשום או אולי שבוע לפני כן, החיילים הגרמנים היו חלק מכיתת היורים ביהודים. הם נמנו על אלה שדאגו לכך שבור ההריגה יתמלא.
היום הם ביקשו לתת מנוחה לנפשם הקרועה והמיוסרת ששבעה מההרג, והעדיפו לכתת רגליהם בכפור המושלג כשהם רעבים, יגעים, מותשים וקפואים כדי לחפש אחר יהודים סוררים שחמקו.
הכל, רק לא להשתתף בכיתות ההרג.


רחמנות.


אני לא מבינה את פשר הספרות החומלת על הנאצים, בעיקר על החיילים. האם ממשלת גרמניה מחלקת מענקים בסתר למי שבכתיבתו ינסה להפוך את המפלצת לפחות מפלצתית? האם מטרת העל היא להפוך את הקערה על פיה ולהראות שהם היו הקורבנות האמיתיים? האם הכותבים הם מכחישי שואה בסתר? ומדוע בכלל הספרים האלו מתורגמים לעברית ומופצים בישראל? מכל הנושאים בעולם - מה גרם להובר מנגרלי לכתוב דווקא על שלושה חיילים נאצים חבוטי נפש שיוצאים למצוא יהודים?


לא מבינה.
אבל יש צביעות בתהייה שלי. הרי קראתי את הספר.
אני לא יודעת מה גרם לי לקרוא דווקא על שלושה חיילים נאצים חבוטי נפש שיוצאים למצוא יהודים.
יהודים שיסיימו את חייהם בבור ההריגה.


# # # # #


בור הריגה (ויקיפדיה)
רוב מבצעי הטבח ההמוני של יהודים בבורות ירי נערכו עם הפלישה של הצבא הגרמני, הוורמאכט, למזרח אירופה במסגרת מבצע ברברוסה. מבצעי הרצח ההמוניים היו יישום של האידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע בכללה ולמעשה איפשרו גזל של רכוש רב מהיהודים המומתים, הן על ידי הנאצים והן על ידי שכניהם, התושבים המקומיים. מבצעי ההרג ההמוניים בוצעו על פי דפוס קבוע בדרך כלל. יחידות הוורמאכט היו נכנסות אל אזור כיבוש מוגדר ותופסות בו שליטה, ומיד אחר כך נכנסו יחידות האיינזצגרופן, האס אס ויחידות אחרות, שהופקדו על ביצוע המדיניות הנאצית בשטחים הכבושים.
זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית, נקראה הקהילה היהודית וכל יהודי (על פי חוקי הגזע הנאציים) באשר הוא, בפקודת שלטונות הכיבוש, ולעתים בעזרתם של השלטונות או בריונים מקומיים, להיאסף אל שדה בפאתי היישוב: כפר, עיירה או עיר, שבו הוחלט לבצע את ההרג ההמוני בתאריך שנקבע. על פי התוכנית, הנאספים צפויים היו להמתה בירייה, והגופות הרבות יושלכו ויטמנו במחפורת או גיא טבעי, או בבורות ענק שנחפרו לצורך מבצע ההשמדה.
לקראת הגיעם של היהודים אל האתר בוצעו הכנות לביצוע הרצח ההמוני: הוכן הבור, והובאו חיילים, רובים ותחמושת. בחלק ממבצעי הירי ההמוניים אולצו היהודים לחפור את הבור, או להתפשט ממלבושיהם ומיטלטליהם, החפצים הונחו בערמה בסמוך לאתר ההריגה. הנאצים ועוזריהם המקומיים היו יורים ביהודים, שהוצבו מעל הבור, ולאחר שנורו היו נופלים אל הבור, אשר הפך לקברי אחים. לאחר מכן היה הבור מכוסה בעפר על ידי פועלים מקומיים. היו בני אדם שנורו, נפצעו ודיממו עד מותם בבור לאחר שעות וימים, והיו בני אדם אחדים שלא נפגעו אנושות מהירי, או שהפילו את עצמם לבורות בטרם שנפגעו מן הירי, ולאחר שעות חילצו עצמם מתחת להררי הגופות.
לאחר חודשים אחדים בהם בוצעו רציחות המוניות של קהילות היהודים בבורות ירי, הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה דיה ומבזבזת תחמושת. גם החיילים הגרמנים התלוננו על העיסוק הבלתי-נוח. על כן, המשיכו הנאצים לחפש שיטות משוכללות ומהירות יותר להשמדה המונית מהירה. וכך, לאחר דיונים רבים הכניסו הנאצים לשימוש בסוף שנת 1941 שיטה חדשה של הרג בחללים סגורים באמצעות גז, שהלכה והשתכללה במשך הזמן.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%94


# # # # #


"גם החיילים הגרמנים התלוננו על העיסוק הבלתי-נוח."
הובר מנגרלי פיתח את השורה הזאת לכדי סיפור אשר מובא בספר זה. זהו סיפור על אי הנוחות של החיילים הגרמנים במלחמת העולם השנייה.

#
שלושה חיילי מילואים גרמנים כבני ארבעים בפולין של חורף עם קור בלתי נתפס, עושים מה שחיילים עושים תמיד: מנסים לשרוד את ההווייה הצבאית האינסופית, שאינה כולה – אף לא רובה – מלחמות ואקשן, אלא יומיום מייסר, משעמם, מלא משימות חסרות ערך וחסרות שחר. הם נמצאים בעיצומה של משימת ציד: זה התחליף שהעדיפו על השתתפות במשימה של ירי על "משלוח" – אנשים שנתפסו ומובאים למקום כדי שירצחו אותם ביריות.

אולי אנשים צעירים יותר, מתלהבים ומאמינים ב"צדקת המטרה" לא היו חושבים שמסע "ציד" בשממה המושלגת עדיף על ירי במטען האנושי החורג. אולי אפילו היו סבורים שהשתתפות בחוליית הרג היא משימה נוחה יותר – יורים על אנשים, מוודאים שנהרגו וחוזרים לארוחת בוקר שלווה ומספקת. אבל שלושת החילים דנן מבוגרים יותר, יש להם משפחות אותן לא ראו זמן רב, יש להם ניסיון חיים והם יודעים, מניסיון, שהשתתפות במטווח אנושי מחירה גבוה ממחיר הליכה בשלג, קפיאה מקור ורעב, וחזרה למחנה אחרי שההרג (של אותו יום) הסתיים. ומחר? חיילים לא חושבים על מחר.

כל הנובלה הצפופה הזו מתארת את אותו היום של החיילים. בצורה כל כך אמינה ומוחשית שאפשר לחוש בקור וברעב, אפשר להיות שותפים להחלטותיהם ולהיות חלק מחייהם. מנגרלי אינו מתאר את עברם של החיילים אלא במלים ספורות: זה וזה נשואים. לזה יש ילדים. זה רווק . הוא אינו מתאר מה עשו, איפה גרו, על מה חלמו ומה גרם להם אושר בחיים שלפני. כל זה אינו רלוונטי. הם חיים בהווה, ומייצרים רעוּת, תחליף משפחה שהוא אף טוב מהדבר האמיתי. ובכל מקרה זה מה שמאפשרות הנסיבות. הם תומכים, מתחלקים, משתפים אחד את השני ואף יודעים מתי לא לשתף את האחרים במה שיעורר אצלם את השדים המנמנמים שלהם. מנדרלי משתמש פה בטכניקה מעניינת של קפיצות לעתיד. עתיד מצומצם לתמונה או שתיים, זוועה בטרם התרחשותה.

הספר כתוב פשוט נפלא. אין בו מילה מיותרת, אף לא מילה חסרה. הוא מספר סיפור קטן בתוך תופת, והסיפור הזה כל כך אמין ואנושי, כל כך ממחיש את הזוועה בלי לתאר תאורי זוועה, ממש מלאכת מחשבת של כתיבה המעבירה את הקורא להשתתפות באירועים, מבפנים..
אני שייכת לאלה הסבורים שרק אנושיות יכולה לנצח את חוסר האנושיות. רק רגישות לסבלו של כל אדם יכולה להפוך את המגמה, לצמצם איכשהו את ממדי הסבל האנושי שהפך מפלצתי בזכות אותו חוסר התייחסות לסבלו של האחר. אני יודעת שניכוס של סבל לאומי – ועימו התייחסות לסובלים לפי לאומיותם - הפך לנורמה שאוי לסוטים ממנה.
אני עדיין מקווה שפעם... אולי... יתממש "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." חסרת תבונה מדינית? מתעלמת מהמציאות שמחייבת לשנוא עד שילשים וריבעים? לא מבינה השלכות? - זו אני.

זהו ספרו הראשון של הובר מנגרלי היוצא לאור בעברית.

הספר מגולל בגוף ראשון מפיו של אחד משלושת חיילי המילואים, המשרתים במלחמת העולם השנייה במחנה בפולין.

חבריו של הכותב: באואר ואמריך.

באותו יום קריר וקפוא, נקראו הכותב וחבריו יחד עם כל המחלקה, להתכנס מחוץ לחדרים ולהישמע להנחיותיו של סגן גראף...

הטענות לא איחרו לבוא ובינם לבין עצמם קיטרו... "למה היה סגן גראף חייב לכנס אותנו בחוץ? הוא עצמו לא חשש מהקור? את הדברים שרצה לומר לנו יכולנו בהחלט לשמוע גם בחדר החם, עומדים לפני מיטות השדה שלנו." (עמוד 6)

לדעת המקטרים כנראה זה לא היה מספיק חגיגי בעיניו.

מה אמר סגן גראף באותה התכנסות?

"מגיע משלוח היום, אבל מאוחר יותר, כך שהעבודה מתוכננת למחר ושהפעם היא תוטל על המחלקה שלנו. חשבתי וכולם חשבו: זהו? ואת זה לא יכולת להגיד לנו בפנים?" (עמוד 7)

לאחר שנשמעה הפקודה ומששבו לחדרם, הכותב וחבריו ניצלו את העובדה שסגן גראף הלך למישהי בעיר, ופנו למפקד הישיר שלהם. הם הסבירו למפקדם שהם מעדיפים להיות ב"חוליית הציד" ולא ב"כיתת היורים".

לטענתם כיתת הירי מדכאת אותם, ובלילה הם חולמים עליה. יחד עם זאת, בבוקר נעשה להם רע, ברגע שהם נזכרים בירי, ולבסוף גם לא יוכלו לסבול אותה בכלל, ואז הם יהיו חולים וחסרי תועלת...

דבריהם נפלו על אוזן קשבת והמפקד אישר להם את מה שביקשו.

למחרת בבוקר ועם עלות השחר, שלושתם יצאו מהמחנה לפני כיתת הירי הראשונה, מבלי לפגוש את גראף כשהמטרה לצוד יהודים...

שלושתם צעדו מהר ורחוק ככל האפשר, עד שהם הפסיקו לשמוע את מטחי היריות... מעכשיו כל ייעדם היה "להביא יהודים למחנה ולהוציאם להורג"...!!!

הובר מנגרלי מתאר את מסעם בתנאי מזג אוויר קשים שהם צמאים, רעבים, עורגים לקפה וסיגריה ומכינים מרק מפתיתי שלג...

מהמשימה הזו הם כבר לא יכלו להתחמק! לא הייתה להם רשות להרוג מיד במקום שנמצא האובייקט, אלא אם כן קצין נכח במקום, כדי להעיד על כך בעתיד.

הפקודה הייתה חד משמעית: "להביא אותם למחנה"!

למה?

כי כבר קרה מספר פעמים שאנשים חזרו למחלקה, וטענו שהם הרגו ובעקבות חקירה של סגן גראף הסתבר, שהם לא מצאו אף אחד בכלל, או, כשמצאו מישהווכשהאומץ לא עמד להם, הם הניחו לאותו יהודי לברוח אל היער.

הובר מנגרלי מנסה בדרכו שלו, לחולל בדמויות "לב", ועוטה את שלושת החיילים הללו במסכה אנושית.

מה ניסה להוכיח מנגרלי?
שגם "להם" היו רגשות?
האם העובדה שהחיילים הללו התחמקו מ"כיתת הירי", ופנו ל"כיתת הציד" מעוררת אמפתיה?

נכון שאותם חיילים עם משפחות היו מנותקים מהמציאות הקיימת, וראו רק את ההווה הקרוב אליהם, ללא סדרי עדיפות, או אפשרות לפעול על פי רצונם, אבל עדיין...

בספר הנוכחי, הובר מנגרלי מתעכב על הדרך, "המוסריות" במרכאות כפולות, ומאידך גיסא- האינטרקציה בין הדמויות.

כתיבתו של הובר מנגרלי פשוטה, מינימליסטית עד כדי צניעות, ובדרכו שלו הוא מצליח לחלחל לקורא את משנתו.

אני מבינה את הובר מנגרלי, אני מבינה את שלושת החיילים הללו, אבל אני עדיין לא מבינה למה לרצוח עם!

לדעתי, ולמרות זאת, אין הבדל בין הכיתות!!! בשורה התחתונה מדובר ברצח והתוצאה היא זהה!

אהבתי את עיצוב העטיפה, ותודה על התרגום הנהדר מצרפתית, שבוצע על ידי עמנואל פינטו. יופי!

ספר טוב, למרות שהסוף ידוע מראש הוא עדיין מעורר מחשבה, מטריד אבל,,,ו-ל-מ-ר-ו-ת,,,

אני בוחרת לזכור ולא לשכוח!

לי יניני

עם עובד, פרוזה, 127 עמודים, 2017

מה אני עושה איתו, עם הסיפור הזה, עם זיכרון קריאתו והיותו, מה אני עושה?
עם הסיפור הטוב הזה ועם הקונפליקט הפנימי שלא יודע איך להגיב. שרגיל לקרוא וללמוד ולהכיר את הזוועות מן הצד השני.
עם הסיפור הקצר הזה (126 עמ') שמתאר יום אחד שהחל לפנות בוקר ועד ליל, יום אחד של אמריך, באואר והמספר (חסר השם) - שלושתם נמצאים בשירות מילואים בצבא הרייך, משרתים בגוף המבצע, בכיתת היורים.
מזעזע ומצמרר.
מה אני עושה עם הסיפור שלהם - עם השלושה שגויסו באמצע החיים לסייע במשימה הלאומית. שמחליטים לצאת מוקדם בבוקר מהמחנה למשימת ציד יהודים במטרה להימלט ממשימת כיתת היורים - המשימה לה הם מיועדים ושגורמת להם סיוטים. (מסכנים). וכדי להימנע מהסיוטים הם ביקשו להם משימה "רכה".
יום הציד שמתחיל ביער הקפוא. השלושה גוועים ברעב, צמאים למשהו חם, קפוא להם, קשה. (מסכנים). וסימני עקבות ציד - אין, והם מדברים והם חולקים רגשות - והם רגישים והמספר רואה בעיני חבריו מבט עצוב, זה מתגעגע לילד ההוא לחיים האחרים, פשוט לשוב להיות סוחר בדים.
וכן, בהמשך הם מוצאים ציד - והציד, נער צעיר ויפה תואר כפוף מפחד וכנוע מבט וחובש לראשו כובע צמר עליו רקום פתית שלג.
פתית שלג אחד שמקשה על המספר שלנו ומעציב אותו, כי הפתית לוקח אותו להתגעגע מאוד אל אמו שהייתה רוקמת לו בילדותו על בגדיו פתיתי שלג שכאלה. להתגעגע לילדותו עד כדי שקשה לו להביט בראש היהודי (מחשש שיחבב אותו).
מה אני עושה עם האידיליה שנוצרת בשלב מסויים בהמשך היום עם המבט האמפתי אל הניצוד שאולי זה מצדו פיתח ניצוץ תקווה לחיים, והפחד של הציידים מהמבט האמפתי שנוצר בהם.
מה אני עושה עם תמונת האנושיות ומעשי הרשעות האיומים והקונפליקט הפנימי של איך בכלל להגיב לסיפור הזה - הוא כתוב טוב. הוא מעניין. הוא מסופר על ידי החייל השלישי שמביא את הסיפור בגוף ראשון ונותן לקורא להרגיש ממש חלק מהיום הזה, ממש להיות שם בתוך ההתלבטות והמחשבות והדילמה (והאם הם אנושיים) והמעשה הרע והנורא בתוך המאפליה, ולהרגיש - מה?
סיפור קצר שמביא נקודת מבט אל תוך עולמם הפנימי, האנושי, המתחבט של (אולי בודדים אולי רבים) מנציגי הרשעות וההרג.
מה אני עושה עם הסיפור הזה עם זיכרון קריאתו והיותו לצד הזיכרון מהסלון המשפחתי והסיפורים או השתיקה בו, לא פענחתי את השאלה גם כשהבחנתי שתוך קריאתו הדמעות איבדו שליטה.

מסתבר שגם ספר זה הוא ספר "מצטבר", ספר שתחילתו הקפואה, תרתי משמע, לא ממש מספרת את סופו המזעזע.
אי שם בפולין, בזמן מלחמת העולם השניה, חבורה של חיילי מילואים צריכה לאתר ולהביא יהודים. יש משימת איתור ויש משימת השמדה. מתברר שגם בין אלה יש העדפות ומשימת הירי וההרג של היהודים מעיקה ומדכאת, והחיילים, שכבר אינם צעירים, מעדיפים להתחמק ממנה.
המספר ושני חבריו, אמריך ובאואר, מתמרנים את מפקדם הנוח שיתיר להם לצאת למחרת היום למשימת חיפוש אל מול הסגן גראף הנוקשה. זה מצליח והם יוצאים בבוקר קפוא כשהם עטופים מכף רגל ועד ראש, השמים מעורפלים ומכל עבר לבן ולבן אינסופי. כך צריך למצוא יהודים ולהביאם למחנה ואחד כזה אכן נמצא, עלם צעיר, שיודע שגורלו הולך ונכתב ומתברר לרעה.
שלושת חיילי המילואים נעשו חברים. אמריך מרבה לדבר על בנו המתבגר, המתחיל לעשן למרות שאביו לא ממש רוצה שיעשה זאת. זה מטריד אותו והריחוק מבנו האהוב גורם לו לדבר עליו כל הזמן. עתה הם מחזיקים בעלם יהודי רק קצת יותר מבוגר מבנו של אמריך, הם עצמם רעבים ולפתע בית, יותר חדר שהוא מטבח ומחסן מבית ממש. הם נכנסים לשם, למקום נקלע גם פולני, כלבו ובקבוק אלכוהול תפוחי אדמה. את היהודי הם שמים במחסן.
פתאום נמצא גם נקניק שהביא אחד מהם, גם בצלים נמצאו, לכולם לחם קפוא ושקית סולת. איך מכינים מזה משהו הראוי למאכל? בחדר יש תנור בישול על פחם, אלא שפחם אין, אבל כסאות ודלתות יש ואש תהיה, גם מרק. במרק יהיה גם אלכוהול, גם חום יהיה לכמה שעות.
והיהודי? למרבה ההפתעה גם הוא מוזמן לאכול ואז עולה השאלה שכנראה רק חיילים מבוגרים יכולים להעלות: אמריך, שבנו האהוב רחוק בבית, תוהה האם לא ראוי להשאיר את היהודי בחיים ולתת לו ללכת, ובכך להשקיט קצת את מצפונם הבוער. הם יודעים שהם יענשו ע"י הסגן הקשוח, שיצאו ולא הביאו דבר, אבל זיכרון העלם המשוחרר יקל את זיכרון ההרג שביצעו.
היהודי לא מבין אותם והם חופשיים לדון בגורלו. אמריך בעד שחרורו והאחרים רואים לנגד עיניהם את הסגן המשתולל ואת ההשארות במחנה והצורך למלא את ההרג של היהודים האחרים שהובאו.
הסיום מכה בבטן בעוצמה. זו לא ספרות גדולה, אבל החבטה מזעזעת ומטלטלת.