“"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?”