לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

ה

אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור <mark>צריץ'</mark> שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצ

''גן שופע הוא בית קברות, מקום של חגיגת חיים לצד הכרה בסופיותם''(עמ' 14/ גנים בימי מלחמה) את הספר הזה קיבלתי בימים האחרונים לפני הפסקת אש של שאגת הארי. לקחתי אותו למקלט. מה ששמתי לב בספר הזה מעבר למראות של הגנים מדוברים בספר יש כאן גם סוג של אופוריה קטנה של בריחה מהמציאות לראות יופי כשבחוץ יש מלחמה, אש. וזה מאוד הועיל לי בימים שהרגשתי מיואשת לשבת במקלט בלי קליטה בנייד, כי לא בכל המקלטים יש נייד.