“לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.
המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.
תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.
מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.
למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.
לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.”