משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה.
<mark>טארה וסטאובר</mark>, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם".
הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000,

#
תמיד תהיתי על מניעיהם של אנשים שכותבים אוטוביוגרפיה. אני יכולה להבין, בערך, את אלה שכותבים ביוגרפיה. הם נתקלים בדמות יוצאת-דופן, מעריצים או סולדים ממנה, אוספים מידע ופורקים אותו על דף. אפשר להבין. אבל איך אדם מחליט שהסיפור שלו צריך להיות נחלת הכלל, ובעיקר – למה הוא חושב שהוא זה שיכול לכתוב את הסיפור - למרות שיש להניח שלא היה מנסה לצייר, לרקוד או להופיע בפני קהל, אם לא היה לו כישרון לזה.

<mark>טארה</mark>

"משכילה" של <mark>טארה וסטאובר</mark> הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת ב

לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה.
לפעמים הם אוויר לנשימה.

בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי.
החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות –
לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא ה

בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום

זהו סיפורה האוטוביוגרפי של דר׳ <mark>טארה</mark> ווסטאובר, בת למשפחה מורמונית אדוקה וקיצונית במיוחד, שהתגוררה באיידהו ונשלטה שלטון ללא מיצרים על ידי אביה, אדם אכזר, אדוק ביותר ולא ממש שפוי, שמתכונן כל חייו להישרדות בני המשפחה כשיגיע מועד ״אחרית הימים״. זהו אדם שגידל את ילדיו הרבים במחסור מתמיד וסירב לשלוח אותם לבתי ספר ובמקום זה העדיף חינוך ביתי עלוב ברמה של כיתה נמוכה בבית ספר יסודי.

יחסו של האב הדומיננטי

אחד היתרונות בחברות במועדון הקוראות שלי הוא האפשרות לקרוא ספר פעם נוספת. החיים עמוסים, אנחנו ממהרים ורשימות הקריאה (למי שמתחזקים אותן) הן אינסופיות. לכן בחירת ספר שכבר קראתי לדיון במועדון הקריאה מהווה אפשרות לחזור שוב לספר בעיניים חדשות.

הקריאה הראשונה שלי של הספר "משכילה" מאת <mark>טארה</mark> ווסטאובר התמקדה בעיקר בפן החברתי, דתי, ומגדרי. החיים ההזויים/מוטרפים של <mark>טארה</mark>, אחיה ואחיותיה במסגרת משפחתית של הור

<mark>טארה וסטאובר</mark> גדלה בחווה מבודדת על ראש גבעה בעיירה בת 250 תושבים באיידהו. איידהו היא על גבול קנדה. היא גדולה פי 20 מישראל ויש בה בערך שישית ממספר התושבים שבישראל. ארץ קשוחה, ריקה וקרה. וסטאובר היא הצעירה מבין שבעה אחים ואחיות במשפחה מורמונית אדוקה. המשפחה אספה נשק והכינה מאגרי נפט גדולים במורד הגבעה והתכוננה ליום הדין. האב אמר כל הזמן שהסוכנים הפדרלים יבואו, ייקחו חלק מהם ויהרגו את השאר. היא לא יוד

באחד מימי לימודיה בסמסטר הראשון באוניברסיטה, <mark>טארה</mark> הרימה את ידה, וכשקיבלה את רשות הדיבור מהמרצה, היא הקריאה משפט מתוך ספר הלימוד בו קראו, ונעצרה במילה אותה לא הכירה. היא שאלה מה משמעות המילה.

המילה היתה שואה.

השקט שנפל על הכיתה היה כבד ורועם בשתיקתו. היתה תדהמה הן מצד הסטודנטים כמו גם מצד המרצה כאחד.

<mark>טארה</mark> היתה אז בת תשע עשרה. לא ילדה בת שבע שעדיין לומדת על העולם.

כי כשילדות בנות גילה