![הצל [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers101/1013942.jpg)
פטר שלמיל, גיבור הסיפור הזה, הגיע לחווה של אדם אמיד ובכיסו מכתב המלצה, בתקווה להשיג עבודה. באותו מקום ניגש אליו אדם מסתורי, לבוש אפור, ופנה אליו בשיא הנימוס: "בזמן הקצר שהיה לי העונג לשהות במחיצתו יכולתי פעמים אחדות – ירשה-נא לי לומר לו זאת – להתבונן מתוך התפעלות שאין מילים בפי להביעה, התפעלות אין-קץ, בצילו היפה של אדוני, הצל היפה הזה שאדוני מטיל בשמש כמתוך בוז אצילי קל, בלי לתת עליו את דעתו, הצל הנהדר הזה שכאן, לרגליו של אדוני. יסלח-נא לי על בקשתי שהיא אמנם בקשה נועזת. אולי יתרצה לי אדוני ויסכים להפקיד בידי את הצל הזה שלו". לאחר שהתאושש מתדהמתו ונוכח ההצעה המפתה – עושר בלתי מוגבל – הוא קיבל את ההצעה. אותה דמות איפשרה לו, בעוד שנה ויום, לחזור בו מהעסקה.....
מיהו אותו איש מסתורין? בשלב מאוחר בסיפור הוא חושף את עצמו: "לא רואים זאת עלי? שדון מסכן, ומין מלומד וחוקר-טבע שידידיו גומלים לו רעה תחת טובה על כשרונותיו המצוינים ואין לו בעולם הזה שום הנאה אלא עריכת ניסיו המעטים...".
במהרה שלמיל צבר הון עתק ומפזרו בנדיבות. הכל רצו את קרבתו, עד שגילו שלאיש, שומו שמים, אין צל. "...הנשים לא הסתירו את הרחמים הרבים שעוררתי בליבן, ודבריהן פצעו את נפשי לא פחות מלעגם של הצעירים ובוזם היהיר של הגברים...". כך הוא נאלץ לוותר על אהבתה של נערה יפה שאביה מתנה את נישואין עימה בכך שיוכיח שיש לו צל.... במר יאושו שלמיל ניסה לאתר את המוכר המוזר, אך המוכר הלה חזר ואומר שעליו להמתין שנה ויום ואז יקבל הצעה אחרת....
ואכן בתום המועד הופיע אותו איש מסתורי והציע לו הצעה חדשה: הצל תמורת נשמתו של שלמיל. שלמיל סירב בטענה שבעיניו זהו מעשה מפוקפק. על כך משיב לו האיש בלעג: "ושמה יורשה לי לשאול, איזה מין דבר הוא נשמתך? כלום ראית אותה מימיך, ומה יש בדעתך לעשות בה אחרי שתמות? עליך לשמוח שנמצא לך חובב הרוצה לתת לך עוד בחייך בעבור הורשת הנעלם הזה ...תמורה של ממש, היינו את צל גופך שלך". האיש מנה את היתרונות שהחזרת הצל ישיגו לו – חיי עושר נוחים עם אהובתו. שלמיל דחה את ההצעה, נפטר מקרן השפע שלו ומתחיל את השלב הבא בחייו כמתבודד, חוקר טבע, הרחק מהחברה האנושית. את תובנותיו מעוניין הוא להפקיד באוניברסיטת ברלין, למען הרחבת הידע האנושי....לבסוף שלימל משתף את הסופר בסיבה מדוע הוא חלק עימו את הסיפור "...בחרתי להפקיד בידך למשמרת את סיפורי המופלא, אולי ילמד לקח מועיל לכמה מתושבי כדור-הארץ......ואילו אתה, ידידי, אם מבקש אתה לחיות בחברת בני-האדם, למד להעדיף את הצל מן הכסף, אך אם מבקש אתה לחיות למען עצמך ולמען הטוב שבך, או-אז אין אתה זקוק לעצה".
שאמיסו, בן התקופה הרומנטית וחוקר טבע בעצמו, רקח סיפור שיש בו אלמנטים אופייניים לתקופה הרומנטית, כך מדגיש יורגן ניראד באחרית הדבר המעניינת שכתב. הגאולה בסיפור היא לא בנוסח הרומנטי הרגיל– הגיבור זוכה באהובתו, אלא ברוח תקופת ההשכלה: הגיבור מוצא את יעדו כחוקר הטבע. הגיבור דומה במסלול חייו למסלול חייו הצבעוני של שאמיסו עצמו, שבגיל מבוגר יחסית הפך לחוקר טבע.
ומניין השם שלימל? ניארד ציין כי שאמיסו כתב על כך במכתב לאחיו: "שלמיל, או מוטב שלמיאל, הוא שם עברי ומשמעותו אהוב האלוהים...בלשון השגורה בפי היהודים מכונים כך אנשים לא-יוצלחים, או אומללים, ששום דבר אינו עולה בידם לעולם...". מהמעט שנברתי באינטרנט, לא מצאתי תימוכין לפירוש מילולי זה (אהוב האל).
שלוש סוגיות עניינו אותי במיוחד בסיפורון הזה. האחת, לגבי הבחירות של הגיבור. לאחר שמכר את צילו וניחם על מעשהו, הוא וויתר על האפשרויות להחזיר אליו את משרתו הנאמן ואת אהובתו. הוא בחר בחיים כחוקר סגפן. האם זהו סוג של "תיקון" או היטהרות במקבילה החילונית – חקר מדעי של הטבע הסובב אותנו - של הנזיר המתבודד השוקע בלימוד כתבי הקודש, הרחק מהבלי החברה? האם הסופר התכוון להציב שתי חלופות: האחת, התערות בחברה בכל מחיר לעומת מימוש מה ששאמיסו כינה "הטוב שבך" – הקדשת חייך לחיים בעלי משמעות (חקר הטבע)?
השניה, היא התנהלותו של אותו שדון, צייד נשמות. האם מלכתחילה כיוון להשגת נשמתו בשלבים: לרכוש את צילו של קורבנו כדי להניע את שלימל, מתוך יאוש, למכור את נשמתו כדי לחזור לחברה האנושית? וכיצד השפיעה אגדת פאוסטוס שרווחה בגרמניה ממצאה ה-17 ומאוחר יותר זכתה להנצחה במחזהו של גיתה עם הסיפור של שאמיסו?
השלישית, היא הדרך בה האיש באפור מציג את עצמו – "מלומד וחוקר טבע", מעין מקבילה מלומדת של האנטי כריסט או השטן בתיאולוגיה, לא מלאך שסרח או דמון, "רק" חוקר (שסרח?) בתחום המדעי (ובמקום ניסויים הוא עושה ניסים...).
אודה שלא הקדשתי מחשבה יתרה אודות המשמעות של הצל עצמו בסיפור. ניארד, באחרית הדבר, מזכיר שתי פרשנויות עיקריות: האחת של תומאס מאן, במסע שנכתבה כמאה שנים לאחר הופעת הסיפור (1911): "ההישג האמנותי העיקרי של המחבר הוא בכך שעולה בידו להציג את הווית החיים הבורגנית בנאמנות ריאליסטית ובמלוא הדייקנות עד הסוף, אפילו בזמן שהוא מתאר התרחשויות אגדתיות מובהקות, עד כדי כך , שאם סיפורו של שלמיל נקרא כמעשה 'מופלא', אין זה אלא במשמעות של עלילה משונה, יוצאת מגדר הרגיל, אבל בוודאי לא במובן של סיפור פלאי, מחוץ לגדר הטבע, כדרכן הלא-אחראיות של האגדות". מאן הוסיף: "הצל...נהיה לסמל של הסולידריות הבורגנית והשייכות האנושית בכלל". לעומתו, יוזף נדלר, חוקר ספרות בעל השקפות לאומניות, הציג זאת אחרת באופן נחרץ (1921): "האור הבהיר ביותר הנופל על אדם מבחוץ, האור המטיל איפוא את הצל החזק ביותר הם הלאום, האמונה והמשפחה".
פרופסור סימונה מיקאלי (Simona Micali), מרצה לספרות איטלקית באוניברסיטת סיינה, כתבה מאמר מרתק בשם "הגיבור וצילו" על משמעות הצל בסיפור זה, הסיפור הראשון בתרבות המערבית אודות אדם המוכר את צילו, והשפעתו על סיפורים מאוחרים יותר שהושפעו מסיפור זה. מיקאלי ציינה כי מסיפור זה לא ברור עד כמה הצל הוא ישות עצמאית בעלת רצון משלה: כך כששלימל הנואש שאל לרגע את צילו ומנסה להמלט עימו, הצל לא נענה. האם זה ביטוי לסוג של מודעות, גם אם היא נמוכה, או פעולה המוכתבת על פי חוק הקניין, שהוא כמעין חוק פיזיקלי? אחרי הכל האיש באפור הוא בעליו של הצל.
מיקאלי ציינה כי הסיפור של שאמיסו הוא מקור ההשראה למספר סיפורים נוספים אודות הצל: הליבריט של הוגו פון הופמנשטאל אודות קיסרית מהממלכה אגדית שהיתה איילה, אך משנתפסה והפכה לבת אנוש ונותרה ללא צל. גם אוסקר ויילד כתב סיפור שבו הצל משחק תפקיד משמעותי (הדיג ונשמתו). הצל מופיע שוב בסיפורי הופמן, שנכתבו שנים מעטות לאחר מכן (סיפורי ליל סילבסטר). גם אגדת פיטר פן מכילה אפיזודה אודות המרדף אחרי הצל. הסיפור המעיין ביותר, בו הצל מקבל מעמד עצמאי יותר הוא בסיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן "הצל": בסיפור זה הגיבור הצפוני מתאהב בבת המדבר הנאווה, אך צילו הוא זה שעוזבו כדי לממש את האהבה לאותה אישה יפה.
מיקאלי פותחת את מאמרה בציטוט המפרגן ביותר לצל באשר הוא: " יש יותר אניגמה בצילו של אדם, ההולך בשמש, מאשר בכל הדתות של העבר, ההווה והעתיד". אבי ציטוט זה ג'ורג'יו דה קיריקו, צייר וסופר איטלקי, אשר התפרסם בין השאר בציורי הכיכרות והצל המוטל בהן....
השורה התחתונה: הסיפור קולח ובמובן זה שיני הזמן לא פגעו בו, גם התרגום של אילנה המרמן מצוין, אבל הסיפור עצמו הרשים אותי פחות מהניתוחים המלומדים של מאן, ניראד ומיקאלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
