#
התחנה האחרונה של ספינת הנהר בקונגו, מושבת מצורעים קטנה, היא התחנה בה ירד הנוסע (האירופי) האחרון. מושבת המצורעים מנוהלת על ידי נזירים קתולים, המכונים "האבות". ד"ר קולן, רופא חילוני שימיו עמוסים בטיפול, מטפל בחולים ב"בית חולים" שנראה כמה שהיינו מצפים מבית חולים בימי הביניים. הנוסע הוא קרי, ארכיטקט מפורסם, שרוצה לפרוש מהעולם. על שלוש הצלעות האלה – הדתי, החילוני והמועמד, מטעם עצמו, לנזירות כביכול - יש צלע נוספת – העשיר. פורש מסמינר לכמרים, אנוכי שמנסה לקבל אישורים על משמעותו מאחרים. בחיפושיו אחרי אישור הוא מתעלם מצרכים של אחרים ודוחה כל פרשנות שונה משלו על מה שאלוהים רוצה.
בזכות הביקורת של עמיחי (תודה רבה) אספתי אותו מהספסל, אחרי שנמנעתי לקרוא אותו בעבר, כי חשבתי שהוא עוסק בעיקר בדת, נושא שלא מעניין אותי בדרך כלל. הסיפור אמנם עוסק גם בדת, מוסר ואמונה, אבל בדרך אירונית שאינה מצביעה על העובדה שגרהם גרין קיבל על עצמו כבוגר את הדת הקתולית.
עותק הספר יכול היה להימכר ב"כריסטי" כשאספתי אותו. הוא הודפס ב1963 ונותר ללא פגם פרט לדפיו הצהובים. נראה כאילו נשמר במוזיאון. אבל – הוא לא רגיל, ואולי לא אוהב – שיקראו בו. למרות הזהירות תוך קריאה התמרטט לו הספר במהירות רבה, כמו יצירות אמנות עתיקות הנחשפות לאור. נראה לי שיהיה קשה לקרוא בו שנית במצבו.
הספר תורגם בידי אחד, א"ד שפיר, שסיפק לי כמה אתנחתות קומיות. לדוגמה "שמועה מפליצה" (הוא התכוון, כנראה, ל"שמועה גורמת פלצות" אבל זה מה שיצא לו...) כמו ספרים אחרים של גרין אני חושבת שמגיע לספר הזה תרגום חדש ומעודכן. הסיפור מקסים, בזכות האירוניה הסמוייה למחצה, יכולתו הסיפורית של גרין והכתיבה, שראויה לחשיפה.
כמו שאמרתי הסיפור אינו עוסק בדת, אלא באמת שעד כמה שאני יודעת שום דת אינה עוסקת בה. זה שדובר אמת בסיפור – לא מאמינים לו. ועוד משהו שמתבהר בסיפור הזה: השקר שמאמינים בו אומר יותר על אישיות המאמין, מאשר כל דבר אחר. באופן כללי, לשקרים קל יותר להאמין מאשר לאמת. את זה אנחנו יודעים הכי טוב היום, 65 שנים אחרי שנכתב הסיפור הזה.
זה מה שכתב עמיחי בסוף הביקורת שלו על הספר: "ספר נהדר. לא כותבים כאלה היום." אני הייתי כותבת את זה, אם הוא לא היה כותב את זה קודם.


















