#
התחנה האחרונה של ספינת הנהר בקונגו, מושבת מצורעים קטנה, היא התחנה בה ירד הנוסע (האירופי) האחרון. מושבת המצורעים מנוהלת על ידי נזירים קתולים, המכונים "האבות". ד"ר קולן, רופא חילוני שימיו עמוסים בטיפול, מטפל בחולים ב"בית חולים" שנראה כמה שהיינו מצפים מבית חולים בימי הביניים. הנוסע הוא קרי, ארכיטקט מפורסם, שרוצה לפרוש מהעולם. על שלוש הצלעות האלה – הדתי, החילוני והמועמד, מטעם עצמו, לנזירות כביכול - יש צלע נוספת – העשיר. פורש מסמינר לכמרים, אנוכי שמנסה לקבל אישורים על משמעותו מאחרים. בחיפושיו אחרי אישור הוא מתעלם מצרכים של אחרים ודוחה כל פרשנות שונה משלו על מה שאלוהים רוצה.

בזכות הביקורת של עמיחי (תודה רבה) אספתי אותו מהספסל, אחרי שנמנעתי לקרוא אותו בעבר, כי חשבתי שהוא עוסק בעיקר בדת, נושא שלא מעניין אותי בדרך כלל. הסיפור אמנם עוסק גם בדת, מוסר ואמונה, אבל בדרך אירונית שאינה מצביעה על העובדה שגרהם גרין קיבל על עצמו כבוגר את הדת הקתולית.

עותק הספר יכול היה להימכר ב"כריסטי" כשאספתי אותו. הוא הודפס ב1963 ונותר ללא פגם פרט לדפיו הצהובים. נראה כאילו נשמר במוזיאון. אבל – הוא לא רגיל, ואולי לא אוהב – שיקראו בו. למרות הזהירות תוך קריאה התמרטט לו הספר במהירות רבה, כמו יצירות אמנות עתיקות הנחשפות לאור. נראה לי שיהיה קשה לקרוא בו שנית במצבו.
הספר תורגם בידי אחד, א"ד שפיר, שסיפק לי כמה אתנחתות קומיות. לדוגמה "שמועה מפליצה" (הוא התכוון, כנראה, ל"שמועה גורמת פלצות" אבל זה מה שיצא לו...) כמו ספרים אחרים של גרין אני חושבת שמגיע לספר הזה תרגום חדש ומעודכן. הסיפור מקסים, בזכות האירוניה הסמוייה למחצה, יכולתו הסיפורית של גרין והכתיבה, שראויה לחשיפה.

כמו שאמרתי הסיפור אינו עוסק בדת, אלא באמת שעד כמה שאני יודעת שום דת אינה עוסקת בה. זה שדובר אמת בסיפור – לא מאמינים לו. ועוד משהו שמתבהר בסיפור הזה: השקר שמאמינים בו אומר יותר על אישיות המאמין, מאשר כל דבר אחר. באופן כללי, לשקרים קל יותר להאמין מאשר לאמת. את זה אנחנו יודעים הכי טוב היום, 65 שנים אחרי שנכתב הסיפור הזה.

זה מה שכתב עמיחי בסוף הביקורת שלו על הספר: "ספר נהדר. לא כותבים כאלה היום." אני הייתי כותבת את זה, אם הוא לא היה כותב את זה קודם.

כמאכולת אש - גרייהם גרין (כך כתוב שמו על גבי הספר לפחות)


בשורה התחתונה ובקיצור נמרץ: אדם מוצא עצמו מאבד אמון בהכל, אם זה באורח חייו, באל (כנראה הרבה לפני הנקודה הזו בזמן), בעבודתו, באהבה וכולי..... אך בעיקר, בעצמו. ריקנות מבחילה.

אדם שמאבד אמון קם בבוקר ומרחיק לכת למקום בו לא ימצא לעולם, הוא מניח, וכמובן טועה. ראשית טועה כי את עצמו יפגוש שם, שנית טועה כי אדם בעל שם או בני אדם שהוא חשוב להם לא יכול סתם כך להיעלם. שלישית טועה משום שעל סמך פעולותיו הסופר אגואיסטיות עלולים הנבערים והכסילים או המאמינים לחשוב כי מדובר בקדוש מסוג כלשהו וירצה או לא ירצה במקום החדש יציירו מעליו הילה של גדולה פיקטיבית (או שלא).
הגיבור לא רוצה חברת בני אדם, נמאס לו ואולם לעיתים אין לו ברירה, הוא חייב לתקשר עם אלו שנותנים לו לשהות שם ולפעמים אף להחזיר להם טובה.

אף אחד לא יודע בעצם מדוע הגיע לשם מלכתחילה והם אף לא שואלים, בהמשך מתפתחות שיחות מרהיבות לגבי אמונה, נשים, אהבה, קריירה, טיב החיים וכולי. העלילה מסתבכת ומתפתלת אבל ברוב רובה היא עלילה המעלה מחשבות לגבי האדם אל מול עצמו ואל מול החברה.
שני מולים שונים בתכלית, מה גם שכל אדם חיצוני לאדם יכול לתפוס אותו אחרת לגמרי, עבור האחד יהיה קדוש מתבודד ועבור השני זייפן ושקרן.

נשאלת השאלה: עד היכן הרכילות רודפת אחרי האדם?

שאלות נהדרות ועמוקות שואל גרין ועונה יפה ובאופנים שונים על פי הדמות העונה. ספר קצר, מרתק ורלוונטי עד היום אם כי העלילה מן הסתם מאמצע המאה הקודמת.

אז מסתבר שלא ניתן לברוח מעצמך או מהחיים שהובלת עד כה, אפילו תוכנית להגנת עדים לא תשנה את מי שאתה והבעיות אל מול העולם סביר להניח שיחזרו על עצמם כך או אחרת. מה שכן מעניין שלפחות לתקופה מסוימת גיבור הספר הרגיש מ-א-ו-ש-ר באלמוניותו. סוף סוף הוא הבין על עצמו תובנות עמוקות וחסרות פשרות אל מול קונפורמיזם זול המוצע לנו יום ביומו.

המסקנה של הספר? אותה אני משאיר לכם אם עשיתי לכם חשק לקרוא משום שבספר הזה הצלחתי לדלות לא אחת אלא מספר מסקנות אוניברסליות מרתקות גם אם לא חדשות לי, גרין ניסח אותן באופן מרהיב.

ציון שלי: 8 מתוך 10

כפר טיפולי במצורעים בלבה של קונגו אינו מועמד הגיוני להיות יעד תיירותי מועדף על איש. וכנראה שלעולם זה יישאר כך. לא ככה?
כך חשב לעצמו גיבור ספרנו - קרי, אדריכל מצליח ומפורסם ברחבי אירופה.
לקרי נמאס מההצלחה, מהנשים, מהפרסום, מהתהילה. הכל נראה לו ריקני וחסר טעם.
אז יום אחד הוא קם ונוסע לחור הכי נידח שיצליח למצוא.

בכפר המצורעים נדהמים מבואו. מיהו הזר המסתורי? למה בא?
את כולם הוא מעניין, את כולם הוא מסקרן.
קרי הוא גבר כריזמטי, רציונלי, נבון, ישר, ישיר בדיבורו, שקול, איש שיחה נהדר.
רופא הכפר מוצא בו חבר לדעה, הכמרים המיסיונרים רואים בו צדיק נסתר חוזר בתשובה, בעל המטעים הקולוניאליסט רואה בו נפש תאומה.
מי מהם צודק?

גרין, כדרכו, מפליא לחדור לנפש דמויותיו ומעמיק בעולמן הרגשי, האינטלקטואלי והדתי.
העלילה והדמויות נבנים אט אט ביד אמן של סופר גדול.

ניסיון היעלמותו של קרי נכשל.
אין לו שליטה על פיותיהם של הבריות.
אך עד הסוף הוא שומר על קור רוחו, גם לנוכח אירועים בלתי צפויים.

ספר נהדר. לא כותבים כאלה היום.

ללכת אחורה בזמן...לא רק בגלל תכני הספר...רק להחזיק את הספר בידים: ספר צנוע בכריכה רכה מסדרת הפנינים של ספריה לעם ז''ל. הספר הודפס ב-1968.....שנה לאחר מלחמת הנצחון/אסון.

קרי, אדריכל בעל שם שם ותהילה עולמיים, כובש נשים בסיטונות, מאבד כל עניין בחייו. הוא מחליט לעזוב את הכל: אהובה, תהילה מקצועית עושר וחיי נוחות חומריים - בקיצור להפנות עורף לכל מה שהיה לו אי פעם משמעות בחייו - את הדת נטש זה מכבר וכעת, בשדה התעופה בדרכו לטוקיו, הוא מחליט לשנות כיוון ולהגיע לקונגו. קונגו אינה רחוקה מספיק והוא בוחר להפליג בספינת נהר במחוז נידח עד אשר הוא מגיע למחנה מצורעים המנוהל על יד המיסיון מאות ק'מ ומיליון שנות אור מעיר המחוז הקרובה. האם רצה להגיע דווקא למקום זה? נשאל קרי ותשובתו:"הספינה אינה מפליגה הלאה". אט-אט בונה קרי את חייו במחנה המצורעים. הוא מתקרב לרופא המחנה, דר קולן, ממנו הוא למד על ההקבלה בינו לבין המצורעים: "שמעת כיצד כינה אותי הרופא היום, אחד מאותם שהחולי אכלם. אלה מצורעים המאבדים את כל הניתן למאכולת לפני שהם נרפאים". כל מבוקשו של קרי הוא להטמע בסביבה ולהשכח. בסוף להקבר, ללא צלב, ליד חלקות הקבר של רעייתו של הרופא דר' קולן ושל הרופא עצמו. האם יצליח? האנונימיות המבורכת מגיעה במהירות לקיצה. ריקר, מנהל בית חרושת הגר שעות נסיעה מהמחנה, חושף את המצאו של קרי. מראהו של ריקר, נוצרי אדוק ואיש מאוס "זוכה" לאפיון קטלני, אך ציורי, אצל הסופר "...היה גבה קומה, שחוח כלשהו ומגודל יתר על המידה. דומה היה לסוג צמחים שהבריות משכינים בחדרי הרחצה והללו ניזונים מן הלחות ומגביהים יותר מדי...". מעניין שרק אנשים שליליים או אנמיים זוכים לאפיון פיסי אצל גרין. על מראהו של הגיבור קרי איננו יודעים דבר (ובעצם אף לא את שמו הפרטי). אותו ריקר מנסה לנכס את קרי להצדקת אמונתו וע''י קשירת כתרים לו של הקרבה נוצרית, למורת רוחו הגלויה של קרי שסולד מ"הילה" לא מוצדקת זו. אחריו נוחת הכתב פרקינסון הוא דואג מסיבותיו הוא לקשור כתרים לקרי וכאן מתנהל דיון מרתק בין קרי לכתב וכל התחלואים של עולם התקשורת נחשפים אט-אט. הלהיטות לסיפור מושך גם במחיר אינוס האמת. כיבוד הפרטיות נעלמת כלא היתה כי הרי יש סיפור ויש מיליוני קוראים להזין (ולבנות שם לכתב). אבל האיום הגדול מכולם מגיע מצידה של מרי ריקר, נערונת צעירה וילדותית הנשואה לריקר. האם די ברצונו של ריקר לשים קץ לקשרים רומנטיים עם המין הנשי אחת ולתמיד? כאן העלילה מקבלת תפנית דרמטית. קרי הפנה עורף ל"עולם" האם זה יגמול לו מידה כנגד מידה?

הספר הנפלא הזה עוסק רבות בשאלות של האמונה ושברה, נושא שהעסיק את גרהם גרין ברבים מספריו. לא רק סוגיות תיאורטיות אלא גם הקבלתם בחיים החברתיים של האדם: "...הבאים בברית הנישואים עם אלוהים...אף הם ניתנים לאילוף - הרי אלו נישואים משעממים ככל הנישואים שבעולם. המילה 'אהבה' משמעה מגע פורמאלי של השפתיים כבטקס המיסה, ו'אווה מריה', כתואר 'יקירה', היא לשון יאה לפתיחת מכתב. נישואים אלה כמוהם כנישואים החילוניים שיתקיימו בעינם מכח הרגלים ונטיות המשותפים לאלוהים ולהם -נטייתו של האלוהים להיעבד, ונטייתם שלהם לעבדו...".

גם ההתנגשות בין שני העולמות היא בלתי נמנעת - בין עולמו של ראש המיסיון לבין עולמו של הרופא החילוני דר' קולן (דבר אשר לא מפריע להם לעבוד בהרמוניה מופלאה): "האלוהים שלך וודאי חש אכזבה' אמר דר' קולן, "כשהוא מתבונן אל עולמו זה'. 'בנערותך וודאי לא היטיבו ללמדך תיאולוגיה. האלוהים אינו חש לא אכזבה ולא כאב" (עונה ראש המיסיון)."אולי משום כך לא איכפת לי שאינני מאמין בו" (עונה דר' קולן).

הספר נוגע בסוגיות רלבנטיות עד היום: מקומה של האמונה בחיינו; באיזו מידה אנו אדונים לגורלנו; עוצמתה של התקשורת בעיצוב הסיפור ודימוי האדם היחיד וכמשתמע מכך האם יניחו לנו אי פעם לחיות את חיינו כפי שאנו בוחרים?

השורה התחתונה: ספר נפלא המשלב את האווירה המיוחדת של אפריקה המשוונית באמצע המאה הקודמת עם דילמות קיומיות עמוקות חובקות עולם וזמן. הסיפור מהנה מאד ולאחר סיומו - הסירו ספק - לא בקלות יעבור הוא אל תהום הנשיה. מומלץ בחום.

האם יכול אדם לברוח מעצמו? האם הוא יכול למצוא מקום בו הוא ישתחרר מנטל באופן מוחלט? האם הוא באמת רוצה להשתחרר מכל מה שהוא עשה ומכל מה שהוא האמין בו? ומה לרכילות ולאדם כזה, האם היא יכולה לפגוע בו? זה מה שעומד בלב הסיפור הזה של גרהם גרין, שהפעם לוקח את קוראיו למעמקי אפריקה עם גיבור שרוצה להשאיר מאחוריו את הכל, את עבודתו ואת תשוקתו לנשים, כי פשוט הפסיק לרצות ולהאמין בהילך ובערך חייו.

הגיבור שט למקום הרחוק ביותר שיכול לקחת אותו אל הנהר. הבחירה באפריקה, מתברר אחר כך, אפילו הייתה מקרית משהו. כשהוא מגיע בסופו של דבר למושבה לטיפול במצורעים בקונגו שמפעיל מסיון, מבחינתו זה בדיוק החור של האלוהים, מקום שמוכן לקבל אותו כמות שהוא ואולי אפילו מצליח להציע לו סיכוי להשיג את ההיעלמות לה הוא משתוקק, גם מול האלוהים וגם מול עבודתו.

הבעיה היא שהחיים לא ממש פשוטים. אף פעם לא. התגלגלות עניינים, כזו שבה הוא מתנהל בעצם בדרך שונה ממה שהוא התכוון לה, מובילה אותו להתמודדות עם התושבים הלבנים של עיר המחוז. אז הוא מגלה שהרכילות ממנה נסע לקצה העולם לברוח, לא עוזבת אותו. אז הוא מגלה שהעולם שלנו קטן, וכל ניסיונותיו להתמודד עם כך לא צולחים לו, ומשם, למרות שבשלב מסוים הוא מתחיל להרגיש מאושר, העניינים מדרדרים מאוד עד הסוף הטרגי והמיותר.

גרהם גרין הוא סופר של אנשים. את האנשים שמסביב לגיבור קל ללמוד. כל אחד מהם משורטט היטב כדי שנבין מה מניע אותו ומה מרכיב את חייו.

מצד שני תיאורי הנוף המעטים באים רק כדי לשרטט מפה כללית של אזור העלילה, כדי לתאר את התמונה אליה נכנס הגיבור, והם גם עוזרים לשמש את המסר. הבוש שמשנה צורתו ולא נותן לשבילים להתפתח בו למשך זמן ממושך מדי, הנהרות שעולים וגואים והופכים כל נסיעה למסע של כמה ימים, הספינות שמגיעות באיחור של שבועות, כל אלו לא מצליחים לעמוד כחומות מגן מול העולם כולו והעבר, ומול אנשים שלשונם קלה בפיהם ואין להם בעיה להפוך גוזמאות לאמת לאמיתה, מעין אמת שפוגעת בסוף בכולם אחד אחר השני.

והמסקנה בסופו של דבר ברורה: אי אפשר לברוח מהעבר, ולעולם יש את המנהג הקבוע שלו שבו ממשיכים לצעוד קדימה, ולא משנה מה קורה.

(נקרא בהדפסה הרביעית של מהדורת המקור מ-1974, בספריה לעם של עם עובד מספר 66)