#
פעמים רבות כשקוראים מותחן יש הרגשה של חוסר בפרטים. לפעמים הסופר מחזיק את פרטי המקרה קרוב לחזה ומשחרר אותם בקמצנות. לפעמים הסופר אינו מעוניין לבזבז את זמנו על איפיון דמויותיו ומשאיר אותן משורטטות בקווים גסים, כי מה שמעניין אותו הוא התקדמות העלילה. בספר הזה יש דווקא עודף בפרטים. וזה לא בהכרח לטובת הסיפור.
סיפור המסגרת הכללי של הספר מתאר כתב יד לא גמור שמצא בן בעזבונו של אביו, שהיה סופר מותחנים מצליח. הסיפור – שלקורא אין מושג אם מדובר בעלילת כתב היד שנמצא או בסיפור אחר – מספר על סופרת מותחנים מצליחה שנשואה לשיפוצניק עסוק וגרה בוילה מפוארת ומבודדת. יום אחד בתה בת העשרה יוצאת לריצה ולא חוזרת. "הוריה לא יראו אותה יותר" כך כתוב. הסיפור מתרחש ארבע שנים אחרי האירוע הזה, שגרם לפרידה של בני הזוג, רוצח סידרתי של נערות צעירות נתפס ומשחרר לאט לאט פרטים על הגופות.
ועכשיו לעודף הפרטים. יש בו בלש שסובל מזיכרון. הוא לא שוכח שום דבר שקרה או שהוא ראה. (יש תופעה כזאת, היא די נדירה. רוב האנשים דווקא שוכחים את מה שחשוב – למשל איפה הינחתי את מפתחות הרכב – וזוכרים את מה שלא כדאי – למשל את העלבון ההוא שהעליבו אותי בכיתה ח') יש בסיפור שני מקרים של אמנזיה לשני אנשים שונים מסיבות שונות. יש נקרופיליה, עינויים באמצעות מכשיר עינויים (כן, כן, האינקוויזיצייה חיה ובועטת). יש אנשים שחיים ומבלים ברשת האינטרנט האפלה. יש גניבות ספרותיות (כולל הכחשה). ואני לא מונה את המכות, הכליאה, התעללות בגופות ובמשפחות הקרבנות. הסופר גם מעביר את הגיבורה בכמה מהפחים הנהוגים בז'אנר, כולל ירידה (בלילה, לבד) למרתף חשוך, ממנו נשמעים קולות חשודים. הגיוני, ווטסון.
זה לא שהספר אינו מותח. אבל הוא מתיש ובכל פעם שחזרתי אליו נאלצתי לשחזר לעצמי מה אני יודעת וקראתי ממש בכוח. אני מתארת לעצמי שתילייה מרגיש הכרח לשבץ את כל מה שהוא יודע בסיפור אחד. ומה שהוא יודע הוא לעתים קרובות שטחי, שייך למידע פופולרי ולפייק ניוז. לו היה שומע לעצתי היה מצמצם חלק מהזוועות, מתרכז בסיפור אחד, מהדק קצת את העלילה ושומר כמה מרעיונותיו לעוד ספר או שניים. קראתי 73% מהספר ופרשתי. העייפות והשיעמום הכריעו אותי. צריך לקרוא בממוצע 10 מותחנים כדי לקבל אחד שווה. הייתי שמחה אם מישהו היה משנה את הפער הזה, לטובתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
