#
אין שמחה ממני לפגוש על ספסל ספר של סופר אהוב, שטרם קראתי (אני יודעת היום להעריך שמחה, אפילו אם היא אורכת רק רגע...). גם ספריו הפחות טובים של גרין טובים בעיני מספרים בינוניים אחרים. הכתיבה שלו היא שילוב בין סיפור מעניין (בדרך כלל מנומק היטב) לרעיונות אוניברסליים, המסבירים את מה שקורה ומאפשרים הזדהות. יש ענווה בכתיבתו ששובה אותי בכל פעם מחדש, שלא לדבר על ההומור המוצלח והאירוני שאינו משתלט על הסיפור, אבל תורם רבות להנאה.
קאסל הוא בן 62, עובד באחת המחלקות של שירות הביון הבריטי. המחלקה הקטנה שלו – הוא, כפיף ומזכירה ממאגר המזכירות במשרד - עוסקת באפריקה שהיא זירה פחות מרכזית וחשובה מזירות אחרות. בעבר היה סוכן בדרום אפריקה, והסיפור שלו נפרש לו לאיטו במהלך הקריאה. בהווה הספר – סוף שנות השבעים של המאה הקודמת, כנראה - הוא מרוחק ממוקדי השפעה במשרד וממנהליו. נראה כאילו כל מה שמעניין אותו הוא לסיים בזמן את העבודה ולחזור הביתה, לאשתו ולבנו בן ה-6. ביד אמן פורש פה גרין את הסיפור, שכרגיל אינו מה שהוא נראה על פניו ומעורר שאלות שלרובן אין תשובה.
מוקד הסיפור פה הוא בדידות ששוחקת אט אט גם את האדם שנראה חזק ועמיד. בדידות שנוצרת בגלל הרגל לשמור סודות, גם אלה שאינם ראויים להישמר. בדידות שהיא הרגל שכמו סרטן היא מכרסמת את האישיות וכאשר מרגישים בשחיקה, כבר מאוחר לתקן. גיבור הסיפור יקבל החלטות על בסיס רעוע, יבין (רק בסוף הספר) איך מניעים שלו התלכדו לאינטרסים של אחרים והם שיהרסו כל חלקה טובה שהיתה לו, ואשלייה שהוא יכול לשמור על מה ששלו רק אם ירחיק אותו מעיני אחרים. על הדרך מתוארת תרבות ה Old boys ששררה(?) בשירותי הביון הבריטיים, על הטיותיה ואסונותיה.
מסתבר שגרין היה מועמד פעמיים לנובל. בפעם הראשונה החליטו להעניק את הפרס לסופר גואטמלי ובפעם השנייה הפרס הוענק לשנים מחברי האקדמיה השבדית (החלטה שנויה במחלוקת) כל השלושה אלמונים מבחינתי ויישארו כאלה גם בהמשך, לדעתי.
זה ספר עצוב. הוא מתאר באופן בהיר את נסיונותיו של האדם לשלוט בגורלו בדרכים מתוחכמות לכאורה, שמתבררות כדומות לדרכיו של זבוב המנסה לשוא להיחלץ מקורי העכביש. לקראת סוף הקריאה היאטתי את הקצב ואפילו התחלתי לקרוא במקביל ספר אחר – מה שלעולם איני עושה. זאת כדי לעכב קצת את הסיום ואת העצב הנילווה לפרידה מהסיפור שאין לי ספק שאקרא שוב.
















