מזמן לא נהניתי מכתיבה ישראלית מקורית כמו שאני נהנית מפרי עטו של אסף ענברי. אסף כותב בשפה יבשה את דברי ימי קיבוץ אפיקים. דם, יזע ודמעות שזורים בהיסטוריה של הקמת הקיבוץ. ויכוחים אידאולוגים, תלאות מפרכות, סיפורי גבורה וטרגדיות, וגם הצלחות בלתי נתפסות. אבל אסף, בדרכו היחודית, כותב בצורה יבשה, עובדתית, קונקרטית. אין תאורים משתפכים של נוף, אין דיאלוגים או שיחות נפש, אין מחשבות שחושבים הגיבורים, ואין תאריכים, למרות שזהו רומן היסטורי ואפילו כמעט ניתן לומר - מחקר מדוייק ודוקומנטרי על הקיבוץ לאחר חפירות בארכיונים ובתקצירי האסיפות. אז מה יש? אסף מעביר את הרגש וצולל עמוק לעובי הדמויות, כשוזר חוט סמוי ממשפט למשפט והעדינות ה״יבשה״ הזו, יוצרת יש מאין. מתקבלת תמונה מרתקת של הקמת המפעל הקיבוצי, הרעיונות שעמדו בבסיסו, ההגירה לארץ צעירה וקשה, הפרט מול הכלל. אסף מצליח לרסק את הלב עם אפס פתוס ועם חוש הומור משובח (סטייל מתי כספי, אם תרצו) עד שצחקתי לא פעם בקול רם מתאוריו המדוייקים כחץ. צריך סבלנות וצריך להיות מאד ערניים ואז תופתעו לגלות כמה חכמה מלאכת הכתיבה שנעשתה כאן, ומשובחת. אני קוראת את הספר לאיטי ומתענגת על כל עמוד. תודה לך אסף ענברי, על שעות של הנאה ועל זה שהחכמתי.

אני זוכרת שהוקסמתי מהכל, זה לא שלא חגגתי חנוכה מעודי. אך פה היה משהו אחר. היה ערך נוסף לביחד.
היו שקיות חומות מלאות בחול בצדי הדרך. ( פנסים סינים שכאלה ) בתוכם נר דולק. קיבוץ שלם התאסף ליד מגדל המים עם לפידים ביד. שרנו בקולי קולות וצעדנו מסביב לקיבוץ .

הספר בהחלט עם קסם משלו, עברית יפה ואיכותית, תמציתית, מדויקת, אין מקום להשתפכויות או רגשות מיותרים , הספר הוא סקירה על איך הכל התחיל לנו פה בארץ. איך הוקמו הקיבוצים ובמיוחד קיבוץ אחד בשם אפיקים . מי הם החלוצים ששירים אין ספור שרו עליהם מסביב למדורות. מי ייבש את הביצות והוכנס לכלא על ידי האנגלים. מי החביא סליקים כדי שהאנגלים לא יימצאו. וכמה אמיצים נתנו את חייהם כדי שלנו תהיה מדינה.. מה המדיניות לגבי מין חופשי באוהלים. ומי הציץ לבנות במקלחת. דמיינו תקופה אחרת , זמן אחר שבו עסוקים מבוקר עד ערב במפעל הציוני. אין זמן למותרות. עובדים קשה כדי להוציא יש מאיין. ואם קשה אז מתמודדים. כל התחלה קשה וכל בית זקוק ליסודות כדי שיהיה עמיד ואיתן. שם המשחק היה הישרדות וחלק ממנה היה גם לעזוב בית כדי לבנות בית . בבית שבנו דנו על קומוניזם סוציאליזם ודמוקרטיה. איזה בית הם רוצים לבנות ואיזה דור הם רוצים לגדל פה בארץ. שלב אחרי שלב כמו תינוק שלומד ללכת הקימו נקודות שלאחר מכן קראו להם קיבוצים. המטרה להפריח את השממה. להתפזר לארבעה כיוונים להזריע ולזרוע . הפחד הגדול באותם ימים היה להתיישב במקום אחד ולהיכנע לתאוות הביתיות הבורגנית.. עד שלא היה ברירה יותר והפנו את הגב לכל השיטה.

ואנחנו טיפוסים אינדיבידואלים שכמותינו לא מסוגלים אפילו לחשוב על חלוקה של רכוש שווה בשווה. חלוקת בגדים או מזון. רכוש או ממון. קל וחומר לגבי מכתבים אישים שהקריאו בקבוצה כי אין סודות ואסור שיהיו. ( אתגר לא פשוט להתחלק בכל). כל בקשה של חבר הייתה חייבת לעבור בהצבעה. כל רכישה או בקשה ללימודים. כל מילגה וכל משכורת שחבר קיבל בעבור כישוריו הכל התנקז לוועדת כספים והלך לתקציב הקיבוץ שממנו חילקו מנות שווה בשווה.
לאט לאט הבורגנות התיישבה. הסוף של ההתחלה החל. לחברים היו רצונות אישים, לא קולקטיבים.
הם רצו לעצמם ולבני משפחתם יותר. הקיבוץ נאלץ להתגמש..

הייתה מכבסה חדר אוכל, בית תרבות, בית עלמין, בריכה מכון קוסמטיקה, מרפאה, בתי ילדים, פינת חי, כלבו, נגריה, מפעלים החלו לייצר, אדמות החלו להניב. נפתחו אל העולם . היו לימודים, שליחויות לחו"ל. ופתאום היה תקציב אישי תלוי וותק . השוויון השתנה. קיבוצים הופרטו וילדים שבו לגור עם ההורים. הקולקטיב הסוציאליסטי שינה פניו.

אז מה קרה פה? איך הקיבוצים שינו פניהם ואיבדו נכסיהם באחת. איך השוק האפור ונושים קנו נדל"ן מהקיבוצים תמורת הלוואות עתק. ואיך זה קרה שהתנועה הקיבוצית הימרה על הכבוד האחרון שלה וזרקה כספים בבורסה?

האם זה סופו של כל בלון 

ספר מרתק, מומלץ, לעיתים קצת עייף מעודף השמות הרבים. אך התמונה הגדולה היא פרק חשוב ומעניין בתולדות הארץ שלנו.

**********************************
אחת הפעמים הבודדות בספר שמצאתי סלסולי מילים קשורות בסרט של רגשות, הייתי חייבת להביא: קטע של מכתב שכתב חבר לחברתו.


"בשעה חורפית כזאת, כשבחוץ כה קר.
נשמתי את מלא יופיים של החיים.
אחרי ארוחת הבוקר התפוצצו השמיים בבת אחת.
היה עלי מעיל של פושע וכובע של קאובוי.
יש רגעים שאני מוכשר להתפעם.
נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי.
רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי,
ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר,
החרמון הלבן, הכנרת – כולם טמנו אותי בחיקם".

ברעיון, הספר הזה היה אמור להיות מאוד משעמם. הוא פשוט מלא היסטוריה, מנוער ציוני בברית המועצות עד פטירתו כאן בישראל בקיבוץ שהקים.
אבל (!) איכשהו ענברי הופך את ההיסטוריה הזאת למעניינת. לא בגלל מתח, סתם כך כי הכתיבה זורמת.
מרתק לקרוא על מקימי המדינה, בספר הזה ספציפית מקימי קיבוץ אפיקים. על הרצון העז, הנחישות, עבודה הכפיים, חביבות סמכותית, פגישות עם מנהיגים ופרטים קטנים מחיי היומיום בקיבוץ.

זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים החל מהיווסדות התנועה שהקימה אותו, בראשית המאה העשרים, השומר הצעיר ססס"ר, ועד לשנת כתיבת הספר (2009) עם הפרטתו.

הסיפור של אפיקים הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה, והתהפוכות שעברה מימי הקמתה ועד ימינו. על הספקטרום נמצא את כל האירועים המרכזיים שעבר הקיבוץ: החלום על חיים שיתופיים בארץ ישראל, העלייה על הקרקע, הקשיים של החלוצים, השותפות שמתחילה משותפות טוטאלית, של הכל, ועד להפרטה בימינו. הפגיעה הראשונה בשותפות מתחילה עם ההחלטה שמתקבלת באסיפת חברים שהתחתונים כבר לא משותפים לכולם, אלא לכל אחד יהיה סימון של התחתונים שלו. משם זה ממשיך עם קבלת תלושים לצריכה פרטית של אספקה קטנה, העסקת עובדי חוץ במפעל של הקיבוץ, המעבר של הילדים מלינה משותפת ללינה בבתי ההורים, המשבר בעקבות המפולת בבורסה בשנות ה-80, החובות, תכנית ההבראה, הפרטה של השכר, ועוד.

בספר כותב אסף ענברי (עמוד 192): "למעשה, כשהצביעו בעד הדפסת תלושי קנייה חוללו החברים את הרפורמה המהותית ביותר בתולדות הקיבוץ. הם הפכו ללקוחות. לקוחות המצוידים בתקציב אישי שנתי, שהם רשאים לבזבז או לצבור משנה לשנה".

ענברי מתמקד בשבעה גיבורים, המבוססים על דמויות אמיתיות, שהם ממקימי קיבוץ אפיקים. באמצעותם ובהתחקותו אחר מערכות היחסים ביניהם מתאר ענברי את תולדות הקמתו, עקרונותיו, מנהגיו, שגשוגו ושקיעתו של הקיבוץ.

ענברי מתאר את ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, ואת כשלונו בכך עקב הנטייה הטבעית לרכושנות, להורות ולקינון. ענברי מתייחס לסיפור הקיבוצי כאל אירוע טרגי-הרואי. לאנשים הייתה גדולה טרגית, הנדרשת כדי להגשים חזון מרחיק לכת כל כך, שקרא תגר על טבעו של האדם. הם קראו תגר על משפחה, על רכוש, על פרטיות ועל אגו.

הסיפור מובא בצורה כרונולוגית. אבל בשום מקום בספר לא תמצא תיארוך או ציון השנה בה קרה האירוע. הקורא מבין באיזו נקודת זמן אנחנו נמצאים בהתאם להקשר שבו מסופר האירוע (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, המשבר בבורסה, וכד').

הכתיבה של אסף ענברי מאופיינת בתמציתיות רבה ובהומור. זה מוסיף הרבה חן לסגנון הכתיבה, ולא מייגע את הקורא. הוא דוחס 80 שנה ל-276 עמודים. דוגמאות להומור שבספר:
עמוד 68: "נוסף על התינוקות שנולדו לשלוש בחורות משלושה עד חמישה בחורים".
עמוד 70: "הערבים מתקרבים לחצר כנרת כדי לחסוך למיטיה קריצ'מן את מחצית חייו השנייה".

זהו ספרו השני של ענברי שאני קורא. הראשון היה ספרו המעולה "הטנק". הספר הזה לא פחות טוב.

האם זרעי חורבנו של הקיבוץ היו טמונים בעצם הקמתו?
היו מבין חברי קבוצת המייסדים שחשבו שהרעיון של הקמת ה"נקודה", כך כונה קיבוץ אפיקים בהתחלה, הרעיון של התיישבות במקום אחד, הרי הוא בגדר התברגנות מנוונת. בגידה ברעיון הסוציאליסטי. בערך כמו להגיד "שלום" זה לזה. מעשה בורגני להפליא, כידוע.
"הביתה" נקרא ספרו של ענברי, והקורא תוהה האם הכמיהה אל מקום שניתן לקרוא לו "בית" עומדת בסתירה לערכים שהובילו להקמת אותו הבית.

הכי קל להגיד שרעיון הקיבוץ היה מנוגד לטבע האנושי.
אבל הטבע האנושי הרי כולל גם יצירתיות, חדשנות, נכונות לנסות ולהתנסות. חלומות.
"גם לחלום צריך לדעת" הוא משפט החוזר מספר פעמים בספר, כמעין מוטו.
האם שורש הכישלון הוא בחלום הלא נכון?

אסף ענברי כתב ספר יפהפה על חייו ומותו של הקיבוץ ושל האנשים שהקימו אותו.
הניסיון לסכם יותר מחמישה עשורים ויותר מחמישה גיבורים ראשיים בספר אחד, די צנום, נשמע אולי מועד לכישלון אבל התוצאה יפהפיה.
הכתיבה של ענברי תמציתית, מסכמת. הוא מקפיד על מרחק מסויים מגיבורי הספר. מרחק אירוני, שאינו נעדר חמלה.
אז איך הוא בכל זאת מצליח לגרום לנו להרגיש קרוב? לכאוב את כאבי הגדילה של הקיבוץ, את הקרבנות שהוקרבו, את השבר הסופי?
ענברי אינו מנסה לחדור לתודעתם של גיבוריו. הוא ממעט בדיאלוגים, וממעט עוד יותר במחשבות. רוב הזמן הוא מספר לנו סיפור ממעוף הציפור, ורק מדי פעם צולל לזום אין על דמות או על רגע והלב שלנו צולל איתו.

"התנובה המרשימה של השנה היתה תנובת הרפת. יתרון הרפת על הלול, על הדיר ועל הארנבייה הוא שנמיות ותנים אינם טורפים פרות, ככה שאין מה להחמיא לרפתנית יותר מדי, ובכל זאת, כאות הוקרה על תנובת החלב, הוצאה גיטה פרלסון ליום שיט בכנרת, עם עוד עשרה רפתנים מצטינים מקיבוצים אחרים. הסירה טבעה באמצע האגם. לא היו ניצולים."
המעבר החד מהעיסוק בזוטות קטנוניות, האם יש מקום להחמיא על תנובת הרפת או לא, לטרגדיה המתומצתת בשבע מילים, טרגדיה שסופר אחר היה יכול להקדיש לה פרק, אם לא ספר שלם, דווקא הוא יוצר פה את הצביטה החדה, הפתאומית.

"הבלתי לוחמים - שלוש מאות שישים ושישה ילדים, שישה-עשר הורי חברים, נשים הרות, מורות, מטפלות - פונו לחיפה במשאיות שרופדו במזרנים ושוכנו בבית ספר".
הנה חצי משפט שמסכם את ספר הנוער הנהדר "לעזוב בית" של יונה טפר. רק ככה אפשר להכניס כל כך הרבה היסטוריה ודמויות בתוך ספר אחד.

הסיפור המרוחק-מתומצת הזה יוצר אפקט כפול, סותר, של תיאורי הדמויות. מחד - דמויות מעין-מיתיות, דמויות שכותבים עליהן כפי שנכתב על דמויות במיתולוגיה: דמויות פועלות, שהכותב אינו מנסה לתאר את מחשבותיהן ואת עולמן הפנימי. ומאידך - מעין קריקטורה, רישום מהיר בעפרון של קווים מרכזיים, עם נטיה אירונית שמבליטה לעיתים את הנלעג.
ועם זאת, אי אפשר שלא לחוש אהדה, אמפתיה לניסוי האדיר הזה. לאידיאולוגיה. להקרבה של האנשים שיצרו אותו.

כן, אפשר לזהות את זרעי הפורענות מפוזרים בין עמודי הספר.
חבורת צעירים חדורי אידיאולוגיה.
צעירים בלבד, ללא הורים. בתחילת הדרך, גם ללא ילדים. ללא ניסיון חיים, ללא איזון. הכל קיצוני כל כך, שחור ולבן.
המכתבים מהמשפחה מוקראים בקול לפני כולם. פרטיות, היא ככל הנראה עניין בורגני.
החברה שתרמה סכום כסף משמעותי לקבוצה - אינה יכולה לקבל בחזרה חלק ממנו בכדי לטפל בכוויות האנושות שנגרמו לה בשל תאונה. גם אסתטיקה וקוסמטיקה הם עניינים בורגניים, מסתבר, ולקיבוץ יש סדר עדיפויות משלו.

ואז מתחילים להגיע הילדים.
ושוב נצבט הלב.
הילדים ששמם נבחר באסיפה קיבוצית. הילדים שמגודלים ע"י כל החברים, אבל לפעמים ע"י אף אחד.

הויכוחים הקטנוניים.
"ברטה לא הסתפקה בקבר של נירה, ושתלה לזכרה גינה שלמה על פני אותה חצר פנימית של קלת שנירה שתלה בשוליה שתי פקעות של רקפות. גינת ההנצחה קוממה חברים רבים, כי משפחת קריצ'מן השתלטה לטענתם על שטח ציבורי".

"התברר שחברים מסוימים מחליפים ביניהם רהיטים. בעיקר ספות. תופעה זו הוגדרה על ידי לוניה "מסחר", ובתום שורה של אסיפות רותחות הוחלט ונכתב בתקנון, מתחת לסעיף הקובע שחבר המקבל מתנה מבחוץ צריך למסור אותה למזכירות, ש"אין להעלות את רמת החיים על ידי יוזמה פרטים של קבלת ספה שלא מוועדת שיפור החדר"".

השיויון לכאורה.
"מרים החליפה עם קלרה זיכרונות יפים מוינה. קלרה לא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה יפה: היא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה בכלל".

"לקראת סוף הקדנציה שלו שלו כמזכיר הקיבוץ ניסו חברים ותיקים לנחש לאיזו שליחות הוא יצא בקרוב - או, כמו שניסח זאת חיים ייני: איזה מעשים גדולים הוא יעשה בזמן שאנחנו נתחפר בעבודה".

"חבר אחר, שככל הידוע לא עבד מימיו בשום ענף מוכר ושמצפונו היה נקי משום שמעולם לא השתמש בו[...]"
(טוב, את הציטוט הזה הייתי חייבת להוסיף ולו רק בגלל שהוא הצחיק אותי כל כך).

לקראת סוף הספר עובר ענברי מדי פעם להשתמש בגוף שני, ב"אתה". אז הקורא יודע שהוא עבר לתיאור חוויותיו שלו משנות הילדות בקיבוץ.
אין בו התרפקות סנטימנטלית על הילדות היפה בקיבוץ, אך גם לא כעס, האשמה וטראומה. הילדות היתה מה שהיתה, על האור ועל הצל.

זה ספר נהדר. ספר שמעניק סקירה על החלום ושברו, על החולמים ועל הלוחמים.
זה ספר שונה, לא סטנדרטי ומומלץ בחום.

העמק הוא חלום

משאיות הענק נשפו ונאנקו בעלייה לטבעון, עמדתי בצד הכביש והבטתי בבולי העץ הענקיים הקשורים לארגזי המטען, שהובאו מאפריקה כדי לייצר לבידים באפיקים, והרגשתי תחושה של הערצה לקיבוץ שהיה לו מפעל ענק, ששמו נישא בפי הילדים, קלת אפיקים - דוגמה להצלחה ולהגמוניה הקיבוצית, בתחומים רבים כמו ספורט, מנהיגות פוליטית, חקלאות וצבא.

אחר כך עבורו מספר שנים, בגרתי והייתי סטודנט. הארץ עברה מהפך, בגין עלה לשלטון והשתלח בקיבוצים, בפרט באלו שבעמק וטען כי ישובי העולים הוקמו בכדי להוות כוח עבודה זול לקיבוצים. ההסתה נגעה בנקודה כאובה, הקיבוצים הפסיקו להרגיש יפים וצודקים, ונכנסו למשברים כלכליים וחברתיים, כאלה שכמעט פירקו אותם לרסיסים.

לפני שנים לא רבות, פגשתי את הבת דודה שלי שעלתה מחבר העמים ונישאה לחבר קיבוץ אפיקים, אישה בשנות החמישים, שסיפרה לי בחשש גדול על תהליך השינוי והפרטה עבורה, על פתיחת חשבון בנק לראשונה בחייה, על מציאת פרנסה קטנה, כמעצבת ציפורניים, אותה היא מנהלת כעסק, והבנתי שכעת בקיבוצים יש אנשים עניים כבת דודתי, באותו רגע הרגשתי כאב וצער על בת דודתי ולמי שהיו האליטה וכעת הם נאבקים על הישרדות.

מאז אני קורא ספרים העוסקים בחלום הקיבוץ ושברו, ובאמצעותם אני מחפש תשובה, האם לקיבוץ עתיד ומקום בציונות הישראלית המשנה את פנייה, האם הקיבוץ יעבור את המשברים ויצא לדרך חדשה ?

לפני שנים, ראיתי סרט ישן של הארכיון הציוני על חלוצי העמק, הוא נשא את השם, הכול כך יפה, העמק הוא חלום, תמיד תהיתי למשמעותו העמוקה והמדויקת של השם, כעת כשאני קורא את סיפרו של אסף ענברי, הביתה, אני מבין כי החלום מתייחס למעשה אנושי גדול מהחיים, כזה שהופך את הבלתי אפשרי למציאות של חיים מלאי גאווה, למה שהעמק מסמל לתושביו.

ענברי מספר סיפור אנושי מרגש, על חלוצים שהאמינו ברעיונות לתיקון עולם, שהגיעו למקום שבו היו ביצות וקדחת, וחלמו חלומות ענקיים להפריח את השממה, לסלול בה כבישים, באמצעות גדוד פועלים, להקים יישובים, חלוצים שרעבו לחם, עבדו בפרך בשמש קופחת, רקדו ושרו בהתלהבות משיחית, ולעתים שקעו למרה שחורה, וסבלו געגועים לבתים שנטשו מאחור, נשברו וחזרו, התאבדו, מתו ממחלות, נהרגו בפרעות, או במלחמות, היו ששרדו, ולבסוף הגשימו את החלום.

החלמות הפכו לממשיים יותר, לתמונת קיבוץ בה, בולט מגדל המים מעל לבתים עם גגות רעפים אדומים הטובלים בירוק, ובקדמת התמונה טרקטור חורש תלמים. מול הדימוי היפה מתוך גלויות שנה טובה, הייתה מציאות תובענית אותה הקיבוץ ניסה לעצב כארגון מכוון משימות לאומיות, לגוף שהפך את השוויון האוטופי לדת חדשה, שלוותה בדיונים, בויכוחים אין סופיים ובחוקים ובתקנונים מפורטים ומוקפדים, שניסו לשנות את הטבע האנושי, כמו הלינה הקבוצתית. בדרך ליישום האוטופיה הקיבוץ העדיף את האינטרס הקבוצתי על האינטרס האישי, והצורך האנושי. היו שתמיד ידעו להסתדר עם השיטה, הם נסעו משליחות אחת לשנייה. לבסוף הגיע דור הבנים שהנהיג את הקיבוץ לקריסה.

אסף ענברי, מספר את סיפור אפיקים שבעמק, הוא מתאר בערגה, באהבה, ובחמלה את החלוצים שייסדו את הקיבוץ, הוא מצליח לדחוס שמות, חלקם גיבורים אלמונים ולבנות סאגה קיבוצית נפלאה, הוא יודע לתאר את האידיאולוגיות והמתחים שהניעו את החלוצים, למול החולשות האנושיות, ולצידם המעשיות, הנועזות ויכולת ההמצאה. ענברי מתאר בהומור עדין, בעצב ובסרקסטיות את שלל הטיפוסים, והמצבים העצובים והמצחקים. יש בספר תיאורים נפלאים של הטריקים, והשטיקים בהן משתמשת הנהגת הקיבוץ בכדי להעביר החלטות במשק, על הגזברים שעשו את כול הטעויות. מהבחינה הזאת הקיבוץ הוא המיקרו קוסמוס לאופן שבו נבנתה המדינה. הספר הזה הוא סוגה מיוחדת, קו תפר בין תיעוד היסטורי לכתיבה ספרותית ביוגרפית, התוצאה היא סיפור מופלא לחוויה האנושית שבנתה את הקיבוץ, תהליך של הגשמת חלום, וגם של שבר גדול. הספר הביתה של ענברי, מילא אותי געגועים ועצב לתקופה שחלפה, אך גם בתקווה להמשכיות הקיבוץ המוצא כעת דרך להתחדש ולהיות רלוונטי בעידן נטול חלומות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


יוחנן סימון - קיבוץ

לא פעם הביטוי 'עם הספר' עולה למרחב הציבורי, בדרך כלל הביטוי הזה תמיד מגיע עם ביקורת מרירה על הדור שהולך ופוחת. הנשיא ראובן ריבלין פעם הגדיר זאת כך "אנחנו הופכים מעם הספר לעם הארץ". מה זה 'עם הספר'? ומי נתן לנו את התפקיד הזה?

מקור השם הזה להפתעתי הוא מהקוראן, שם ניתן לנו השם 'אנשי הספר' שבעתיד השתנה ל 'עם הספר'. ההגדרה העצמית שלנו כמו בהמון מקרים שונים, נתנה לנו ע"י זרים.

באחד הוויכוחים הרגילים על ישראל ברשת אל ג'זירה. ד"ר וואפה סולטן התמודדה עם איש דת קיצוני שלגלג ביהודים. בשלב מסוים היא תיקנה את האיש דת ואמרה "שהם לא עם הספר הם עם של ספרים רבים..." אכן כן, זאת הגדרה יותר מדויקת של העם היהודי. אנחנו כותבים המון ספרים, מספרי מדע ועד רומנים. למה אנחנו כותבים כל כך הרבה ספרים?

לאחר יצאת ישראל ממצרים האל מצוה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (שמות יג ח). העם מקבל את אחת המשימות הראשונות שלו כעם והיא לספר סיפור לדורי דורות. אני חושב שאנחנו העם היחיד בעולם שיש לו חובה דתית כזו. עם חובה זו פיתחנו מיומנות כמעט אבולוציונית לספר סיפורים. הסיפורים של עם ישראל הם בעיקר עוסקים בלידתו של העם והתנהלותו במשך הזמן. כמו כל 'סיפורי עם' מטרתם היא לחנך.

ענברי שרואה את עצמו חלק מאותה מורשת, כותב את לידתו והתנהלותו של קיבוץ 'אפיקים'. משלב ה"לך לך", שבעה גיבורים שעוזבים את אירופה ומתמקמים בעמק הירדן ועד ימינו אנו. הסופר כותב את הסיפור בצורה קרה, מרוחקת רגשית כאילו היה צופה מתעד. בסגנון הכתיבה הזה ענברי משלב הומר דק ומתוחכם בדומה לסופר מאיר שלו.

היום הקונוטציה של המילה קיבוץ היא לא חיובית בלשון המעטה. היא נעה מתמימים / טיפשים קומוניסטים ששבויים באידאולוגיה שסותרת את טבע האדם. לבין 'חולבי המדינה ואדמותיה'. עם השנים הקיבוץ הפך להיות שם קוד לארכאיות וחוסר רלוונטיות. יוצאי הקיבוצים הוסיפו תיעוב, כשהציגו את הקיבוץ כניסויים בבני אדם. הן בנושא 'בית הילדים' שהפך להיות שם קוד לאטימות אנושית והן בנושא העדר 'האני' בכל התחומים.

ענברי החליט לענות לכולם לא דרך דיונים של בעד ונגד, אל ע"י 'והגדת..' הוא לוקח את סיפור לידתו וחייו של הקיבוץ עד ימים אלה. בכישרון רב הוא כותב את סיפורו של הקיבוץ דרך עיני המייסדים. הסופר מראה לנו את המחירים שדור המייסדים שילם בחייו, ולא פחות חשוב באיכות חייו ע"מ לשמור על חלקת הארץ הקטנה. גם לדור ההמשך היו קורבנות גדולים בשמירה על הארץ הזו. ההישג הגדול ביותר של ענברי היא ביכולת לייצר אמפתיה לקיבוץ ולגיבוריו על אף הטעויות שנעשו בו. הוא מוביל אותנו לקבל את הקיבוץ כחלק משמעותי בתקומת הארץ. נכון לא הכל היה מושלם, אך המקימים ניסו ליצור חברת מופת. הם אומנם נכשלו כלכלית אך לתקופה שהמדינה הייתה זקוקה להם, הם היו הצלחה מסחררת.

היום 'עם הספר' נדחק הצידה ואנחנו מגדירים את עצמנו 'כאומת הסטרטאפ'. אם מבודדים ערכים מסוימים של הסטרטאפ, בהחלט אפשר למצוא D.N.A משותף לתנועה הקיבוצית. ערכים כמו: חלוציות, יוזמה, חדשנות, ויצירת יש מאין. בכל זאת מהו הקיבוץ, אם לא הסטרטאפ הישראלי הראשון. לא הוא לא עשה אקזיט הוא פשוט עבר הפרטה.

כל מי שחשובה לו ההיסטוריה של הארץ הזו ימצא עצמו מרותק כמוני, רוצו לקרוא!

כשהייתי צעירה ושאלו אותי אם הייתי מעדיפה לחיות בעבר או בעתיד, תמיד עניתי שבעבר. כשהייתי ילדה רציתי לחזור לתקופה של שלושת המוסקיטרים, אך בתור נערה רציתי להיות חלוצה. חלמתי על הפרחת השממה, על ייבוש החולה, על בניית זכרון יעקב. חלמתי על עצמי עם הקוקו והסרפן, עם הטורייה והשיבריה וכו'. מה שכן, אף פעם לא חלמתי על עצמי בקיבוץ.
מי שמכיר אותי יודע שאינני מוצאת הרבה חן בקפיטליזם חזירי וחושבת שצריך למצוא דרך אמצע, כן למדינת רווחה, אך לא על חשבון תחרות. עם זאת כשקראתי על חוסר הפרטיות המוחלט והגמור לו זכו חברי הקיבוץ, בהסכמתם המלא כמובן, שערותיי סמרו. מכתבים פרטיים שנקראים באסיפת חברים, מחיקת כל שוני, ועדת הבחירה לשם של ילד וכמובן שיא השיאים - הפקעת הילדים. אסף ענברי הוא בן קיבוץ אפיקים, ותיאוריו האמינים (בעיניי) של הלינה המשותפת בבית הילדים, לא השאירו את עיניי יבשות.
"...אותם שלושה-ארבעה תקליטים נוגנו לסירוגין אחרי שעת ההשכבה. הגננת עברה מחדר לחדר, נבחה: "דממה! פנים לקיר!" הניחה את המחט על התקליט המרדים ויצאה ונעלה את המבצר אחריה."
חווית הקריאה שלי הפעם מעורבת מאוד. מצד אחד הרגשתי הערצה לאותם המייסדים, אלה שלא התלוננו על שום דבר, עבדו ללא שכר 18 שעות ביום בתנאים קשים מנשוא. המייסדים שרובם חוו על בשרם כלא רוסי ועבודות פרך בסיביר בגי חטא הציונות, היו בעלי רעיונות נעלים, אך הביצוע שלהם, האוטופי מדי, לקה בחסר.
בנוסף, הייתה לי בעיה קלה עם סגנון הכתיבה של ענברי. הסגנון המבולבל, שקופץ ממקום למקום, מאדם לאדם, ללא סדר הגיוני לכאורה. סגנון מאוד יבש, תמציתי מחד, אך חוזר על עצמו ונמרח מאידך.
עם כל החסרונות, הספר בהחלט שווה קריאה.
יצאה לי ביקורת מבובלבלת, אולי כי התבלבלתי מהספר ואולי בגלל הצום:-)

לא בא לי להמשיך, כרגע כבד עלי משום מה, אולי גם מפחיד או נדוש.
מכירה את קיבוץ אפיקים גם, הכרתי אשה אחת אמנית קרמיקאית אפילו אכתוב את שמה- חגית- היא היתה מהקיבוצ, האקס המיתולוגי שלי תמיד אמר לי שקיבוצניקים לשעבר יש בהם משהו לא משהו, אז היא דוגמא, מצד אחת היתה אז קרמיקאית מהוללת ומצד שני גם סבלה, אז כשהכרתי אותה, סבלה מהזוגיות שלה ואחר כך גם מהפרדה. הקרמיקה שלה היתה משובחת מאוד בהחלט ראויה להערכה ולהערצה והייתי שולייה שלה ושל בן זוגה צבי גיא. בערך באותם שנים הכרתי מישהו שנתן לי את ה ספר שניקרא להשתגע בקיבוצ ולהישאר בחיים, יש לי אותו, שמרתי אותו אפילו בארגז של ספרים לא במחסן. גם כנחלאית היה לא פשוט בקיבוצ וגם בנות גרעין שלי לא שבעו נחת אך חלקן מתמודדות עדיין ואפילו ממש נהנות מחייהן בקיבוצ. בשבילי הקיבוצים הם בנו הקימו ייסדו את הארץ שמרו על הגבולות בקיצקוצ אחלה מניפולציה של חיים חזון גדלות מטרה להחזיק מדינה ואני צר לי וכואב את השינוי שחל בחברה הישראלי ככה שדברים קשים קורים ויוצאים החוצה והרפש מציצ ונעשית עבודה של שלום בחברה בכלל ובין הילדים להורים. לא מתייחסת לספר הספציפי הזה, נכון, כי פשוט מתחילת הקריאה לא נמשכת להמשיך, הגעתי עד עמוד 24, ואף על פי שיודעת ש אסף עינברי סופר מוערך ושווה ביותר, אין לי מוטיבציה, אז עימכם הסליחה, בכל אופן, אין צורך גם כיוון שהספר היה מאוד פופולרי ועודנו עד היום מ 2009, 130 הצעות מכירה ו 47 ביקורות, שמחה בשביל כול מי שנהנה כול כך והמליצ ונישכר והצליח וצלח והחכים וניתרם מהספר, כייףף לכם, תענוג.
המון תודה רבה, היו שלום בינתיים. 14-11-2022 12:20 יום שני המשך שבוע קסמרפא מבורך.