“#
אם, נגיד, איזה נפיל בלתי נראה היה לוקח אוסף מקרי של ילדים בכתה י' ושופך אותם במקום שומם, בלי אבא ואמא, ואומר להם ("יוצאת בת-קול וכו') תסתדרו. בכמה תנאים: אתם חייבים לדבר בשפה שאתם לא מכירים וללמוד אותה בלי מורה. עבודה זה הכי חשוב. כמה שיותר עבודה פיזית. לאף אחד בקבוצה אין שום דבר פרטי. הכל משותף – בגדים, אוכל, ילדים שייולדו לכם. מי שחומד משהו לעצמו – מגורש מהקבוצה וזה העונש הכי גרוע שאפשר להמציא.

זה מה שקרה לכמה (וכמה) בני נוער יהודים – רובם ממוצא מזרח-אירופי רוסיה, אוקראינה, בילורוסיה, לטביה (אם כי היו גם כמה ממדינות אחרות ומפתיעות) בתחילת המאה העשרים. המהפכה הרוסית הבולשביקית היתה ההשראה שלהם, אך לא תמיד סיפקה את כל הסחורה האידיאולוגית ואת השילוב הייחודי בין סוציאליזם ויהדות. היתה להם, מה שמקובל בגיל צעיר: ראייה דיכוטומית על החיים. תפיסת החיים כמשחק סכום אפס הם העדיפו לכופף את אופי האדם ולא את אופי האידיאולוגיה. הם מרדו בחיים הבורגנים הנוחים שהיו להם בדרך כלל בבית אבא-אמא, ניסחו לעצמם כללים מחמירים וחיפשו מקום להחיל עליו את החיים המדומיינים שהם פועל יוצא מהכללים האלה. יצא המקרה שבאותו זמן התחוללה מהפיכה ציונית והיה צורך להקים משהו מאפס. ו...בינגו. החלוצים שחיפשו מהפיכה והמהפיכה שחיפשה חלוצים נפגשו.

סיפורו של קיבוץ אחד שהוא דגם של קיבוצים רבים, שהם דגם של תפיסות והשקפות עולם רבות בכל המדינה. לא כל האנשים בה היו סוציאליסטים. אבל רבים – בהתיישבות העובדת וגם בעיר – היו גם היו. רבים מהחלוצים הצעירים שעלו לארץ, היו חרוצים והצליחו להתגבר על הקשיים הפיזיים והמנטליים שהאידיאולוגיה שלהם הציבה בפניהם. עבודה קשה ודחיית החיים הבורגנים היתה משאת הנפש שלהם. עצלות נחשבה מידה מגונה (שפגעה בסביבתו של העצל, לא בו) והטפילות – אוהו! שיא הגינוי. את האידיאולוגיה הם הלבישו במלים נמלצות ופומפוזיות וחיבבו מאד הצגות דידקטיות ורתימת התרבות לצורכי אידיאולוגיה.

קראתי בביקורות של אנשים ששפתו של ענברי יבשה (כלומר לא "ספרותית") ו"עיתונאית". לא הצלחתי להבין את הטיעון הזה. שפתו של ענברי נראית לי מצויינת, מדוייקת, מתאימה מאד לסיפור שהוא מספר, ועושה מה ששפה במיטבה אמורה לעשות: מלבישה את הדימויים והדמיון במלים שכולם יכולים להבין. ומתבל בתועפות הומור ואהבת אדם. הוא כותב בגוף שני כשהוא מתאר (מעט) התנסויות אישיות. רוב הסיפור כתוב בגוף שלישי – יחיד או רבים – ומקפיד על כרונולוגיה ודיוק היסטורי (אם כי השמות, כך נראה, שונו מטעמים מובנים.

אחת התיאוריות המרובות העוסקות בארגונים, משווה את חיי האירגון לחיי אדם. הוא מתחיל כילד מלא פליאה ולומד דרך התנסות. ממשיך כנער עם ההתלהבות (וההורמונים...) ופרץ הגדילה. ממשיך כבוגר צעיר בו הוא נכנס לשיגרה ומתחזק את ההישגים שהוא משיג. ואז הוא מגיע לגיל זיקנה והרבה משתבש: השרירים כבר לא עובדים, הגב כואב, יש פחות התלהבות והמצאות. ומה שנותר זה להיזכר בהישגי העבר ולהזניח את ההווה. בעיקר לריב עם אחרים על שטויות "חשובות" לכאורה ולמחות בבת אחת כל שריד לשיתוף פעולה והסכמה. זה מה שקרה לאפיקים וגם לקיבוצים אחרים. זה גם מה שקורה למדינה שהם בנו. כשהחליטו להכריז על המדינה מישהו אמר "שתקום לשבועיים, אבל שתקום!" היא החזיקה מעמד קצת יותר משבועיים, השיגה הישגים מפליגים, ובגיל זיקנה היא דוהרת לסוף מאוס ועלוב, בדיוק כמו הקיבוץ אותו מתאר ענברי.”

“מזמן לא נהניתי מכתיבה ישראלית מקורית כמו שאני נהנית מפרי עטו של אסף ענברי. אסף כותב בשפה יבשה את דברי ימי קיבוץ אפיקים. דם, יזע ודמעות שזורים בהיסטוריה של הקמת הקיבוץ. ויכוחים אידאולוגים, תלאות מפרכות, סיפורי גבורה וטרגדיות, וגם הצלחות בלתי נתפסות. אבל אסף, בדרכו היחודית, כותב בצורה יבשה, עובדתית, קונקרטית. אין תאורים משתפכים של נוף, אין דיאלוגים או שיחות נפש, אין מחשבות שחושבים הגיבורים, ואין תאריכים, למרות שזהו רומן היסטורי ואפילו כמעט ניתן לומר - מחקר מדוייק ודוקומנטרי על הקיבוץ לאחר חפירות בארכיונים ובתקצירי האסיפות. אז מה יש? אסף מעביר את הרגש וצולל עמוק לעובי הדמויות, כשוזר חוט סמוי ממשפט למשפט והעדינות ה״יבשה״ הזו, יוצרת יש מאין. מתקבלת תמונה מרתקת של הקמת המפעל הקיבוצי, הרעיונות שעמדו בבסיסו, ההגירה לארץ צעירה וקשה, הפרט מול הכלל. אסף מצליח לרסק את הלב עם אפס פתוס ועם חוש הומור משובח (סטייל מתי כספי, אם תרצו) עד שצחקתי לא פעם בקול רם מתאוריו המדוייקים כחץ. צריך סבלנות וצריך להיות מאד ערניים ואז תופתעו לגלות כמה חכמה מלאכת הכתיבה שנעשתה כאן, ומשובחת. אני קוראת את הספר לאיטי ומתענגת על כל עמוד. תודה לך אסף ענברי, על שעות של הנאה ועל זה שהחכמתי.”

“אני זוכרת שהוקסמתי מהכל, זה לא שלא חגגתי חנוכה מעודי. אך פה היה משהו אחר. היה ערך נוסף לביחד.
היו שקיות חומות מלאות בחול בצדי הדרך. ( פנסים סינים שכאלה ) בתוכם נר דולק. קיבוץ שלם התאסף ליד מגדל המים עם לפידים ביד. שרנו בקולי קולות וצעדנו מסביב לקיבוץ .

הספר בהחלט עם קסם משלו, עברית יפה ואיכותית, תמציתית, מדויקת, אין מקום להשתפכויות או רגשות מיותרים , הספר הוא סקירה על איך הכל התחיל לנו פה בארץ. איך הוקמו הקיבוצים ובמיוחד קיבוץ אחד בשם אפיקים . מי הם החלוצים ששירים אין ספור שרו עליהם מסביב למדורות. מי ייבש את הביצות והוכנס לכלא על ידי האנגלים. מי החביא סליקים כדי שהאנגלים לא יימצאו. וכמה אמיצים נתנו את חייהם כדי שלנו תהיה מדינה.. מה המדיניות לגבי מין חופשי באוהלים. ומי הציץ לבנות במקלחת. דמיינו תקופה אחרת , זמן אחר שבו עסוקים מבוקר עד ערב במפעל הציוני. אין זמן למותרות. עובדים קשה כדי להוציא יש מאיין. ואם קשה אז מתמודדים. כל התחלה קשה וכל בית זקוק ליסודות כדי שיהיה עמיד ואיתן. שם המשחק היה הישרדות וחלק ממנה היה גם לעזוב בית כדי לבנות בית . בבית שבנו דנו על קומוניזם סוציאליזם ודמוקרטיה. איזה בית הם רוצים לבנות ואיזה דור הם רוצים לגדל פה בארץ. שלב אחרי שלב כמו תינוק שלומד ללכת הקימו נקודות שלאחר מכן קראו להם קיבוצים. המטרה להפריח את השממה. להתפזר לארבעה כיוונים להזריע ולזרוע . הפחד הגדול באותם ימים היה להתיישב במקום אחד ולהיכנע לתאוות הביתיות הבורגנית.. עד שלא היה ברירה יותר והפנו את הגב לכל השיטה.

ואנחנו טיפוסים אינדיבידואלים שכמותינו לא מסוגלים אפילו לחשוב על חלוקה של רכוש שווה בשווה. חלוקת בגדים או מזון. רכוש או ממון. קל וחומר לגבי מכתבים אישים שהקריאו בקבוצה כי אין סודות ואסור שיהיו. ( אתגר לא פשוט להתחלק בכל). כל בקשה של חבר הייתה חייבת לעבור בהצבעה. כל רכישה או בקשה ללימודים. כל מילגה וכל משכורת שחבר קיבל בעבור כישוריו הכל התנקז לוועדת כספים והלך לתקציב הקיבוץ שממנו חילקו מנות שווה בשווה.
לאט לאט הבורגנות התיישבה. הסוף של ההתחלה החל. לחברים היו רצונות אישים, לא קולקטיבים.
הם רצו לעצמם ולבני משפחתם יותר. הקיבוץ נאלץ להתגמש..

הייתה מכבסה חדר אוכל, בית תרבות, בית עלמין, בריכה מכון קוסמטיקה, מרפאה, בתי ילדים, פינת חי, כלבו, נגריה, מפעלים החלו לייצר, אדמות החלו להניב. נפתחו אל העולם . היו לימודים, שליחויות לחו"ל. ופתאום היה תקציב אישי תלוי וותק . השוויון השתנה. קיבוצים הופרטו וילדים שבו לגור עם ההורים. הקולקטיב הסוציאליסטי שינה פניו.

אז מה קרה פה? איך הקיבוצים שינו פניהם ואיבדו נכסיהם באחת. איך השוק האפור ונושים קנו נדל"ן מהקיבוצים תמורת הלוואות עתק. ואיך זה קרה שהתנועה הקיבוצית הימרה על הכבוד האחרון שלה וזרקה כספים בבורסה?

האם זה סופו של כל בלון 

ספר מרתק, מומלץ, לעיתים קצת עייף מעודף השמות הרבים. אך התמונה הגדולה היא פרק חשוב ומעניין בתולדות הארץ שלנו.

**********************************
אחת הפעמים הבודדות בספר שמצאתי סלסולי מילים קשורות בסרט של רגשות, הייתי חייבת להביא: קטע של מכתב שכתב חבר לחברתו.


"בשעה חורפית כזאת, כשבחוץ כה קר.
נשמתי את מלא יופיים של החיים.
אחרי ארוחת הבוקר התפוצצו השמיים בבת אחת.
היה עלי מעיל של פושע וכובע של קאובוי.
יש רגעים שאני מוכשר להתפעם.
נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי.
רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי,
ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר,
החרמון הלבן, הכנרת – כולם טמנו אותי בחיקם".”

“ברעיון, הספר הזה היה אמור להיות מאוד משעמם. הוא פשוט מלא היסטוריה, מנוער ציוני בברית המועצות עד פטירתו כאן בישראל בקיבוץ שהקים.
אבל (!) איכשהו ענברי הופך את ההיסטוריה הזאת למעניינת. לא בגלל מתח, סתם כך כי הכתיבה זורמת.
מרתק לקרוא על מקימי המדינה, בספר הזה ספציפית מקימי קיבוץ אפיקים. על הרצון העז, הנחישות, עבודה הכפיים, חביבות סמכותית, פגישות עם מנהיגים ופרטים קטנים מחיי היומיום בקיבוץ.”