• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יונה ונער

יונה ונער

מאת מאיר שלו

הביקורת של סטודנט חיפאי

תמונה של סטודנט חיפאי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
יונה ונער

יונה ונער

מאת מאיר שלו

הביקורת של סטודנט חיפאי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סטודנט חיפאי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2006
סדרה:ספריה לעם #554
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
Moran
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 14 שנים

“התמימות, הפשטות, האהבה כפי שהיא מתוארת פשוט קסומה בסיפור הזה. גורם להתגעגע להלך תרבות שלא זכיתי להכי”

22/109
ביקורות על יונה ונער
הבאה
אלאבמו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

את ספריו של מאיר שלו הכרתי באופן סתמי, כך ניתן לומר, לפני כשנתיים. כקורא חובב מתחיל, שגילה חיבתו לקריאה לא מזמן, חיפשתי להתחיל בהתחלה. ובטיבה. חיפשתי ספרים וסופרים ישראליים טובים להתחיל איתם. ואיך לא, מצאתי את מאיר שלו.
התחלתי בכלל עם "רומן רוסי". באופן מקרי, התחלתי עם הרומן הראשון שלו. אהבתי את הרומן, אם כי הוא היה מאוד דחוס לטעמי, וקשה לקריאה. אף על פי זאת, היה שווה כל עמוד, והוא השב לי אושר רב.
מאז לא חשבתי לחזור לשלו. הטעימה ההיא הספיקה לי, חשבתי לעצמי שאם כל הספרים שלו כמו "רומן רוסי", כאלו שכדי לסיים אותם צריך המון יזע ודמעות, אינני מעוניין לקרוא אותם. ואז מאיר שלו נפטר.
נכנסתי לחנות ספרים, ולא מצאתי שום דבר טוב. או לפחות, שום דבר שהייתי מוכן לשלם עליו מחיר מחירון. ואז ניגשתי למדף ספרות המקור, והבטתי ב"יונה ונער". אישית קיבלתי המון המלצות על הספר, אבל בהתחלה השתעממתי מהשם ומהכריכה האחורית שלו. חשבתי לעצמי שספר על יונים ונערים לא יכול לעניין אותי. בגלל פטירתו בצער רב של ש. וההמלצות הרבות של א. חברתי, החלטתי בכל זאת לקרוא אותו.
והופתעתי.

אציין את הדבר הראשון שבלט לי ברומן, משהו שבביקורות האחרות לא ניכר ואף ההפך. הוא היה קריא להפליא. קראתי את כולו ב-4 ימים, כ-80 עמודים בכל יום. דבר שאני לא עושה בכל הזדמנות, ולא כל ספר קריא ברמה הזאת. העלילה לא קלה, ולא פשוטה. אבל הסגנון של שלו מעודן ומתובל בכל טוב. אולי זה נכון מה שאומרים על חביתיות: החביתית הראשונה אף לא תהיה החביתית הטובה ביותר (אני מתכוון ל"רומן רוסי").
שנית, "קצב הספר" היה יציב. אפרט: לספרים עליליתיים בדרך כלל יש מבנה ברור: התחלה =) בניית מתח =) שיא =) סיום. בין חלק א' ועד ג' יש מגמת עלייה, ובין ג' לד' יש מגמת ירידה קטנה, מבחינת המתח או רמת העניין של הקורא. ברומן זה הרגשתי שהמגמה הייתה יציבה. מגמת עלייה במשך כל הספר. עלייה מתונה. עם כמה שיאים קטנים, אבל לא משהו במיוחד.

לסיום ולסיכום, חיבבתי את הספר מאוד. מצער שהמוות של ש. הוא זה שגרם לי להרים אותו, אודה בכך. אך עדיף מאוחר (או מוקדם, במקרה שלי) מאשר לעולם לא. ולאן להמשיך מכאן? אשמח להמלצות. שמעתי עין על "בביתו במדבר", אבל קיבלתי אף המלצות-נגד קריאתו. אשמח להתייעץ.

שלו, מאיר: "יונה ונער" (2006), הוצאת עם עובד, 365 עמודים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של cujo
cujo
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
ש
שירה z
תמונה של יניב
יניב
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
14קוראים|גיל ממוצע54|43%נשים

על המבקר

תמונה של סטודנט חיפאי

סטודנט חיפאי

חבר מזה 6 שנים
22 ביקורות•1 נבחרות•261 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•חברה ומדינה
תמונה של סטודנט חיפאי
סטודנט חיפאי
חבר באתר מזה 6 שנים
ביקורות22
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל261
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית8ספרות מתורגמת5חברה ומדינה2

דיון על הביקורת

12 תגובות
יעל
יעל •לפני 3 שנים

עשיו ו"כימים אחדים" הם ההמלצות שלי. תיהנה :-)

ראובן
ראובן•לפני 3 שנים

לא עולה מסקירתך על מה הספר

ש
שירה z•לפני 3 שנים

סקירה יפה. ''כימים אחדים'' פשוט נפלא. גם ''הדבר היה ככה'' מצוין בדרכו, ויותר קליל ומצחיק משאר ספרי שלו.

סטודנט חיפאי
סטודנט חיפאי•לפני 3 שנים
תודה לכולם על ההמלצות.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

עשו ופונטנלה הם ספרי מופת.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 3 שנים

אני בדעתו של מורי.

מאחר שקראת את "רומן רוסי" ו"יונה ונער" קרא את שאר הרומנים שלו (את פונטנלה טרם קראתי). אני הייתי נותן קדימות ל"עשיו" ו"כימים אחדים".
סקאוט
סקאוט•לפני 3 שנים
מורי, הוא כבר קרא את רומן רוסי.
סקאוט
סקאוט•לפני 3 שנים
חלה עלייה חדה של קונים מאז שמאיר שלו נפטר וגם יהונתן גפן. אינך לבד. כדאי מאוד לקרוא את כימים אחדים, עשיו ואפילו גינת בר כשכימים אחדים הוא הטוב ביותר להתחיל מבין השלושה.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

אז תתחיל מהסיפור היפה ביותר בספרות הישראלית, רומן רוסי.

כדאי להמנע מהדבר היה ככה. מיותר. גינת בר מקסים, אבל לא רומן.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

אם אתה כבר שואל - הייתי מתחילה ב"הדבר היה ככה" משובב הנפש.

גם פונטנלה נעים לקריאה וגם "גינת הבר" מקסים ביותר. אם יהיה לך כוח נפשי להתמודד עם דברים מחרידים שנחשפים אט אט, אז "שתיים דובים" נהדר.
סטודנט חיפאי
סטודנט חיפאי•לפני 3 שנים
מורי, לא ענית לי מאיפה מכאן? מה היית ממליץ? של שלו.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

כל שבעת הרומנים הראשונים שלו מופלאים וזה מוחלט.

12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סטודנט חיפאי

אהבה בקריות

אהבה בקריות

מיקי מלץ

היי, אני שון, בן 18, מחיפה ואני הראשון מג'ן זי שכותב ביקורת על הספר (הממש חדש) הזה.
(ההפרש ביני לבין הדמות הראשית הוא שנתיים, 15 קילומטרים, ו-50 שנה).

אז קודם כל אני אתחיל בזה שזה ספר מדהים. באמת. זה ספר מעולה, אני נחשפתי אליו בכלל בפרסומת של "עברית" בפייסבוק, קראתי את הפרק הראשון בחינם ואז קניתי אותו מיד, השעה הייתה 23:00 ואני סיימתי לקרוא אותו ב02:45, קראתי אותו בפעם אחת, שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה שספר כלכך ריתק אותי ומשך אותי לתוכו שבאמת לא הצלחתי לעזוב אותו.

אני מוריד את הכובע בפני מיקי מלץ, זה ספר שכתוב בצורה מדהימה. לכתוב רומן שכתוב בעצם כמו יומן, בלי להפוך אותו לקלישאתי וצ'יזי, וגם לכתוב על הומואים בדרך כל-כך אמיתית וכנה. ברור שנשים יכולות לכתוב על גברים וכמובן שגם על גברים קווירים, אבל היו קטעים בספר ששכחתי שהוא נכתב על ידי אישה, בחיי. רמת הדיוק לפרטי פרטים, ניואנסים קטנים כמו מחשבות ורגשות.. זה היה מדהים.

אני לא יודע אם יש טעם להיכנס לעלילה, את זה תוכלו לקרוא בגב הספר וגם בביקורות האחרות (והטובות) שכבר נכתבו עליו.

אממה, אני מרגיש שאני כן רוצה להגיד, שכנער שגדל באותו איזור, כמעט באותו גיל, כן 50 שנה הבדל, בואו לא ניכנס לקטנות, זה היה כל-כך רילייטבל! זאת הייתה חווית קריאה ייחודית. אני לא יודע אם להכתיר אותו בתור "קרא לי בשמך" הישראלי, אבל זה בהחלט ספר שאני מאוד ארצה לראות מעובד לסרט.

משהו פשוט בכל המרכיבים, הפרובינציאליות הקרייתית (סליחה, זה החיפאי שבתוכי), בשילוב עם התפאורה מסוג "ישראליאנה" של ישראל ב-1977, וג'ימי, הגיבור הלא-מושלם, אבל הכל-כך אנושי, וגיא, הילד החדש, שכולנו התאהבנו בו.... לדעתי זה בהחלט ספר שיהפוך להיות קלאסיקה להטב"ית ישראלית. שאפו שוב למיקי מלץ, המתקת לי את חודש פברואר, ואני מקווה לקרוא עוד דברים שלה, לכשיתפרסמו. רוצו לקרוא!

לפני שנתיים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
פמיניזם, זכויות ומשפט

פמיניזם, זכויות ומשפט

אורית קמיר

"פמיניזם, זכויות ומשפט" של אורית קמיר הוא ספרון מבוא מעולה לפמיניזם, וצריך להיות חלק מתוכנית הלימודים של כל תלמידה ותלמידה במערכת החינוך. ספר זה מביא סקירה ותמצות של ראשית, "מה זה פמיניזם?", למה הוא דרוש, ממפה את הדיכוי החברתי של החברה הפטריאכלית כלפי נשים, וכל זה ב-200 עמודים והוא חולש על המון נושאים שונים ומגוונים שהופכים את הספר הזה למבוא מבריק למתעניינים בנושא.
הגעתי לספר הזה מתוך רצון שלי להרחיב את הידע שלי בסוגיות הללו, ולהעמיק את ההיכרות שלי עם התנועה הפמיניסטית ורעיונותיה. על אף ההגדרה העצמית שלי כפמיניסט הרגשתי זה מזמן תחושת ריקנות בנושא, והרגשה שאני מכיר רק ססמאות מוכרות וגדולות ולא יכול לנהל שיח פמיניסטי עמוק עם עמיתים ועמיתות ולנתח את מצוקותיהן בצורה טובה למדי. לכן התחלתי במבוא תיאורטי זה, שנותן גם פרספקטיבה ישראלית, שכן הוא מתמקד גם במשפט הישראלי מראייה פמיניסטית, על המון מצורותיו. אהבתי בעיקר את הרלוונטיות של השיח של קמיר, את הדוגמאות הנגישות, ואת הפרכות טיעוני הנגד שהיא שמעה ובטוחה שגם אנחנו שמענו. היא עושה זאת על ידי ציטוט מחקרים אמפיריים ועבודות מחקר. יותר מכך, כתיבתה של קמיר היא פשוטה, קצת אקדמאית, במובן הטוב של המילה, ולא רגשנית. הספר הזה נגיש לכל וכל אחד יכול לקרוא אותו.
על אף בהירותו של הספר היו מקרים מסוימים שכן הורגשה התיישנותו (שכן ספר זה פורסם בשנת 2002), למשל לא ניכרת בו התייחסות לקהילה הטרנסית, ולפעמים נדמה כי דימוייה וטענותיה של קמיר הן קצת בינאריות, ולא נותנות מענה מספק. עקב אורכו הקצר של הספר, קמיר לא הצליחה (או שלא הייתה בכוונתה מלכתחילה) לשלב עוד קולות של זרמים פמיניסטיים אחרים, והתמקדה רק בשלושה "פמיניזמים" כדי לנתח את הנושאים שבו עוסקת; הפמיניזם הליברלי, הפמיניזם התרבותי והפמיניזם הרדיקלי. רק הראשון והשלישי משומשים באופן תדיר במהלך כל הספר, כנתינת דעות מנוגדות אחד לשני והמחשת הדעות השונות בתוך התנועה הפמיניסטית עצמה. קמיר גם מציינת בקצרה בתחילת ספרה זרמים אחרים פמיניסטיים אשר לא מתעסקת בהם, מתוקף אורך והעמקות הספר בסוגיות. הזרמים האחרים הם: פמיניזם לסבי, פמיניזם שחור, פמיניזם מרקסיסטי, ופמיניזם מזרחי. - עליהם אזדקק קריאה נוספת וספרים אחרים.

לסיכום, ספרה של קמיר הוא בהיר, מעמיק, נגיש, וקל לקריאה. הוא מהווה מבוא פמיניסטי מעולה ונותן נקודות מבט ישראליות על מגוון הנושאים. קריאתו הייתה מאוד נוחה עבורי, ואני אמליץ לכל אחת ואחד מחבריי לקרוא אותו גם כן.

- "פמיניזם, זכויות ומשפט" מאת אורית קמיר, "הוצאת משרד הביטחון" (אוניברסיטה משודרת), 2002, 231 עמודים מודפסים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

בכפר קטן באוסטריה, לא רחוק מוינה, חיה לה עם אימה, בעליית גג עלובה, העלמה כריסטינה הופהלנר. כריסטינה עובדת בשירות המדינה, במשרד הדואר. למרות שבמקור היא בכלל מוינה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא הצליחה למצוא לה משרה שתתאים לנערה כמותה, ולכן דרך דוד עובד מדינה, נמצא לה תקן בכפר, אפילו לא כפקידה בדואר, אלא בתור "סייעת דואר". חייה של כריסטינה הם די רפטטיבים, היא משכימה קום בבוקר, הולכת לעבודה, מתיישבת בנוחות בכסא שלה מאחורי האשנב היחיד בסניף הדואר, ומתחילה למיין מכתבים, גלויות, חבילות.. ככה עד הפסקת הצוהריים, בה היא חוזרת הביתה, לבקר את אימה החולה, ואז שוב חזרה לעבודה, ואז חזרה הביתה. יום אחד.
ביום מן הימים כריסטינה מקבלת מברק (טלגרמה) לממלכת הדואר הקטנה שלה, ובמברק היא מגלה שדודתה, שעזבה את אוסטריה לפני כמה עשורים, כדי להתחתן עם איל הון הולנדי, בדיוק חזרה איתו מארה"ב, מקום מגוריהם בעשורים האחרונים. הם החליטו לנפוש באירופה, והם נמצאים במלון בעיירת נופש הררית בשוויץ. דודתה מזמינה אותה אליהם למלון, לכמה שבועות, וכריסטינה אורזת את המזוודות, ממנה מחליפה, ועולה על הרכבת לשוויץ.
את ספריו של שטפן צוויג הכרתי במקרה. יום אחד הלכתי לחנות ספרים מסחרית, וחיפשתי ספר לקרוא. היה לי תקציב של ספר וחצי (בערך), והחצי שמצאתי היה את "שחמט" של צוויג. הייתי בהתחלה סקפטי, 60 ש"ח, לספרון קטן של 110 עמודים? בגופן ענק? הייתי סקפטי. אבל באוטובוס חזרה הביתה התחלתי לקרוא, ולא הצלחתי להפסיק. גמעתי את הספר כמו קנקן מים אחרי רכיבת יום כיפור, גמרתי את הספר תוך שעה וחצי כנראה. הייתי צריך עוד שטפן צוויג. החוויה הייתה ממכרת.
מפה לשם, חיפשתי עוד ספר של צוויג. מצאתי את "הנערה מהדואר", ולאור הביקורות המהללות הייתי חייב לנסות אותו. ואני לא מצטער על כך.
נכון, זה לא שחמט, שחמט זאת יצירת מופת, ספר שברגעים מסוימים אפשר להגדירו פסיכדלי. הנערה מהדואר הוא לא כזה, הנערה מהדואר הוא סיפורת, "רגילה", עד כמה שאפשר להגדיר כזה דבר. אבל זה ספר טוב nontheless, זה ספר על בדידות, ועל יוקרה, ועל מעמד. ואני יכול מאוד להזדהות איתו לעיתים.
בסופו של יום, רובנו כריסטינה הופהלנר. רובנו עובדים 40 שעות בשבוע, כדי לנוח 48 שעות בסופ"ש, ואז עוד כמה ימים בחו"ל פעם בשנה, ואז, קשה מאוד לחזור לארץ (לי לפחות). קשה, בידיעה שיש עולם נפלא שם בחוץ, עם נשפים, ערבי ריקודים, מסיבות, ועוד.. אבל חופשה היא חופשה בסופו של דבר, ולדעת לחזור מחופשה זאת מיומנות שצריך לדעת יותר מלדעת לצאת לחופשה.
אהבתי מאוד את כתיבתו של צוויג. את הדמויות המאוד relatable, את קו העלילה המעניין, את הפרטים המדויקים שרק אוסטרי אמיתי היה יכול לתאר עד כדי כך בפרוטרוט. אני אמשיך לחפש לקרוא ספרים של צוויג.

- "הנערה מהדואר". שטפן צוויג, הוצאן מודן. (2013) 5/5 כוכבים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
פחות זה יותר

פחות זה יותר

ג'ייסון היקל

כנראה לא שמעתם על תנועת האי-צמיחה (degrowth) או בשמה העברי החדש, "תנועת היציבות". זאת לא תנועה פוליטית, וגם לא חברתית. כלומר, אין ממסד שקוראים לו תנועת היציבות. תנועת היציבות היא תנועה מבוזרת בעיקר, של א.נשים ברחבי העולם (בעיקר המערבי) שמזדעזעים ממשבר האקלים, ומן הסכנות שטמונות לנו אם נמשיך בסדר הכלכלי הקיים, צמיחה אין־סופית.
בספר זה "פחות זה יותר", ג'ייסון היקל, מהכותבים הבולטים של תנועת היציבות, מנסה לנסח, מעין מניפסט, להצלת כדה"א, וספציפית, לשינוי השיטה. היקל טוען במהלך הספר, כי כמה טענות מעניינות. ביניהן, הטענה הראשית שלו, (לדעתי) היא שבעולם עם משאבים סופיים, אי אפשר לקיים כלכלה עם צמיחה אין־סופית. ספר זה, מתיימר לפתור לנו את הקונפליקט, בין קפיטליזם לשמירה על כדה"א, ומציג אלטרנטיבה, אלטרנטיבה פוסט-קפיטליסטית ירוקה, למען כלכלה בריאה.
הספר קל לקריאה, הוא כתוב בשפה יום־יומית, שאפשר להבין בקלות. הוא לא משתמש במונחים תיאורטיים מרוכבים, ולרוב מספק הסברים מספקים לתופעות, או למונחים שהם מחוץ ללקסיקון של הקורא הממוצע. היקל כותב בטון אופטימי, ולא מטיף. הוא מנסה לשכנע את הקורא בצדקתו, בעזרת דאגה הדדית. הטיעון העיקרי שלו במהלך הספר, הוא שכדי להציל את כדה"א צריך לעבור הלאה לפוסט־קפיטליזם. יש עוד מיליון סיבות טובות למה צריך לעבור הלאה מהשיטה הנוכחית, וכאן האנליזה שלו היא קצת מוגבלת. כלומר, כל הספר מתרכז בנושא של איכות הסביבה אל מול כלכלה מוטית רווחים. לכן מי שמחפש ספר רחב יותר, שדן על בעיות אחרות שמאפיינות את החברה של ימינו, כגון הומופוביה, גזענות, וסקסיזם, לא ימצא את מה שהוא מבקש. אני הייתי ממלי. על הספר הזה.
הבעיה שלי עם הספר, היא בדיוק מה שתיארתי לפני פסקה. הוא מתמקד רק על הנושא של איכות הסביבה, ולכן הפרספקטיבה שלו מוגבלת. יותר מכך, הוא לא מספק ניתוח מעמדי־כלכלי של הבעיה, ושל השיטה, אלא משהו יותר כולנני יותר. הטיעונים הישנים של תנועת האקלים, כמו "כולנו אשמים, כולנו צריכים לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלנו" כבר לא מחזיקים מים. תשובה ואני לא מזהמים באותה מידה. 100 תאגידים אחראים ל-70% מסך פליטות הפחמן בכדה"א. נוסף על כך, כל הקמפיין של טביעת רגל פחמנית אישית, מומן על ידי תאגידים, שיפילו את האשמה על מעמד הביניים והנמוך שהם האחראים למשבר. אבל בואו לא נהיה תמימים.
אני חושב שקהל היעד של הספר, הוא נוער וצעירים, שפתוחים לשינוי. שיכולים לחשוב על אלטרנטיבה, ושמודעים למשבר האקלים ולבעיות שהוא יכול לגרום להם. זה ספר לאנשים אופטימיים, שיכול באמת להשפיע ולתת טיעונים מרתקים. מי שיותר מידי שקוע בתפיסות קדומות לא יוכל להנות מהספר... אני למדתי המון מהספר, למרות מגרעותיו. ואני חושב שהוא משכנע וגם משכיל.
הפרק הראשון בספר, דן בסיפור לידתו של הקפיטליזם. התנאים החברתיים שהביאו לו, כל מיני מיתוסים שאנחנו חושבים שנכונים, והיקל מנפץ לנו, ובעיקר, וזה היה הדבר הכי מעניין בפרק הזה, המחשבה הפילוסופית שהובילה לסלילת הקפיטליזם. הוא מדבר בעיקר על ההבדל בין ה"אנימיזם" וה"דואליזם" גישות פילוסופיות נוגדות, אחת טוענת שעל האדם לקיים מערכת יחסים הדדית עם הטבע, שכן האדם חלק מהטבע והטבע חלק מהבריאה. הגישה השנייה גורסת שהאדם הוא עליון מן הטבע, ושהאדם צריך וחייב לנצל את הטבע עד כמה שיכול כדי לשרת את האדם. (מוזמנים לתקן אותי בנוגע להגדרות אם לא הבנתי נכון). היקל בפרק זה מספק אנליזה מרתקת על התפתחותו של הקפיטליזם בימי הביניים, כיצד הוא קשור לקולוניאליזם ועוד..
הפרק השני בספר, מתעסק בסתירה בין כלכלה מבוססת רווחים, לבין כלכלה מבוססת צרכים. כיצד תאגידים רב-לאומיים, מתעסקים בדבר אחד, צבירת רווח והון, וזוהי מטרתם העיקרית, בעוד שיקולים אחרים כמו איכות הסביבה, רווחה, ודאגה לזולת הם ערכים שנמצאים בתחתית הרשימה.. ושמערכת כלכלית שכזו איננה יכולה להתקיים יד ביד עם כדה"א בריא ומתפקד. נוסף על כך, היקל מדבר על התמ"ג, אותו מדד שכולנו מייחסים שמייצג את הרווחה הכלכלית של מדינות, ומציג שתמ"ג אינו תבחין לרווחה כלכלית של מדינה. כלומר, חלקית. הוא טוען שעד שלב מסוים יכול להיות שכך הדבר, אך המדד הזה לא רלוונטי כיום לרוב העולם המערבי. מה גם, שאפילו מדינה שבה רוב האוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני, אך השווקים בה נמצאים בצמיחה מתמדת, יכולה להיחשב למדינה עם תמ"ג גובה למשל. ראו למשל את סין. לאחר מכן, הוא מפרק את מיתוס ה"צמיחה הירוקה", ומציג את הקונפליקט כ"בין אקולוגיה וגידול".
מכאן, הייתי יכול להמשיך כל פרק ופרק, ולספר על מה הוא משוחח. אבל אני אחסוך מכם את זה. כל הפרקים הבאים מתייחסים לעולם פוסט־קפיטליסטי, וכמובן מגובים בנתונים מדעיים שמחזקים את טענתו.
לסיכום, "פחות זה יותר" של ג'ייסון היקל, הוא מניפסט פוסט־קפיטליסטי אופטימי, שמשרטט את האלטרנטיבה לעולם חדש טוב יותר, לכדה"א ירוק ומשגשג. והוא מצליח בכך. למרות מגרעותיו הניתוחיות, הוא מספק סקירה עמוקה וכוללת של התופעה, של הפתרונות לה, ושל הטיעונים שמגבים אותה, ועל כך זה ספר משמעותי למי שמתענין במשבר האקלים. 4/5 כוכבים.

- היקל, ג'ייסון. "פחות זה יותר" הוצאת "רדיקל", (2022)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
סרוטונין

סרוטונין

מישל וולבק

כבר שלושה חודשים שאני מצוי במעין "מחסום קריאה". אינני מצליח לקרוא יותר משלושים עמודים בקריאה אחת (מעט מאוד עבורי), ולא הצלחתי להתקדם משמעותית בספר כל תקופה זו. במקרה, לפני כמה ימים נתקלתי ביריד ספרי עודפים ופגמים קלים של אחת הרשתות הגדולות בקניון בעיר שלי, ומצאתי את הספר הזה, שהיה נראה לי מעניין במבט ראשון, עבור 21.90, אז לקחתי אותו. הכריכה משכה אותי, וגם התיאור האחורי סיקרן אותי.
אין לי ביקורת מתוחכמת לכתוב, כבר נכתוב ביקורות טובות על ספר זה, לכן אין ברצוני לכתוב משהו נוסף בסגנון, כן ארצה לציין מספר נקודות אשר עוד לא נאמרו על הספר ושהרגשתי שהן יחודיות, ונוסף על כך כמה מחשבות שלי על הספר, שלדעתי יכולות אולי לעזור לכם.ן להחליט אם לקרוא אותו, או לשנות את הדרך שאתם.ן חושבים.ות עליו.
ראשית, הספר הזכיר לי מאוד את "שנת המנוחה והמרגוע שלי" מאת אוטסה מושפג. אותו ספר שרוחש תהילה רבה בחודשים האחרונים (אני אישית תיעבתי את הספר, מכרתי את העותק שלי ישר אחרי שסיימתי אותו). הז'אנר קצת דומה לדעתי, מדובר בדמויות ראשיות שקל (וצריך) לתעב. פלורן, הדמות הראשית, הוא אדם בלתי נסבל. הוא פריווילג, הומופוב, שוביניסט, אדם חסר ערכים, רכושני, וחסר מצפון ומוסר. את הדמות הראשית שכבר הספקתי לשכוח את שמה ב"שנת המנוחה..." תיעבתי יותר. אולי כי היא ישנה רוב הזמן, ולא הצלחתי למצוא אמפתיה אליה. פלורן הוא אדם מריר ומגעיל. והוא מודע לכך, ולא מתנצל על כך. אם כבר, הוא עושה "דווקא"/"פרינציפ", הוא מתווכח עם "אקולוגים מיליטנטיים" ובעיקרון פלורן הוא גם די פלצן.
(הפסקה הבאה מכילה קלקלן)
שנית, רציתי להגיד שהספר הזה היווה עבורי, בראייה אחרונית לאחר סיום קריאת הספר, כסוג של צוואה. צוואה ללא רכוש, זכרון דברים של אדם גוסס הנוטה למות. ממואר באורך 300 עמודים של אימפוטנט פלצן ושוביניסט. לאורך הספר מתאבדים כל הזמן אנשים מסביבתו של פלורן, וגם הוא נקלע לסיטואציות אבסורדיות "פר אקסלנס" שהיה קשה ממש לעכל. לי לפחות, היה ברור מבערך רבע הספר שהוא הולך למצוא את מותו בסוף הספר. אין דרך אחרת כשמדובר באדם כזה. אין לו שום סיבה לחיות.
לסיכום, "סרוטונין" הוא ספר שמגולל את קורות השנה ה-46 לחייו של פלורן, אגרונום פריזאי פלצן, בדרכו לחפש משמעות ולהיפרד מהאנשים החשובים לו בדרום צרפת ובספרד. הוא דמות מתועבת, אבל זה חלק מהז'אנר. וזה היה קצת משעשע לראות מה עובר לאנשים כאלו בראש. זה ספר שכתוב היטב, עם המון תיאורים חשובים, וכמה ציטוטים שגרמו לי להרהר. קריאה קלילה, אני סיימתי בתוך 3 ימים.
- "סרוטונין"/מישל וולבק. הוצאת בבל, (2018)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
בזעיר אנפין

בזעיר אנפין

ירמי פינקוס

בשנת 1989 דברים היו כל־כך שונים בעולם. שמיר היה ראש ממשלה, קניונים היו תופעה שולית בערים, וטלפון חכם עוד לא היה לאף אחד. בשנה זו מתרחשת העלילה של הספר "בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס. הסופר, על ידי כתיבה קולחת ומעולה, כפי שנכתב בביקורות אחרות; עברית תקנית של פעם אך לא ארכאית, עם כל מיני "קונצים" לשוניים כגון 'מייסעס' 'שמאטעס' ושאר ירקות, מצליח לגרום לכל אחד ואחד מקוראי הספר, גם אם לא חיו ב-1989 (כמוני למשל) להבין בדיוק לפרטי פרטים איך דברים היו אז. בעזרת תיאורים רחבים, והכי חשוב, הומור פולני שהיום ניתן אולי לשמוע רק בסלונים של סבתא וסבא. העלילה מתרחשת בעיקר ברחוב יהודה המכבי בצפון החדש בתל־אביב במכולת של יוסף צינמן. יוסף צינמן הוא חנווני, אחד "שלא חסר לו". הוא ואשתו ציפי טסים פעמיים בשנה לחו"ל, והשנה עומד על הפרק לחזור לעיירת הנופש "זייפלד" האהובה בחבל טירול שבאוסטריה. אחותה של ציפי, דבורה זלצמן, שנשואה לשרגא, סוכן ביטוח, מחליטה שגם היא רוצה להצטרף לנסיעה השנתית, ובכך מצטרפת לעסקי האופנה וההלבשה לועדי עובדים בפארק המים שפיים. אך כפי שניתן להבין במהלך הספר, הדרך לזייפלד הרבה יותר רחוקה מלעלות על מטוס לאוסטריה.

מה שאהבתי מאוד על הספר, הוא קודם כל זה שהוא מצחיק. אני אישית חובב של ההומור הפולני הזה, וציחקקתי במהלך כל הספר. אני אישית התאהבתי במשפחת זלצמן וצינמן, ומה לא הייתי נותן כדי להיות זבוב באחת מארוחות הערב המשפחתיות שלהן. זהו ספר שמתאר את חייהם של אנשים קטנים במדינה גדולה, ואני מת על הז'אנר הזה. לפעמים היה קשה להאמין שהדמויות מומצאות, הכל היה נדמה לי כל־כך אמיתי בסיפור, וישר דמיינתי לעצמי איך ניתן להפיק מחזה שלם מהספר הזה.

מה שכן, לפעמים כפי שנאמר בביקורות אחרות, ישנה הרגשה שאין באמת עלילה, אך עבורי, ההומור הפולני היה מספיק בשביל להשאיר אותי בציפייה כלפי הבדיחה הבאה בספר, וזה לחלוטין היה מספיק עבורי.

לסיכום, זהו ספר על אנשים. על החיים הקטנים ויש יגידו עלובים במקצת של אנשים קטנים בעיר גדולה, ועל המתחים ועל הניואנסים הבין־אישיים ביניהם. זה ספר טוב, ומצחיק, שכיף לקרוא. העלילה לא מכבידה בכלל, והוא היווה עבורי אפילו איזו טעימה נוסטלגית לעבר של תל‏־אביב בסוף שנות ה-80. מי שחובב ספרים כמו "רומן רוסי" למשל, ימצא רומן זה כגרסה קלילה יותר, קולחת, ואפילו יותר מצחיקה. ממליץ בחום 5\5 כוכבים.

"בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס, הוצאת 'עם עובד' (2012)

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
ברוכים הבאים לשוק החופשי

ברוכים הבאים לשוק החופשי

תמר בן-יוסף

"ברוכים הבאים לשוק החופשי" הינו ספר מרתק אודות המדיניות הכלכלית הישראלית בארבעת העשורים האחרונים מאת הכלכלנית המבריקה תמר בן־יוסף. ספר זה מציע לבחון את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל, מאז "המהפכה הנאו-ליברלית" שמזוהה עם תוכנית הייצוב של 1985 ובעצם לבקר את תהליכי ה'היפר-גבלובליזציה' שהשפיעו לא-תמיד לטובה על המשק הישראלי לטענת בן־יוסף. נוסף על כך, בעזרת הסקירה הזאת שמשתרעת על 14 פרקים, כל אחד מתעסק בנושא כלכלי קצת שונה (למשל: פרק על שוק מטבע החוץ, פרק על תכנון כלכלי, פרק על יבוא ויצוא, ועוד) הכלכלנית בן־יוסף מנסחת ביקורת מעניינת על אותן תמורות כלכליות-חברתיות, שהקיצוניות שבהן התרחשו תחת כהונתו של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. בן־יוסף היא כתבת כלככלית וכלכלנית שמרצה במכללה האקדמית להנדסה בירושלים, כתבה טור שבועי כלכלי ב"גלובס" וגם עבדה 15 שנים במשרד התעשייה והמסחר. כאחת שמכירה את הכלכלה הישראלית גם מבחינה עיונית וגם מבחינה מעשית, אני חושב שהמידע בספר מאוד אמין ושהיא בהחלט "בר-סמכא" בעניין זה. הספר כתוב בעברית קלה לקריאה, שפה גבוהה אך לא מתאמצת וקריאה לכל קורא בוגר. עם זאת, ישנם המון מונחים כלכליים בספר, שלדעתי ספק אם כל אחד מתמצא ולכן יכול להפוך את הקריאה לפחות מעניינת לאנשים שמחפשים "מבוא לכלכלה".
לסיכום, אני חושב שהספר הנהדר הזה מציב ביקורת מרתקת מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית על תהליכי הגלובלזיציה והליברליזציה שישראל חוותה בעיקר מאז שנות התשעים, הטיעונים בספר מנומקים היטב, והקריאה בו הייתה מהנה מאוד ואינפורמטיבית. אני ממליץ מאוד על הספר למי שמתעניין בכלכלת ישראל, ובעיקר בביקורת עליה. בן־יוסף הצליחה לגמרי לכתוב ספר כלכלי מעניין, לא־יבש, ובעיקר מאתגר חשיבה ודעת. 5\5

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
שיבוש תרבות

שיבוש תרבות

קאלה לאסן

הקפיטליזם הצרכני, הניאו-ליברלי השתלט על העולם. הפרסומות מציפות אותנו בכל מקום, הטלוויזיות ורוצועות החדשות הבלתי-פוסקות שוטפות את מוחנו, חונכנו להסכים ולחיות לפי מדיניות התאגידים השולטים בעולם, המזון המהיר הורג אותנו, הסיגריות גם כן. והכל בכף היד של התאגידים הענקיים, שלא מפסיקים לעשוק את חיינו. - כך ניתן לתמצת לדעתי, את ספרו של לאסן.
הספר בנוי מארבעה חלקים, ופרקים בתוך כל פרק. החלק הראשון "סתיו", מנסה לאמוד את הנזקים שכבר נגרמו. הוא בעיקר עוסק בתרבות הצרכנית והעכשווית (של שנת 1999 בצפון אמריקה) ובתקשורת ההמונים. החלק השני "חורף", עוסק בבעיה, ובעיקר באמריקה. מתאר את ה"טראנס הצרכני תקשורתי" שמתחולל בה, אלחוש מלאכותי מסחרי בעידן הפוסט מודרני. החלק השלישי "אביב", בוחן את האפשרויות להתחדשות, האם אפשר לשנות? האם תרבות אחרת אפשרית? ואחרון חביב, החלק הרביעי "קיץ" מעיף מבט אל העתיד, אל מה שעשוי לקרות אם הדחפים המהפכניים האמריקאיים יוצתו מחדש.
"בצפון-אמריקה יש כיום ריקנות ציבורית דומה. חסר בה המרחב התקשורתי שבו אפשר לקרוא תיגר על סדר היום הצרכני, המסחרי, והתאגידי. בגוש הסובייטי-לשעבר לא הורשינו לדבר בגנות הממשלה. בצפון-אמריקה כיום אינך יכול לדבר בגנות נותני החסויות".
מזה המון זמן שלא "בלעתי" ספר כל-כך מהר. התחלתי אותו בהתחלה בקצת הססנות, פקפקתי בהתחלה ברלוונטיות שלו עקב שנת ההוצאה שלו, 1999 (2002 בארץ). עם זאת, מהר מאוד התרשמתי אחרת לגמרי. בתוך עשרים וארבע שעות, סיימתי את כל הספר, כ-250 עמודים, מהר מאוד עבורי. הספר לא חידש לי הרבה, הביקורת על תרבות הצרכנות הניאו-ליברלית מצויה במוחי כבר המון זמן, אבל הדרך שבה לאסן הצליח לתמלל אותה עבורי, לתאר את כל התלעות של תרבות הצרכנות, לרכז אותן למניפסט יחסית קצר, קל להבנה, ברמת שיח פשוטה למדי פשוט הדהימה אותי. לאסן בהקדמה קיווה כי הספר ישמש לקורא מהפך המשנה את זווית הראייה על חיי היומיום. תקוותו של לאסן אכן התגשמה, עבורי. הספר הזה פשוט מצליח לפקוח את עיניהם של הקוראים בקלות, לשתף אותם ברוע הצרכני, וגם לתת פתרונות, או לפחות דרכי פעולה. החלק האחרון של הספר משמש כסוג של "מדריכה למהפכה", מעין 'כיצד להביא לשינוי בכמה צעדים פשוטים'. חשוב לציין, גישתו של לאסן איננה תעמולתית, לאסן למרות ההגות הרדיקלית שהוא מציג בספרו, אפילו מקדיש פסקה שלמה למה הוא לא "שמאלני" - אני מציין זאת מכיוון שניתן להסיק מהכתוב שלאסן נוטה למרקסיזם, אך הוא מבהיר שהוא לא. להפך - לאסן מדגיש רבות במהלך ספרו שהגישה שהוא מציג בנויה להתאמה עבור שני הצדדים של המפה הפוליטית, ולפי מה שהבנתי אותה יוצאת מגבולות המפה הפוליטית המסורתית.
לסיכום, אני חושב שהספר הינו מניפסט מבריק, הוא מתאר בקלות את הבעיות בחברה המודרנית, התרבות הצרכנית, ואיך היא משפיעה עלינו ותמשיך להשפיע עלינו. לאסן מלא-תקווה. הוא מתבטא כאילו ה"מהפכה" עוד רגע מגיעה, והאופטימיות הלא-זהירה שלו קצת מבדרת, בדיעבד. למרות שעברו 20 שנה מאז פרסום הספר, לדעתי הוא רלוונטי מתמיד, כמעט לא תחושו שהוא ספר ישן. אני אישית הרגשתי כאילו הבעיות שהוא עוסק בהם דאז, רלוונטיות וחמורות אפילו יותר מפעם.

- "שיבוש תרבות" מאת קאלה לאסן. הוצאת בבל (2002), 304 עמודים. מאנגלית: דפנה לוי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
שנת המנוחה והמרגוע שלי

שנת המנוחה והמרגוע שלי

אוטסה מושפג

פעם ראשונה זה הרבה זמן שקראתי ספר שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות שלו. באתי עם ציפיות גדולות האמת ל"שנת המנוחה והמרגוע שלי", כרב-מכר אמריקאי שגרר אחריו באזז גדול, ציפיתי ליותר.
הסיפור הוא על אישה די צעירה (כנראה בשנות ה-20-30 שלה) שמאיזה סיבה שהיא שלא נראית לעין, פשוט עייפה. היא הולכת לפסיכיאטרית, מרמה אותה, ובכך גורמת לה לתת לה מרשם של תרופות הרגעה והרדמה בחוזקים שונים. לאותה אישה יש חברה "טובה", רווה, שהיא גם יצור מעצבן. היא מהסוג של האנשים שתמיד נמצאים בדיאטה, חופרים על הכתבות האחרונות שהם קראו בניו יורקר, ובכללי מנסים להתחקות כאילו הם אנשים בוהמיינים תרבותיים, אבל המציאות צורחת שמדובר בטיפוס מעצבן ותלותי.

הספר כתוב בסדר, והוא העביר את זמני באופן סביר. אין אני יכול להמליץ עליו, אבל בסך הכל חווית הקריאה הייתה ממוצעת. יש לספר מזל שמדובר ב-250 עמודים ולא יותר, לא הייתי עומד בזה.

3/5

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי

ביקורות נוספות על "יונה ונער"

יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

#
בבניין בו אני מתגוררת יש ספרייה די גדולה, שדיירים שואלים בה ספרים ומוסיפים לה משלהם. בעקבות ירידה מתחת לקו האדום של מפלס הספרים הפרטי שלי וחשש שכל קמצן-ספרים מכיר, שתכף לא יהיה לי מה לקרוא, נכנסתי לשם. יצאתי עם כמה ספרים והספר הזה בכללם.
משום מה חשבתי ש"יונה ונער" הוא ספר הביכורים של שָלֵו. טעיתי, כמובן. לפי הכתוב על העטיפה האחורית, זה הרומן השישי שלו, שיצא לאור ב 2006.

הסיפור דומה מאד לספרים האחרים של שָלֵו שקראתי. הוא מתוכנן להפליא – למרות שבתחילה הוא נראה מבולגן ומורכב מכל מיני שאריות של סיפורים בלי סדר וארגון. הסיפור מסופר בשלוש תקופות זמן: לפני קום המדינה, פלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות, שנות החמישים-שישים במדינה הקטנה והענייה, ותחילת שנות האלפיים. המספר את ההווה וחלק מהעבר הוא יאיר מנדלסון, שהוא הבכור משני אחים שאביהם היה רופא ילדים מפורסם בירושלים, ואמם היתה נפש חופשייה שיצאה לחופשי. לצד סיפורן הפרטני של הדמויות מתקיים גם סיפור המדינה – זו הקטנה והצנועה של לפני מלחמת ששת הימים, וזו השחצנית שאף אחד לא יכול להשתוות לה, הנובו-רישית עם עברית מאונגלזת והרגשת אני ואפסי עוד, שלאחריה. על הדרך יש רמזים למתח שבין תל-אביב לירושלים, שיעצים וילך ויהיה מדגם הטינה שבין תושבי המדינה.

יכולתו של שָלֵו לספר סיפור פנומנלית לטעמי. הסיפור שלו מורכב מעשרות - או אולי מאות - סיפורונים קטנים שחלקם משלימים סיפורים אחרים וחלקם נראים לא שייכים עד שהסיפור המרכזי מחבר ביניהם. הוא לעולם אינו שומט את חוט הסיפור מידיו, והקורא(ת) מתמסרת לסיפורים בידיעה ששום אות פה אינה סתמית ולא כדאי לדלג על קטעים, כי הם חשובים להבנה. הוא גם אינו מתחנף לקורא שלו ואינו מפרש לו דברים. אמנם יש תיאורי-נוף בספריו אבל הם בדרך כלל קשורים לעלילה ומבהירים את הדמויות. שָלֵו גם אינו נכנע לשיטת העיסוק הספרותי-אופנתי בפסיכולוגיה של הדמויות. אין לי דבר נגד פסיכולוגיה (להיפך!) אבל האופנה הספרותית הזו, על הנחותיה הפשטניות והטעויות המובנות בה, שמטרתן לספר את הסיפור, מאוסה בעיני.

חלק מהסיפורים בספר הזה ובספרים אחרים שלו שקראתי מהדהדים סיפורים שכבר סופרו. בעיקר הוא מהדהד את סיפורי התנ"ך – קין והבל, יעקב ועשיו. אבל תמצאו בו גם את "גינת הבר". שָלֵו הוא אמן ההפיכה של סיפורים אפשריים לסיפורי אגדה, וסיפורי אגדה לאפשריים. קל לראות את מה שהוא מתאר אפילו אם זה בלתי אפשרי בגלל חוקי המדע והפיזיקה. הוא גם מצליח ללהטט בין המחריד למכמיר, בלי להפוך מגוחך ובלי עודף רגשנות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•yaelhar
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

זה הספר האחרון שקראתי מאת מאיר שלו ז”ל. לא כתבתי עליו מהסיבה הפשוטה - קשה לעשות צדק עם הסיפור הזה בתקציר או ביקורת. אבל אז שלו נפטר והותיר אחריו הלם ותהייה. אז החלטתי בכל זאת לכתוב. סקירת מעגל, אפשר לומר. מה גם שנמנע ממני לכתוב ביקורות לזמן מה, וזו סיבה מספיק טובה לחזור לסורי.

מאיר שלו ממסגר את סיפור אהבתם של שני יונאים של ארגון “ההגנה”, חותך אותו לשניים ומכין כריך ערב לחיך. פרוסה אחת היא הסיפור של “התינוק”, הפרוסה המקבילה היא סיפורה של “הילדה”, ובאמצע מעוך לו יאיר מנדלסון, מדריך תיירים המתמחה בצפרות. כל זה מוגש על מצע של ירושלים הצעירה, ברוטב המנדט הבריטי.

הרי לכם, יקיריי. צפרות ויונאות. נושאי מחקר נישתיים עד כאב. אני מדמיינת את מאיר שלו, באומץ שאפשר למצוא רק אצל סופרים יחידי סגולה, משכשך רגליו בבוץ טובעני זה. אבל מישהו היה צריך, ותודות לכך, לקח אותי למסע אל טריטוריות לא מוכרות, שבדרך אחרת לא הייתי מעלה על דעתי להכנס אליהן. מצאתי את עצמי קופצת מעמק הירדן, לירושלים של שנות החמישים, לגן החיות בתל אביב, מתפעלת מהמיומנות שבה טווה שלו את כל החוטים בנול בסדר מופתי.

אבל לא רק באהבה ומלחמה עסקינן, אלא גם בבית. הום סוויט הום.
הא לכם אנקדוטה. היה ונכנסתי לבניין מכניסה א’, ולאחר שסיימתי את ענייני יצאתי מיציאה ג’, כדור הארץ יתהפך ואעמוד אובדת עצות, מגרדת בתחושת הכיוון הפגומה שבראשי והבעת טמטום על פני הנאות. קרה שתעיתי אפילו בתעלות הנפתלות של שכונתי-שלי. מה מצחיק?
בתור שכזאת, שאלתי את עצמי חזור ושאול עם כל יונה שנסקה אל השחקים בנפנוף מתגרה - אבל איך היא יודעת לאן לעוף, הממזרתא?
יונת הדואר נקראת באנגלית Homing pigeon. היא יכולה לשוב רק אל היעד שהיא מזהה כביתה, והמוטיב הזה, הבית, מופיע בצורות שונות לאורך הסיפור, אבל אני לא רוצה ללעוס את הכריך למי שטרם קרא.

הנה בכל זאת יצאה ממני סקירונת על יצירת המופת הזו. אבל אלה שעדיין לא קראו אותו צריכים להבין שתיאור טעמו של כריך, נפלא ככל שיהיה, לעולם לא ישתווה לאכילתו. כוחו של הרומן הוא בהתפתחות הסיפור. בדמויות הראשיות - שעל אף שהן מפורטות להפליא - נותרות חסרות שם - ובאיך שזה עדיין יורד חלק בגרון. כל אלה משקפים את האופן שבו חיינו מונעים על ידי האנשים והאירועים סביבנו.

כמו ביונאות, זה ספר שקשה להכנס אליו בהתחלה, אבל אט אט בעודך מקנן בו, אתה נקשר עמוקות, ולבסוף ממריא איתו.
מה טובו אהליך יעקב, כותביך ישראל. נוח על משכבך בשלום, מר שלו, ותודה על המילים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מוריה בצלאל
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

תחילה אני רוצה להודות לכל מי שהתעניין בשלומי לאחרונה (היו לא מעט כאלה למרבה ההפתעה) רובכם חשבתם שהתגובות הנוראיות לביקורתי האחרונה (ביבי- סיפור חיים) הרחיקו אותי מהאתר אז ככה:
* אני שמחה שהביקורת שכתבתי עוררה כל הרבה רגשות וויכוחים כי ככה צריך במדינה דמוקרטית.
* כמובן שנחרדתי שחלקן היו גזעניות וגועליות וחלקן היו ילדותיות אבל:
1. אני לא תופסת ברצינות טיפוסים רעי לב ונחותים ובטח שלא זאטוטים זבי חוטם ובכיינים.
2. נוכחותם באתר לא מוסיפה לו הרבה כבוד אבל בדמוקרטיה צריך לקבל גם את החריגים.
*ענייני בריאות ועבודה לא העניקו לי הרבה זמן לקרוא. וזה מה שהרחיק אותי מהאתר, אבל קראתי קצת. ובחרתי לסקור ספר מיוחד שהרגשות שלי אליו אמביוולנטיים:

יונה ונער הוא ספר על בית. כשסיימתי לקרוא אותו, נותרתי עם תחושה מעורבת כמו אדם שמביט בביתו הישן מרחוק, תוהה אם אי פעם באמת היה שייך לו. הספר נע בין שתי עלילות, אחת עכשווית והשנייה היסטורית, וכולן סובבות סביב מושג הבית, אך דווקא הנדודים והאובדן תופסים בו מקום מרכזי. אהבתי את השפה היפהפייה של שלו, שמציירת בתים ונופים חיים יותר מהדמויות עצמן. הבית, במובנו הפיזי והרגשי, משמש כמוטיב חוזר- הבית שאנו חיים בו, הבית שאנו נושאים בתוכנו, והבית שאולי איבדנו עוד לפני שהספקנו להבין שהוא שלנו. גיבור הספר, מחפש שורשים אך מתקשה למצוא בית אמיתי, בעוד נער היונים חי במציאות של נדודים והקרבה, שם הבית הופך לזיכרון רחוק.
עם זאת, הספר לעיתים מתפתל בתוך עצמו. הדימויים החוזרים, של היונים, של הבתים, של ההורים הנעדרים, מתערבלים עד שלפעמים הם מאבדים את כוחם. רציתי לאהוב את הדמויות יותר, להרגיש אותן קרובות, אבל היה בהן משהו מרוחק, אולי בגלל הדרך שבה הסיפור מסופר: לעיתים כמו אגדה, לעיתים כמו חלום מעורפל. אני חושבת שהקטע בו הנערה מזריקה לעצמה את הזרע של אהובה הפצוע היה סוריאליסטי מדי ולא אמין ופגם לי בסיפור עצמו.

אולי בסופו של דבר, יונה ונער הוא גם רומן של חיפוש? על בית שהוא יותר מתחום פיזי יותר געגוע, תקווה, ואולי אפילו השלמה עם העובדה שלא תמיד נמצא אותו? כך או אחרת זה ספר שכדאי לקרוא.

לפני שנה•
★★★★★
•ערגה
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

יש סופרים שיודעים לספר סיפור ויש סופרים שיודעים לטוות סיפור. מאיר שלו היה מן הסוג השני ו"יונה ונער" הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך.

בתחילת הקריאה נדמה כאילו הספר מתחיל בכמה סיפורים נפרדים. שלו מציג בפני הקורא דמויות שונות, תקופות שונות ועלילות משנה שלכאורה אינן קשורות זו לזו. אך ככל שמתקדמים בקריאה מתברר עד כמה המהלך הזה מחושב ומדויק. החוטים מתחילים להיקשר זה בזה, העלילות מתחברות, ומה שנראה בתחילה מפוזר מתגלה כמארג אחד שלם.

"יונה ונער" נוגע במגוון רחב של נושאים: קודם כל עולם היונאות המיוחד והכמעט נשכח. בתקופת מלחמת העצמאות השתמשו גם כוחות היישוב ביוני דואר להעברת הודעות בין יחידות, בעיקר במצבים שבהם קשר אלחוטי לא היה אפשרי. היונים, שנשלחו לשמים עם פתק קטן קשור לרגלן, היו לעיתים הדרך היחידה להעביר מידע. שלו לוקח את הפרט ההיסטורי הקטן הזה ומצליח להפוך אותו למרכיב מרכזי בסיפור, גם כזיכרון מתקופה אחרת וגם כסמל לנאמנות, לקשר ולחזרה הביתה.

אך לא רק יונאות יש בספר: סיפורי אהבה ונישואין, זיכרון, חברות, משפחה ונאמנות. כל אחד מן הנושאים הללו יכול היה לעמוד בפני עצמו, אך אצל מאיר שלו הם נשזרים יחד ויוצרים סיפור שיש בו גם היסטוריה, גם רגש וגם לא מעט רגעים של חיוך.

אך יותר מכל בולט כאן הכישרון הלשוני של שלו. הוא כותב בעברית עשירה ומלאת חיים, עם חוש הומור דק ויכולת מופלאה לתאר אנשים, מקומות ורגעים קטנים. לפעמים נדמה שהוא אינו רק מספר סיפור אלא ממש נהנה מהשפה עצמה, מהצלילים, מהדימויים ומהדרך שבה משפט אחד יכול להאיר סצנה שלמה.

וככל שמתקדמים בקריאה מתברר עד כמה הכול נבנה בדיוק רב: הדמויות, הסיפורים, הזיכרונות, הכול מתכנס בסופו של דבר אל סיפור אחד גדול על אהבה, נאמנות וזיכרון.

בסופו של דבר "יונה ונער" הוא ספר שמזכיר עד כמה מאיר שלו היה קוסם של מילים. ביד בטוחה ובשפה נהדרת הוא לוקח סיפורים קטנים, פרטים לכאורה שוליים ועולם שנראה כמעט יום יומי, והופך אותם לסיפור שיש בו קסם אמיתי.

וכשמסיימים את הספר, נשארת אותה תחושה טובה שמותירים אחריהם הסופרים הגדולים באמת: לא רק שנהנינו מהסיפור, אלא שגם זכינו לפגוש לרגע את כוחן של המילים הטובות ועושר השפה. וכמו שיונת דואר תמיד תשוב הביתה, כך ספריו של שלו תמיד נכנסים ללב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

"- הוא נהרג? איך?
- חסר היה כאן איך ליהרג? היית רק צריך לבחור: מכדור, מרסיס, בראש, בבטן, בעורק הגדול של הירך. לפעמים תכף ומיד ולפעמים לאט-לאט, כמה שעות אחרי שאתה חוטף.
עיניו הצהובות ננעצו בי. הוא הצטחק: תראה מה זה, יצאנו לקרב עם יוני דואר, כמו ביוון העתיקה"

===
איכשהו קרתה כאן תקלה שצריך לתקן אותה. כשנכנסים ל"דף" שלי באתר, ומסתכלים על "רשימת הסופרים של נצחיה", מגלים שבראש הרשימה נמצאים באלאדצ'י וצ'יילד, מה שיוצר את הרושם כאילו אני קוראת אך ורק מותחנים ולא ספרות גבוהה יותר. לא שיש משהו רע במותחנים, ובכל זאת, כדאי לשנות קצת את הרושם. אז הלכתי ובדקתי איך נספרים לרשימת הסופרים. אז דירוג נספר וכתיבת סקירה נספרת, ואם גם דירגת וגם כתבת סקירה זה נספר כפול. מה לעשות שצ'יילד ובלאדאצ'י גם כותבים המון ספרים וגם קל נורא לכתוב עליהם ביקורת, בעיקר בגלל שהם נכנסים לאיזו שהיא מתכונת קבועה שמאוד קל לזהות.

ומה לעשות שקראתי את מאיר שלו, אבל לא תמיד נפניתי לכתוב סקירה? ומלבד זאת - 105 סקירות לפני, מה יש כבר לחדש על פניהן. עם זאת, משימה היא משימה, וכשמצאתי את הספר באקראי בספריית רחוב, נפניתי לשבת ולתקן את המעוות ולכתוב סקירה. וכך להכניס את מאיר שלו לראש "רשימת הסופרים של נצחיה". זה גם מסתדר עם אופנת ספרי דור תש"ח ומלחמת העצמאות שאני קוראת בעת הזאת, היא עת מלחמת הקוממיות השניה (והחשובה) של מדינת ישראל. שכן הספר עוסק בדור תשח ובלוחמי הפלמח, יחד עם עוד דברים.

הדובר, כי בספרי מאיר שלו תמיד יש גיבור והוא דובר, כותב בגוף ראשון גם על עצמו וגם על סודות מזמנים עברו. אז הכותב הוא יאיר מנדלסון, מדריך טיולים. והטיול הפותח את הספר, זה שממנו נפתח עניין יוני הדואר בפלמ"ח, הוא טיול לתירים מארצות הברית ב"רכס השיירות" שבמבואות ירושלים, ובירושלים עצמה.בסקירות כתבו "אהבה ומוות, הצמד הנצחי של הדרמות הגדולות", וזה נכון. מרק כותב שנדרשת סבלנות שכן "העלילה מתקדמת באיטיות כמו זבוב שטבע בצנצנת דבש." אבל הוא ממליץ להצטייד באותה סבלנות כי היא משתלמת מאוד.

"יונה פשוטה למראה. כחלחלה אפורה, רגליה שני ושני פסי טלית כהים מעטרים את האברות. יונה ככל היונים. דומה לאלף יונים אחרות. רק אוזנו של מומחה יכולה לקלוט את עוצמת החבטה של הכנפיים, הכפולה מחבטת כנפי יונה רגילה. רק עיניו יכלו להבחין בחזה הרחב, העמוק, במקור שהמשיך את שיפוע המצח בקו ישר, בתפיחה הבהירה האופיינית שעל חיבורו של הראש. רק לב של אוהב יכול לתפוס ולהכיל את כל הגעגועים שנצברו בה, התוו לה כיוון ויצקו בה כוחות. אבל עיניו כבר חשכו, אוזניו כבר נחרשו, ליבו התרוקן ושקט. נותרו רק היא, ערגתה לביתה, משאלתו האחרונה."

זה התיאור, בתחילת הספר. אנשים לא אוהבים תיאורים. אבל מאיר שלו כן, בעיקר תיאורי טבע, כי הוא אוהב טבע ומיטיב לתאר אותו. ואצל מאיר שלו אי אפשר לדלג על תיאורי הטבע. מי שעושה את זה מחמיץ חלק מהסיפור, את התמצית המרכזית, כי הציטוט הזה, החלקי, שהבאתי, הוא התמצית המזוקקת של הסיפור. הוא הלב, המובא כבר בהתחלה, וכל השאר הוא רק קילוף של הקליפות המביאות אל הלב הזה, עמוד אחרי עמוד. אשריקו כותב בביקורת שלו שאמנם הוא קרא רק שלושה ספרים של מאיר שלו, אבל מהם כבר חילץ תבנית של הכתיבה שלו. זה לא הגיוני ולא ישר לחלץ הכללה משלושה ספרים, אבל במקרה הזה אשריקו צודק. מאיר שלו מספר את אותו סיפור עצמו בכל אחד ואחד מהספרים שלו. והוא צודק. זה תמיד הארץ, בתשתית ום המדינה או לפניה, סודות משפחתיים שנגלים לאט לאט, יחד עם מושג שאשריקו קורא לו "ריאליזם קסום" שמעולם לא הכרתי, אבל אם חושבים על זה - הוא נכון כאן. זו באמת התבנית, ואלאפנטוס כותב בסקירה שלו שאילו היו מביאים את הספר בלי שם הכותב, עדיין חותם הכותב עליו ואפשר לזהות מהקריאה.

"נראה שבשובם לארצם סיפרו עלי הצפרים האנגלים לחבריהם, כי אלה התחילו מתקשרים ובאים, ושמי התפרסם גם בקרב סוכני הנסיעות. אושרו של גבר צעיר, האושר של עצמאות כלכלית, מילא אותי. חשתי שאני ממריא, שכנפי נפרשות. וכיוון שלאמי לא היה כסף ואביכם התנגד למקצוע שבחרתי לי, ושב ואמר לי ש'עוד לא מאוחר, יאירי, להחליף את הכיוון המוטעה' - פניתי אל משולם פריד שייתן לי הלוואה, שאוכל להתארגן ולרכוש לי את הרכב הדרוש. רק כמה שנים עברו מנפילתו של גרשון ומשולם היה מוציא את המטפחת הגדולה מכיסו בכל פעם שבאתי לביקור: 'מאז שגרשון קשה לי לראות אותך'. כך אמר מאז נפילת בנו, וגם היום הוא אומר כך: 'מאז שגרשון...' בלי הפועל הנורא שצריך לבוא אחרי השם".

פסקה קטנה, אבל תראו איך היא מספרת כבר סיפור שלם. וככה זה הספר - אפשר לקרוא בלגימות קטנות כי כל פסקה או שתיים מספרות סיפור. סיפור שהוא גם נפרד וגם מחובר לסיפור הכללי. אני לא אתפעל עד הסוף, כי הסוף מופרך והסיפור במוקד פנטסטי עד בלתי אפשרי. יש שאומרים שגם הפרטים ההיסטוריים לא מדויקים, אבל בזה לא התעמקתי. ספר קטן, מאיר-שלוי מאוד, על אותה תבנית סיפורית ידועה, כתוב היטב באותה כתיבה ידועה, ונעים לקריאה.

לפני שנה•נצחיה
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

הספר מדבר על שני סיפורים שכביכול אינם קשורים אך לאט לאט הזיקה ביניהם מתגלה. סיפור אחד בהווה והשני בתקופת הפלמ"ח.
אינני רוצה להתמקד בסיפורים עצמם דווקא, זה אפשר למצוא בכל ביקורת שנכתבה על הספר ויש אפילו סרטון בו מראיינים את מאיר שלו ושם אפשר לשמוע הודות העלילה.
אני כן רוצה להתמקד על הכתיבה ועל מהות הספר. הכתיבה של מאיר שלו משובחת, לא רק בגלל השפה העשירה שהוא משתמש בה אלא גם בהבנת מהות נפש האדם, היכולת להעלות על הכתב תחושות וסיטואציות מהחיים בצורה כל כך פיוטית, צינית או מצחיקה. והכל תוך כדי משחקי לשון שנעים לקרא אותם.
הספר הזה הביא אותי למצבים של בכי, של התרגשות ושל צחוק. שוב, זאת לא רק העלילה, אלא הדברים הקטנים שמרכיבים אותה.
ולבסוף, ווידוי קטן: "יונה ונער" היה תיקון בשבילי. הנה סיפור: אחרי שעליתי לארץ וכבר התחלתי לקרא ספרים בעברית, רציתי להכיר סופרים ישראלים, להתנסות במשהו שורשי ולכן קראתי את "עשו". לא אהבתי אותו, היה לי "כבד" ולא התחברתי. מאז לא נגעתי יותר בספרים של מאיר שלו (חוץ מספרי הילדים). ואז הוא נפטר, ודובר הרבה על ספריו, וסיפרתי לחברה עד כמה לא אהבתי את הספר שקראתי, והיא המליצה לי על "יונה ונער". השאלתי אותו מהספרייה. אני מודה לאותה חברה על ההמלצה, כי נהניתי מכל רגע, אכן ספר מצויין!

לפני שנתיים•
★★★★★
•דינהליס
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

הספרות של מאיר שלו מצליחה לגעת ברגעים של החיים שכולנו מכירים תוך שימוש בשפה רהוטה וזכה.
אני יכולה להבין אנשים שפחות מתחברים לשפתו של שלו וגם לי לקחת כמה שנים וכמה קריאות, אבל מדובר בספרות כה ישראלית שקשה שלא להתרגש ממנה.
בספר זה הרגשתי במיוחד את החיבור למקורות, את החיבור לישראליות הישנה, והעלילה כה סחפה אותי, לא הצלחתי שלא להתרגש ביחד עם הדמויות בסיפור.
מצא חן בעיני השילוב היפה של השפה של שלו ביחד עם סיפור חייהם של אנשים צעירים בימי קום המדינה. הצלחתי למצוא המון חיבור לדמויות גם כאשר חייהם רחוקים משלי. וגם הופתעתי מאוד מסוף הסיפור שממש ריגש אותי ומילא אותי.
אחסוך במילים, ממליצה בחום על הספר, מדובר בקלאסיקה ובצדק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•תשרי
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

קעעכח... כחאחעע... כככח... קככצצחעחכ! זהו, די, זה יצא לי מהגרון. זה על הרצפה, רטוב, ואני עדיין מסלקת שאריות בד וחוטים מהפה, כי הנה, אני מודה – אכלתי את הכובע. לא פחות משלוש פעמים בחיי הקצרים התחלתי את הספר הזה – את זה וכמעט כל ספר אחר של מאיר שלו – ולא הצלחתי לסיים. בכל פעם מחדש זה היה לי קשה, זה היה לי מייגע, זה היה לי מעייף נורא, וכפי שכבר אמרתי פעם – הבטחתי לעצמי שיום אחד זה יקרה.

והנה בא היום. רוח אלוהים שרתה עליי, או אי-רוח השרב, או משהו אחר, ואני חייבת להודות בכניעה שנורא נהניתי. מייגע או לא, אי אפשר לקחת ממאיר שלו את היכולת לקחת תמה או רעיון וסביבם לבנות סיפור מפואר ומורכב תוך שימוש בכל אסוציאציה או משמעות אפשרית ורלוונטית. לפעמים המוקד הזה הוא גינה, לפעמים הוא אישה חזקה במשפחה, והפעם אלה יונים – "שיודעות לעוף רק למקום אחד, לטוס עוף ושוב בין שתי נקודות", שצריכות "לאהוב את ביתן, אחרת אינן חוזרות אליו". דרך התמה הפשוטה הזו, לכאורה, אנחנו גם שומעים סיפור נוגה ויפהפה על אהבה, ועל בית, ועל זוגיות, ועל מה זה בעצם "זוג יונים" או התנועה הזו בין שני שובכים או הכמיהה הזו לבית.

במישור אחד, המאוחר יותר, מדריך תיירים בשם יאיר מנדלסון מספר את סיפור משפחתו. במישור המוקדם יותר, אנחנו נחשפים לסיפורם של שני צעירים בתקופת הפלמ"ח שנאחזו זה בזו באמצעות יוני דואר, כמיהה וגעגוע, ולאט לאט שני הסיפורים מתבהרים ומשתלבים וכן, נו, הם גם נורא מרגשים. צריך להגיד לשם ההוגנות שהספר מעט ארוך מידי, לא לגמרי אמין ולצד הרגש הוא קצת מעמיס בהתפייטות כמו שאופייני לשלו (איך אמר פעם מאיר אחר, "מה אני צריך את כל הליריות הזאת, עם כל הסמליות אשר בינה לבינה"), אבל בסך הכל זה חרה לי כאן קצת פחות ממה שציפיתי, והיה בסך הכל נורא נעים ומספק.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

לפני מספר שנים לא מועט, הזדמן לי לצפות בעיבוד של תאטרון גשר לרומן של מאיר שלו "יונה ונער".
כבר מזמן הבנתי את החיבה העמוקה שלי להצגות תאטרון שמושרשת בי עד היום. בצפייה בהצגה הזו בתקווה שאולי מצאתי אהבה נוספת. טעיתי. הסיפור לא הצליח לרגש ולגעת בי למרות המשחק המוצלח וההשקעה בבימוי.
מאז חלפו הרבה שנים. את ההצגה, בינינו, אני בקושי זוכרת. אבל על המדף בספריית הספרים של אבי מצאתי את הספר מבצבץ וקורא לי מאי שם. לקחתי אותו.

הספר תפס אותי בטיימינג קצת מבולבל בחיים האישיים והקריאה לא התחילה חלקה. בין העמודים לקחתי הפסקות גדולות וארוכות והאמת? כבר חשבתי לוותר. כל כך רציתי שהספר יגרום לי לקחת אותו בשתי הידיים ופשוט לקרוא אבל זה לא קרה. הוא נשאר בתיק שלי זמן רב בלי לצאת משם.
אחרי טלטלות רבות שעברתי, הן בפן המקצועי והן בפן האישי יכולתי לפתע לשבת בדירתי, להירגע ולקרוא.

רק כאשר נרגעו הרוחות בחיי יכולתי לפנות מקום לעלילתו של מישהו אחר.

מאיר שלו, בכתיבתו הכנה רוקם כמעין חוטים דקים השוזרים אותנו הקוראים בתוך עלילתו השובה. מילותיו ותיאוריו נותנים קצב מיוחד לסיפור וכתיבתו מעוררת הזדהות. הסיפור מסופר מנקודת מבט זיכרית ובכל זאת חשתי חיבור גדול, אהדה רבה כלפי המספר ואף הזדהות. יכולתי בקלות לשים את עצמי במקומו ולראות אותי בהתמודדויות דומות לשלו למרות הבדלי המגדר והגיל בינינו.

יש בספר תיאורים מפעימים ויוצאים מן הכלל. יחסי זוגיות סבוכים יותר וסבוכים פחות, יחסים עם ההורים והתמודדויות עם בעיות במשפחה. הקו הדק שבין אהבה ושנאה, חיים ומוות, שלום ומלחמה. סיפור חיים שהולך ונחשף מולנו אט אט, פרט אחר פרט. בלי רצון למהר, בלי רצון לכסות מהר את העלילה.
פשוט ככה, כמעט בקצב החיים עצמם.

דפיו האחרונים של הספר מרגשים ונוגעים ולמעשה אומר שעבורי הם היו הדפים המשמעותיים ביותר. בפשטות, בכנות וביופי הדברים.

"אין קול ואין עונה -
ויונה עם נער
עדיין מתדפקים
על דלת השער. "

לפני 5 שנים•
★★★★★
•בר
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“לא מצאתי מנוח. שנתיים חלפו ועדיין הספר נח בין ספריו של שלו,ואף נמצא מיטלטל בכיסו המרוכסן של התיק הי”