"פמיניזם, זכויות ומשפט" של אורית קמיר הוא ספרון מבוא מעולה לפמיניזם, וצריך להיות חלק מתוכנית הלימודים של כל תלמידה ותלמידה במערכת החינוך. ספר זה מביא סקירה ותמצות של ראשית, "מה זה פמיניזם?", למה הוא דרוש, ממפה את הדיכוי החברתי של החברה הפטריאכלית כלפי נשים, וכל זה ב-200 עמודים והוא חולש על המון נושאים שונים ומגוונים שהופכים את הספר הזה למבוא מבריק למתעניינים בנושא.
הגעתי לספר הזה מתוך רצון שלי להרחיב את הידע שלי בסוגיות הללו, ולהעמיק את ההיכרות שלי עם התנועה הפמיניסטית ורעיונותיה. על אף ההגדרה העצמית שלי כפמיניסט הרגשתי זה מזמן תחושת ריקנות בנושא, והרגשה שאני מכיר רק ססמאות מוכרות וגדולות ולא יכול לנהל שיח פמיניסטי עמוק עם עמיתים ועמיתות ולנתח את מצוקותיהן בצורה טובה למדי. לכן התחלתי במבוא תיאורטי זה, שנותן גם פרספקטיבה ישראלית, שכן הוא מתמקד גם במשפט הישראלי מראייה פמיניסטית, על המון מצורותיו. אהבתי בעיקר את הרלוונטיות של השיח של קמיר, את הדוגמאות הנגישות, ואת הפרכות טיעוני הנגד שהיא שמעה ובטוחה שגם אנחנו שמענו. היא עושה זאת על ידי ציטוט מחקרים אמפיריים ועבודות מחקר. יותר מכך, כתיבתה של קמיר היא פשוטה, קצת אקדמאית, במובן הטוב של המילה, ולא רגשנית. הספר הזה נגיש לכל וכל אחד יכול לקרוא אותו.
על אף בהירותו של הספר היו מקרים מסוימים שכן הורגשה התיישנותו (שכן ספר זה פורסם בשנת 2002), למשל לא ניכרת בו התייחסות לקהילה הטרנסית, ולפעמים נדמה כי דימוייה וטענותיה של קמיר הן קצת בינאריות, ולא נותנות מענה מספק. עקב אורכו הקצר של הספר, קמיר לא הצליחה (או שלא הייתה בכוונתה מלכתחילה) לשלב עוד קולות של זרמים פמיניסטיים אחרים, והתמקדה רק בשלושה "פמיניזמים" כדי לנתח את הנושאים שבו עוסקת; הפמיניזם הליברלי, הפמיניזם התרבותי והפמיניזם הרדיקלי. רק הראשון והשלישי משומשים באופן תדיר במהלך כל הספר, כנתינת דעות מנוגדות אחד לשני והמחשת הדעות השונות בתוך התנועה הפמיניסטית עצמה. קמיר גם מציינת בקצרה בתחילת ספרה זרמים אחרים פמיניסטיים אשר לא מתעסקת בהם, מתוקף אורך והעמקות הספר בסוגיות. הזרמים האחרים הם: פמיניזם לסבי, פמיניזם שחור, פמיניזם מרקסיסטי, ופמיניזם מזרחי. - עליהם אזדקק קריאה נוספת וספרים אחרים.

לסיכום, ספרה של קמיר הוא בהיר, מעמיק, נגיש, וקל לקריאה. הוא מהווה מבוא פמיניסטי מעולה ונותן נקודות מבט ישראליות על מגוון הנושאים. קריאתו הייתה מאוד נוחה עבורי, ואני אמליץ לכל אחת ואחד מחבריי לקרוא אותו גם כן.

- "פמיניזם, זכויות ומשפט" מאת אורית קמיר, "הוצאת משרד הביטחון" (אוניברסיטה משודרת), 2002, 231 עמודים מודפסים.

את ספריו של מאיר שלו הכרתי באופן סתמי, כך ניתן לומר, לפני כשנתיים. כקורא חובב מתחיל, שגילה חיבתו לקריאה לא מזמן, חיפשתי להתחיל בהתחלה. ובטיבה. חיפשתי ספרים וסופרים ישראליים טובים להתחיל איתם. ואיך לא, מצאתי את מאיר שלו.
התחלתי בכלל עם "רומן רוסי". באופן מקרי, התחלתי עם הרומן הראשון שלו. אהבתי את הרומן, אם כי הוא היה מאוד דחוס לטעמי, וקשה לקריאה. אף על פי זאת, היה שווה כל עמוד, והוא השב לי אושר רב.
מאז לא חשבתי לחזור לשלו. הטעימה ההיא הספיקה לי, חשבתי לעצמי שאם כל הספרים שלו כמו "רומן רוסי", כאלו שכדי לסיים אותם צריך המון יזע ודמעות, אינני מעוניין לקרוא אותם. ואז מאיר שלו נפטר.
נכנסתי לחנות ספרים, ולא מצאתי שום דבר טוב. או לפחות, שום דבר שהייתי מוכן לשלם עליו מחיר מחירון. ואז ניגשתי למדף ספרות המקור, והבטתי ב"יונה ונער". אישית קיבלתי המון המלצות על הספר, אבל בהתחלה השתעממתי מהשם ומהכריכה האחורית שלו. חשבתי לעצמי שספר על יונים ונערים לא יכול לעניין אותי. בגלל פטירתו בצער רב של ש. וההמלצות הרבות של א. חברתי, החלטתי בכל זאת לקרוא אותו.
והופתעתי.

אציין את הדבר הראשון שבלט לי ברומן, משהו שבביקורות האחרות לא ניכר ואף ההפך. הוא היה קריא להפליא. קראתי את כולו ב-4 ימים, כ-80 עמודים בכל יום. דבר שאני לא עושה בכל הזדמנות, ולא כל ספר קריא ברמה הזאת. העלילה לא קלה, ולא פשוטה. אבל הסגנון של שלו מעודן ומתובל בכל טוב. אולי זה נכון מה שאומרים על חביתיות: החביתית הראשונה אף לא תהיה החביתית הטובה ביותר (אני מתכוון ל"רומן רוסי").
שנית, "קצב הספר" היה יציב. אפרט: לספרים עליליתיים בדרך כלל יש מבנה ברור: התחלה =) בניית מתח =) שיא =) סיום. בין חלק א' ועד ג' יש מגמת עלייה, ובין ג' לד' יש מגמת ירידה קטנה, מבחינת המתח או רמת העניין של הקורא. ברומן זה הרגשתי שהמגמה הייתה יציבה. מגמת עלייה במשך כל הספר. עלייה מתונה. עם כמה שיאים קטנים, אבל לא משהו במיוחד.

לסיום ולסיכום, חיבבתי את הספר מאוד. מצער שהמוות של ש. הוא זה שגרם לי להרים אותו, אודה בכך. אך עדיף מאוחר (או מוקדם, במקרה שלי) מאשר לעולם לא. ולאן להמשיך מכאן? אשמח להמלצות. שמעתי עין על "בביתו במדבר", אבל קיבלתי אף המלצות-נגד קריאתו. אשמח להתייעץ.

שלו, מאיר: "יונה ונער" (2006), הוצאת עם עובד, 365 עמודים.

בכפר קטן באוסטריה, לא רחוק מוינה, חיה לה עם אימה, בעליית גג עלובה, העלמה כריסטינה הופהלנר. כריסטינה עובדת בשירות המדינה, במשרד הדואר. למרות שבמקור היא בכלל מוינה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא הצליחה למצוא לה משרה שתתאים לנערה כמותה, ולכן דרך דוד עובד מדינה, נמצא לה תקן בכפר, אפילו לא כפקידה בדואר, אלא בתור "סייעת דואר". חייה של כריסטינה הם די רפטטיבים, היא משכימה קום בבוקר, הולכת לעבודה, מתיישבת בנוחות בכסא שלה מאחורי האשנב היחיד בסניף הדואר, ומתחילה למיין מכתבים, גלויות, חבילות.. ככה עד הפסקת הצוהריים, בה היא חוזרת הביתה, לבקר את אימה החולה, ואז שוב חזרה לעבודה, ואז חזרה הביתה. יום אחד.
ביום מן הימים כריסטינה מקבלת מברק (טלגרמה) לממלכת הדואר הקטנה שלה, ובמברק היא מגלה שדודתה, שעזבה את אוסטריה לפני כמה עשורים, כדי להתחתן עם איל הון הולנדי, בדיוק חזרה איתו מארה"ב, מקום מגוריהם בעשורים האחרונים. הם החליטו לנפוש באירופה, והם נמצאים במלון בעיירת נופש הררית בשוויץ. דודתה מזמינה אותה אליהם למלון, לכמה שבועות, וכריסטינה אורזת את המזוודות, ממנה מחליפה, ועולה על הרכבת לשוויץ.
את ספריו של שטפן צוויג הכרתי במקרה. יום אחד הלכתי לחנות ספרים מסחרית, וחיפשתי ספר לקרוא. היה לי תקציב של ספר וחצי (בערך), והחצי שמצאתי היה את "שחמט" של צוויג. הייתי בהתחלה סקפטי, 60 ש"ח, לספרון קטן של 110 עמודים? בגופן ענק? הייתי סקפטי. אבל באוטובוס חזרה הביתה התחלתי לקרוא, ולא הצלחתי להפסיק. גמעתי את הספר כמו קנקן מים אחרי רכיבת יום כיפור, גמרתי את הספר תוך שעה וחצי כנראה. הייתי צריך עוד שטפן צוויג. החוויה הייתה ממכרת.
מפה לשם, חיפשתי עוד ספר של צוויג. מצאתי את "הנערה מהדואר", ולאור הביקורות המהללות הייתי חייב לנסות אותו. ואני לא מצטער על כך.
נכון, זה לא שחמט, שחמט זאת יצירת מופת, ספר שברגעים מסוימים אפשר להגדירו פסיכדלי. הנערה מהדואר הוא לא כזה, הנערה מהדואר הוא סיפורת, "רגילה", עד כמה שאפשר להגדיר כזה דבר. אבל זה ספר טוב nontheless, זה ספר על בדידות, ועל יוקרה, ועל מעמד. ואני יכול מאוד להזדהות איתו לעיתים.
בסופו של יום, רובנו כריסטינה הופהלנר. רובנו עובדים 40 שעות בשבוע, כדי לנוח 48 שעות בסופ"ש, ואז עוד כמה ימים בחו"ל פעם בשנה, ואז, קשה מאוד לחזור לארץ (לי לפחות). קשה, בידיעה שיש עולם נפלא שם בחוץ, עם נשפים, ערבי ריקודים, מסיבות, ועוד.. אבל חופשה היא חופשה בסופו של דבר, ולדעת לחזור מחופשה זאת מיומנות שצריך לדעת יותר מלדעת לצאת לחופשה.
אהבתי מאוד את כתיבתו של צוויג. את הדמויות המאוד relatable, את קו העלילה המעניין, את הפרטים המדויקים שרק אוסטרי אמיתי היה יכול לתאר עד כדי כך בפרוטרוט. אני אמשיך לחפש לקרוא ספרים של צוויג.

- "הנערה מהדואר". שטפן צוויג, הוצאן מודן. (2013) 5/5 כוכבים.

כנראה לא שמעתם על תנועת האי-צמיחה (degrowth) או בשמה העברי החדש, "תנועת היציבות". זאת לא תנועה פוליטית, וגם לא חברתית. כלומר, אין ממסד שקוראים לו תנועת היציבות. תנועת היציבות היא תנועה מבוזרת בעיקר, של א.נשים ברחבי העולם (בעיקר המערבי) שמזדעזעים ממשבר האקלים, ומן הסכנות שטמונות לנו אם נמשיך בסדר הכלכלי הקיים, צמיחה אין־סופית.
בספר זה "פחות זה יותר", ג'ייסון היקל, מהכותבים הבולטים של תנועת היציבות, מנסה לנסח, מעין מניפסט, להצלת כדה"א, וספציפית, לשינוי השיטה. היקל טוען במהלך הספר, כי כמה טענות מעניינות. ביניהן, הטענה הראשית שלו, (לדעתי) היא שבעולם עם משאבים סופיים, אי אפשר לקיים כלכלה עם צמיחה אין־סופית. ספר זה, מתיימר לפתור לנו את הקונפליקט, בין קפיטליזם לשמירה על כדה"א, ומציג אלטרנטיבה, אלטרנטיבה פוסט-קפיטליסטית ירוקה, למען כלכלה בריאה.
הספר קל לקריאה, הוא כתוב בשפה יום־יומית, שאפשר להבין בקלות. הוא לא משתמש במונחים תיאורטיים מרוכבים, ולרוב מספק הסברים מספקים לתופעות, או למונחים שהם מחוץ ללקסיקון של הקורא הממוצע. היקל כותב בטון אופטימי, ולא מטיף. הוא מנסה לשכנע את הקורא בצדקתו, בעזרת דאגה הדדית. הטיעון העיקרי שלו במהלך הספר, הוא שכדי להציל את כדה"א צריך לעבור הלאה לפוסט־קפיטליזם. יש עוד מיליון סיבות טובות למה צריך לעבור הלאה מהשיטה הנוכחית, וכאן האנליזה שלו היא קצת מוגבלת. כלומר, כל הספר מתרכז בנושא של איכות הסביבה אל מול כלכלה מוטית רווחים. לכן מי שמחפש ספר רחב יותר, שדן על בעיות אחרות שמאפיינות את החברה של ימינו, כגון הומופוביה, גזענות, וסקסיזם, לא ימצא את מה שהוא מבקש. אני הייתי ממלי. על הספר הזה.
הבעיה שלי עם הספר, היא בדיוק מה שתיארתי לפני פסקה. הוא מתמקד רק על הנושא של איכות הסביבה, ולכן הפרספקטיבה שלו מוגבלת. יותר מכך, הוא לא מספק ניתוח מעמדי־כלכלי של הבעיה, ושל השיטה, אלא משהו יותר כולנני יותר. הטיעונים הישנים של תנועת האקלים, כמו "כולנו אשמים, כולנו צריכים לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלנו" כבר לא מחזיקים מים. תשובה ואני לא מזהמים באותה מידה. 100 תאגידים אחראים ל-70% מסך פליטות הפחמן בכדה"א. נוסף על כך, כל הקמפיין של טביעת רגל פחמנית אישית, מומן על ידי תאגידים, שיפילו את האשמה על מעמד הביניים והנמוך שהם האחראים למשבר. אבל בואו לא נהיה תמימים.
אני חושב שקהל היעד של הספר, הוא נוער וצעירים, שפתוחים לשינוי. שיכולים לחשוב על אלטרנטיבה, ושמודעים למשבר האקלים ולבעיות שהוא יכול לגרום להם. זה ספר לאנשים אופטימיים, שיכול באמת להשפיע ולתת טיעונים מרתקים. מי שיותר מידי שקוע בתפיסות קדומות לא יוכל להנות מהספר... אני למדתי המון מהספר, למרות מגרעותיו. ואני חושב שהוא משכנע וגם משכיל.
הפרק הראשון בספר, דן בסיפור לידתו של הקפיטליזם. התנאים החברתיים שהביאו לו, כל מיני מיתוסים שאנחנו חושבים שנכונים, והיקל מנפץ לנו, ובעיקר, וזה היה הדבר הכי מעניין בפרק הזה, המחשבה הפילוסופית שהובילה לסלילת הקפיטליזם. הוא מדבר בעיקר על ההבדל בין ה"אנימיזם" וה"דואליזם" גישות פילוסופיות נוגדות, אחת טוענת שעל האדם לקיים מערכת יחסים הדדית עם הטבע, שכן האדם חלק מהטבע והטבע חלק מהבריאה. הגישה השנייה גורסת שהאדם הוא עליון מן הטבע, ושהאדם צריך וחייב לנצל את הטבע עד כמה שיכול כדי לשרת את האדם. (מוזמנים לתקן אותי בנוגע להגדרות אם לא הבנתי נכון). היקל בפרק זה מספק אנליזה מרתקת על התפתחותו של הקפיטליזם בימי הביניים, כיצד הוא קשור לקולוניאליזם ועוד..
הפרק השני בספר, מתעסק בסתירה בין כלכלה מבוססת רווחים, לבין כלכלה מבוססת צרכים. כיצד תאגידים רב-לאומיים, מתעסקים בדבר אחד, צבירת רווח והון, וזוהי מטרתם העיקרית, בעוד שיקולים אחרים כמו איכות הסביבה, רווחה, ודאגה לזולת הם ערכים שנמצאים בתחתית הרשימה.. ושמערכת כלכלית שכזו איננה יכולה להתקיים יד ביד עם כדה"א בריא ומתפקד. נוסף על כך, היקל מדבר על התמ"ג, אותו מדד שכולנו מייחסים שמייצג את הרווחה הכלכלית של מדינות, ומציג שתמ"ג אינו תבחין לרווחה כלכלית של מדינה. כלומר, חלקית. הוא טוען שעד שלב מסוים יכול להיות שכך הדבר, אך המדד הזה לא רלוונטי כיום לרוב העולם המערבי. מה גם, שאפילו מדינה שבה רוב האוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני, אך השווקים בה נמצאים בצמיחה מתמדת, יכולה להיחשב למדינה עם תמ"ג גובה למשל. ראו למשל את סין. לאחר מכן, הוא מפרק את מיתוס ה"צמיחה הירוקה", ומציג את הקונפליקט כ"בין אקולוגיה וגידול".
מכאן, הייתי יכול להמשיך כל פרק ופרק, ולספר על מה הוא משוחח. אבל אני אחסוך מכם את זה. כל הפרקים הבאים מתייחסים לעולם פוסט־קפיטליסטי, וכמובן מגובים בנתונים מדעיים שמחזקים את טענתו.
לסיכום, "פחות זה יותר" של ג'ייסון היקל, הוא מניפסט פוסט־קפיטליסטי אופטימי, שמשרטט את האלטרנטיבה לעולם חדש טוב יותר, לכדה"א ירוק ומשגשג. והוא מצליח בכך. למרות מגרעותיו הניתוחיות, הוא מספק סקירה עמוקה וכוללת של התופעה, של הפתרונות לה, ושל הטיעונים שמגבים אותה, ועל כך זה ספר משמעותי למי שמתענין במשבר האקלים. 4/5 כוכבים.

- היקל, ג'ייסון. "פחות זה יותר" הוצאת "רדיקל", (2022)

כבר שלושה חודשים שאני מצוי במעין "מחסום קריאה". אינני מצליח לקרוא יותר משלושים עמודים בקריאה אחת (מעט מאוד עבורי), ולא הצלחתי להתקדם משמעותית בספר כל תקופה זו. במקרה, לפני כמה ימים נתקלתי ביריד ספרי עודפים ופגמים קלים של אחת הרשתות הגדולות בקניון בעיר שלי, ומצאתי את הספר הזה, שהיה נראה לי מעניין במבט ראשון, עבור 21.90, אז לקחתי אותו. הכריכה משכה אותי, וגם התיאור האחורי סיקרן אותי.
אין לי ביקורת מתוחכמת לכתוב, כבר נכתוב ביקורות טובות על ספר זה, לכן אין ברצוני לכתוב משהו נוסף בסגנון, כן ארצה לציין מספר נקודות אשר עוד לא נאמרו על הספר ושהרגשתי שהן יחודיות, ונוסף על כך כמה מחשבות שלי על הספר, שלדעתי יכולות אולי לעזור לכם.ן להחליט אם לקרוא אותו, או לשנות את הדרך שאתם.ן חושבים.ות עליו.
ראשית, הספר הזכיר לי מאוד את "שנת המנוחה והמרגוע שלי" מאת אוטסה מושפג. אותו ספר שרוחש תהילה רבה בחודשים האחרונים (אני אישית תיעבתי את הספר, מכרתי את העותק שלי ישר אחרי שסיימתי אותו). הז'אנר קצת דומה לדעתי, מדובר בדמויות ראשיות שקל (וצריך) לתעב. פלורן, הדמות הראשית, הוא אדם בלתי נסבל. הוא פריווילג, הומופוב, שוביניסט, אדם חסר ערכים, רכושני, וחסר מצפון ומוסר. את הדמות הראשית שכבר הספקתי לשכוח את שמה ב"שנת המנוחה..." תיעבתי יותר. אולי כי היא ישנה רוב הזמן, ולא הצלחתי למצוא אמפתיה אליה. פלורן הוא אדם מריר ומגעיל. והוא מודע לכך, ולא מתנצל על כך. אם כבר, הוא עושה "דווקא"/"פרינציפ", הוא מתווכח עם "אקולוגים מיליטנטיים" ובעיקרון פלורן הוא גם די פלצן.
(הפסקה הבאה מכילה קלקלן)
שנית, רציתי להגיד שהספר הזה היווה עבורי, בראייה אחרונית לאחר סיום קריאת הספר, כסוג של צוואה. צוואה ללא רכוש, זכרון דברים של אדם גוסס הנוטה למות. ממואר באורך 300 עמודים של אימפוטנט פלצן ושוביניסט. לאורך הספר מתאבדים כל הזמן אנשים מסביבתו של פלורן, וגם הוא נקלע לסיטואציות אבסורדיות "פר אקסלנס" שהיה קשה ממש לעכל. לי לפחות, היה ברור מבערך רבע הספר שהוא הולך למצוא את מותו בסוף הספר. אין דרך אחרת כשמדובר באדם כזה. אין לו שום סיבה לחיות.
לסיכום, "סרוטונין" הוא ספר שמגולל את קורות השנה ה-46 לחייו של פלורן, אגרונום פריזאי פלצן, בדרכו לחפש משמעות ולהיפרד מהאנשים החשובים לו בדרום צרפת ובספרד. הוא דמות מתועבת, אבל זה חלק מהז'אנר. וזה היה קצת משעשע לראות מה עובר לאנשים כאלו בראש. זה ספר שכתוב היטב, עם המון תיאורים חשובים, וכמה ציטוטים שגרמו לי להרהר. קריאה קלילה, אני סיימתי בתוך 3 ימים.
- "סרוטונין"/מישל וולבק. הוצאת בבל, (2018)

בשנת 1989 דברים היו כל־כך שונים בעולם. שמיר היה ראש ממשלה, קניונים היו תופעה שולית בערים, וטלפון חכם עוד לא היה לאף אחד. בשנה זו מתרחשת העלילה של הספר "בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס. הסופר, על ידי כתיבה קולחת ומעולה, כפי שנכתב בביקורות אחרות; עברית תקנית של פעם אך לא ארכאית, עם כל מיני "קונצים" לשוניים כגון 'מייסעס' 'שמאטעס' ושאר ירקות, מצליח לגרום לכל אחד ואחד מקוראי הספר, גם אם לא חיו ב-1989 (כמוני למשל) להבין בדיוק לפרטי פרטים איך דברים היו אז. בעזרת תיאורים רחבים, והכי חשוב, הומור פולני שהיום ניתן אולי לשמוע רק בסלונים של סבתא וסבא. העלילה מתרחשת בעיקר ברחוב יהודה המכבי בצפון החדש בתל־אביב במכולת של יוסף צינמן. יוסף צינמן הוא חנווני, אחד "שלא חסר לו". הוא ואשתו ציפי טסים פעמיים בשנה לחו"ל, והשנה עומד על הפרק לחזור לעיירת הנופש "זייפלד" האהובה בחבל טירול שבאוסטריה. אחותה של ציפי, דבורה זלצמן, שנשואה לשרגא, סוכן ביטוח, מחליטה שגם היא רוצה להצטרף לנסיעה השנתית, ובכך מצטרפת לעסקי האופנה וההלבשה לועדי עובדים בפארק המים שפיים. אך כפי שניתן להבין במהלך הספר, הדרך לזייפלד הרבה יותר רחוקה מלעלות על מטוס לאוסטריה.

מה שאהבתי מאוד על הספר, הוא קודם כל זה שהוא מצחיק. אני אישית חובב של ההומור הפולני הזה, וציחקקתי במהלך כל הספר. אני אישית התאהבתי במשפחת זלצמן וצינמן, ומה לא הייתי נותן כדי להיות זבוב באחת מארוחות הערב המשפחתיות שלהן. זהו ספר שמתאר את חייהם של אנשים קטנים במדינה גדולה, ואני מת על הז'אנר הזה. לפעמים היה קשה להאמין שהדמויות מומצאות, הכל היה נדמה לי כל־כך אמיתי בסיפור, וישר דמיינתי לעצמי איך ניתן להפיק מחזה שלם מהספר הזה.

מה שכן, לפעמים כפי שנאמר בביקורות אחרות, ישנה הרגשה שאין באמת עלילה, אך עבורי, ההומור הפולני היה מספיק בשביל להשאיר אותי בציפייה כלפי הבדיחה הבאה בספר, וזה לחלוטין היה מספיק עבורי.

לסיכום, זהו ספר על אנשים. על החיים הקטנים ויש יגידו עלובים במקצת של אנשים קטנים בעיר גדולה, ועל המתחים ועל הניואנסים הבין־אישיים ביניהם. זה ספר טוב, ומצחיק, שכיף לקרוא. העלילה לא מכבידה בכלל, והוא היווה עבורי אפילו איזו טעימה נוסטלגית לעבר של תל‏־אביב בסוף שנות ה-80. מי שחובב ספרים כמו "רומן רוסי" למשל, ימצא רומן זה כגרסה קלילה יותר, קולחת, ואפילו יותר מצחיקה. ממליץ בחום 5\5 כוכבים.

"בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס, הוצאת 'עם עובד' (2012)

"ברוכים הבאים לשוק החופשי" הינו ספר מרתק אודות המדיניות הכלכלית הישראלית בארבעת העשורים האחרונים מאת הכלכלנית המבריקה תמר בן־יוסף. ספר זה מציע לבחון את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל, מאז "המהפכה הנאו-ליברלית" שמזוהה עם תוכנית הייצוב של 1985 ובעצם לבקר את תהליכי ה'היפר-גבלובליזציה' שהשפיעו לא-תמיד לטובה על המשק הישראלי לטענת בן־יוסף. נוסף על כך, בעזרת הסקירה הזאת שמשתרעת על 14 פרקים, כל אחד מתעסק בנושא כלכלי קצת שונה (למשל: פרק על שוק מטבע החוץ, פרק על תכנון כלכלי, פרק על יבוא ויצוא, ועוד) הכלכלנית בן־יוסף מנסחת ביקורת מעניינת על אותן תמורות כלכליות-חברתיות, שהקיצוניות שבהן התרחשו תחת כהונתו של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. בן־יוסף היא כתבת כלככלית וכלכלנית שמרצה במכללה האקדמית להנדסה בירושלים, כתבה טור שבועי כלכלי ב"גלובס" וגם עבדה 15 שנים במשרד התעשייה והמסחר. כאחת שמכירה את הכלכלה הישראלית גם מבחינה עיונית וגם מבחינה מעשית, אני חושב שהמידע בספר מאוד אמין ושהיא בהחלט "בר-סמכא" בעניין זה. הספר כתוב בעברית קלה לקריאה, שפה גבוהה אך לא מתאמצת וקריאה לכל קורא בוגר. עם זאת, ישנם המון מונחים כלכליים בספר, שלדעתי ספק אם כל אחד מתמצא ולכן יכול להפוך את הקריאה לפחות מעניינת לאנשים שמחפשים "מבוא לכלכלה".
לסיכום, אני חושב שהספר הנהדר הזה מציב ביקורת מרתקת מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית על תהליכי הגלובלזיציה והליברליזציה שישראל חוותה בעיקר מאז שנות התשעים, הטיעונים בספר מנומקים היטב, והקריאה בו הייתה מהנה מאוד ואינפורמטיבית. אני ממליץ מאוד על הספר למי שמתעניין בכלכלת ישראל, ובעיקר בביקורת עליה. בן־יוסף הצליחה לגמרי לכתוב ספר כלכלי מעניין, לא־יבש, ובעיקר מאתגר חשיבה ודעת. 5\5

הקפיטליזם הצרכני, הניאו-ליברלי השתלט על העולם. הפרסומות מציפות אותנו בכל מקום, הטלוויזיות ורוצועות החדשות הבלתי-פוסקות שוטפות את מוחנו, חונכנו להסכים ולחיות לפי מדיניות התאגידים השולטים בעולם, המזון המהיר הורג אותנו, הסיגריות גם כן. והכל בכף היד של התאגידים הענקיים, שלא מפסיקים לעשוק את חיינו. - כך ניתן לתמצת לדעתי, את ספרו של לאסן.
הספר בנוי מארבעה חלקים, ופרקים בתוך כל פרק. החלק הראשון "סתיו", מנסה לאמוד את הנזקים שכבר נגרמו. הוא בעיקר עוסק בתרבות הצרכנית והעכשווית (של שנת 1999 בצפון אמריקה) ובתקשורת ההמונים. החלק השני "חורף", עוסק בבעיה, ובעיקר באמריקה. מתאר את ה"טראנס הצרכני תקשורתי" שמתחולל בה, אלחוש מלאכותי מסחרי בעידן הפוסט מודרני. החלק השלישי "אביב", בוחן את האפשרויות להתחדשות, האם אפשר לשנות? האם תרבות אחרת אפשרית? ואחרון חביב, החלק הרביעי "קיץ" מעיף מבט אל העתיד, אל מה שעשוי לקרות אם הדחפים המהפכניים האמריקאיים יוצתו מחדש.
"בצפון-אמריקה יש כיום ריקנות ציבורית דומה. חסר בה המרחב התקשורתי שבו אפשר לקרוא תיגר על סדר היום הצרכני, המסחרי, והתאגידי. בגוש הסובייטי-לשעבר לא הורשינו לדבר בגנות הממשלה. בצפון-אמריקה כיום אינך יכול לדבר בגנות נותני החסויות".
מזה המון זמן שלא "בלעתי" ספר כל-כך מהר. התחלתי אותו בהתחלה בקצת הססנות, פקפקתי בהתחלה ברלוונטיות שלו עקב שנת ההוצאה שלו, 1999 (2002 בארץ). עם זאת, מהר מאוד התרשמתי אחרת לגמרי. בתוך עשרים וארבע שעות, סיימתי את כל הספר, כ-250 עמודים, מהר מאוד עבורי. הספר לא חידש לי הרבה, הביקורת על תרבות הצרכנות הניאו-ליברלית מצויה במוחי כבר המון זמן, אבל הדרך שבה לאסן הצליח לתמלל אותה עבורי, לתאר את כל התלעות של תרבות הצרכנות, לרכז אותן למניפסט יחסית קצר, קל להבנה, ברמת שיח פשוטה למדי פשוט הדהימה אותי. לאסן בהקדמה קיווה כי הספר ישמש לקורא מהפך המשנה את זווית הראייה על חיי היומיום. תקוותו של לאסן אכן התגשמה, עבורי. הספר הזה פשוט מצליח לפקוח את עיניהם של הקוראים בקלות, לשתף אותם ברוע הצרכני, וגם לתת פתרונות, או לפחות דרכי פעולה. החלק האחרון של הספר משמש כסוג של "מדריכה למהפכה", מעין 'כיצד להביא לשינוי בכמה צעדים פשוטים'. חשוב לציין, גישתו של לאסן איננה תעמולתית, לאסן למרות ההגות הרדיקלית שהוא מציג בספרו, אפילו מקדיש פסקה שלמה למה הוא לא "שמאלני" - אני מציין זאת מכיוון שניתן להסיק מהכתוב שלאסן נוטה למרקסיזם, אך הוא מבהיר שהוא לא. להפך - לאסן מדגיש רבות במהלך ספרו שהגישה שהוא מציג בנויה להתאמה עבור שני הצדדים של המפה הפוליטית, ולפי מה שהבנתי אותה יוצאת מגבולות המפה הפוליטית המסורתית.
לסיכום, אני חושב שהספר הינו מניפסט מבריק, הוא מתאר בקלות את הבעיות בחברה המודרנית, התרבות הצרכנית, ואיך היא משפיעה עלינו ותמשיך להשפיע עלינו. לאסן מלא-תקווה. הוא מתבטא כאילו ה"מהפכה" עוד רגע מגיעה, והאופטימיות הלא-זהירה שלו קצת מבדרת, בדיעבד. למרות שעברו 20 שנה מאז פרסום הספר, לדעתי הוא רלוונטי מתמיד, כמעט לא תחושו שהוא ספר ישן. אני אישית הרגשתי כאילו הבעיות שהוא עוסק בהם דאז, רלוונטיות וחמורות אפילו יותר מפעם.

- "שיבוש תרבות" מאת קאלה לאסן. הוצאת בבל (2002), 304 עמודים. מאנגלית: דפנה לוי.

פעם ראשונה זה הרבה זמן שקראתי ספר שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות שלו. באתי עם ציפיות גדולות האמת ל"שנת המנוחה והמרגוע שלי", כרב-מכר אמריקאי שגרר אחריו באזז גדול, ציפיתי ליותר.
הסיפור הוא על אישה די צעירה (כנראה בשנות ה-20-30 שלה) שמאיזה סיבה שהיא שלא נראית לעין, פשוט עייפה. היא הולכת לפסיכיאטרית, מרמה אותה, ובכך גורמת לה לתת לה מרשם של תרופות הרגעה והרדמה בחוזקים שונים. לאותה אישה יש חברה "טובה", רווה, שהיא גם יצור מעצבן. היא מהסוג של האנשים שתמיד נמצאים בדיאטה, חופרים על הכתבות האחרונות שהם קראו בניו יורקר, ובכללי מנסים להתחקות כאילו הם אנשים בוהמיינים תרבותיים, אבל המציאות צורחת שמדובר בטיפוס מעצבן ותלותי.

הספר כתוב בסדר, והוא העביר את זמני באופן סביר. אין אני יכול להמליץ עליו, אבל בסך הכל חווית הקריאה הייתה ממוצעת. יש לספר מזל שמדובר ב-250 עמודים ולא יותר, לא הייתי עומד בזה.

3/5