#
בבניין בו אני מתגוררת יש ספרייה די גדולה, שדיירים שואלים בה ספרים ומוסיפים לה משלהם. בעקבות ירידה מתחת לקו האדום של מפלס הספרים הפרטי שלי וחשש שכל קמצן-ספרים מכיר, שתכף לא יהיה לי מה לקרוא, נכנסתי לשם. יצאתי עם כמה ספרים והספר הזה בכללם.
משום מה חשבתי ש"יונה ונער" הוא ספר הביכורים של שָלֵו. טעיתי, כמובן. לפי הכתוב על העטיפה האחורית, זה הרומן השישי שלו, שיצא לאור ב 2006.

הסיפור דומה מאד לספרים האחרים של שָלֵו שקראתי. הוא מתוכנן להפליא – למרות שבתחילה הוא נראה מבולגן ומורכב מכל מיני שאריות של סיפורים בלי סדר וארגון. הסיפור מסופר בשלוש תקופות זמן: לפני קום המדינה, פלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות, שנות החמישים-שישים במדינה הקטנה והענייה, ותחילת שנות האלפיים. המספר את ההווה וחלק מהעבר הוא יאיר מנדלסון, שהוא הבכור משני אחים שאביהם היה רופא ילדים מפורסם בירושלים, ואמם היתה נפש חופשייה שיצאה לחופשי. לצד סיפורן הפרטני של הדמויות מתקיים גם סיפור המדינה – זו הקטנה והצנועה של לפני מלחמת ששת הימים, וזו השחצנית שאף אחד לא יכול להשתוות לה, הנובו-רישית עם עברית מאונגלזת והרגשת אני ואפסי עוד, שלאחריה. על הדרך יש רמזים למתח שבין תל-אביב לירושלים, שיעצים וילך ויהיה מדגם הטינה שבין תושבי המדינה.

יכולתו של שָלֵו לספר סיפור פנומנלית לטעמי. הסיפור שלו מורכב מעשרות - או אולי מאות - סיפורונים קטנים שחלקם משלימים סיפורים אחרים וחלקם נראים לא שייכים עד שהסיפור המרכזי מחבר ביניהם. הוא לעולם אינו שומט את חוט הסיפור מידיו, והקורא(ת) מתמסרת לסיפורים בידיעה ששום אות פה אינה סתמית ולא כדאי לדלג על קטעים, כי הם חשובים להבנה. הוא גם אינו מתחנף לקורא שלו ואינו מפרש לו דברים. אמנם יש תיאורי-נוף בספריו אבל הם בדרך כלל קשורים לעלילה ומבהירים את הדמויות. שָלֵו גם אינו נכנע לשיטת העיסוק הספרותי-אופנתי בפסיכולוגיה של הדמויות. אין לי דבר נגד פסיכולוגיה (להיפך!) אבל האופנה הספרותית הזו, על הנחותיה הפשטניות והטעויות המובנות בה, שמטרתן לספר את הסיפור, מאוסה בעיני.

חלק מהסיפורים בספר הזה ובספרים אחרים שלו שקראתי מהדהדים סיפורים שכבר סופרו. בעיקר הוא מהדהד את סיפורי התנ"ך – קין והבל, יעקב ועשיו. אבל תמצאו בו גם את "גינת הבר". שָלֵו הוא אמן ההפיכה של סיפורים אפשריים לסיפורי אגדה, וסיפורי אגדה לאפשריים. קל לראות את מה שהוא מתאר אפילו אם זה בלתי אפשרי בגלל חוקי המדע והפיזיקה. הוא גם מצליח ללהטט בין המחריד למכמיר, בלי להפוך מגוחך ובלי עודף רגשנות.

זה הספר האחרון שקראתי מאת מאיר שלו ז”ל. לא כתבתי עליו מהסיבה הפשוטה - קשה לעשות צדק עם הסיפור הזה בתקציר או ביקורת. אבל אז שלו נפטר והותיר אחריו הלם ותהייה. אז החלטתי בכל זאת לכתוב. סקירת מעגל, אפשר לומר. מה גם שנמנע ממני לכתוב ביקורות לזמן מה, וזו סיבה מספיק טובה לחזור לסורי.

מאיר שלו ממסגר את סיפור אהבתם של שני יונאים של ארגון “ההגנה”, חותך אותו לשניים ומכין כריך ערב לחיך. פרוסה אחת היא הסיפור של “התינוק”, הפרוסה המקבילה היא סיפורה של “הילדה”, ובאמצע מעוך לו יאיר מנדלסון, מדריך תיירים המתמחה בצפרות. כל זה מוגש על מצע של ירושלים הצעירה, ברוטב המנדט הבריטי.

הרי לכם, יקיריי. צפרות ויונאות. נושאי מחקר נישתיים עד כאב. אני מדמיינת את מאיר שלו, באומץ שאפשר למצוא רק אצל סופרים יחידי סגולה, משכשך רגליו בבוץ טובעני זה. אבל מישהו היה צריך, ותודות לכך, לקח אותי למסע אל טריטוריות לא מוכרות, שבדרך אחרת לא הייתי מעלה על דעתי להכנס אליהן. מצאתי את עצמי קופצת מעמק הירדן, לירושלים של שנות החמישים, לגן החיות בתל אביב, מתפעלת מהמיומנות שבה טווה שלו את כל החוטים בנול בסדר מופתי.

אבל לא רק באהבה ומלחמה עסקינן, אלא גם בבית. הום סוויט הום.
הא לכם אנקדוטה. היה ונכנסתי לבניין מכניסה א’, ולאחר שסיימתי את ענייני יצאתי מיציאה ג’, כדור הארץ יתהפך ואעמוד אובדת עצות, מגרדת בתחושת הכיוון הפגומה שבראשי והבעת טמטום על פני הנאות. קרה שתעיתי אפילו בתעלות הנפתלות של שכונתי-שלי. מה מצחיק?
בתור שכזאת, שאלתי את עצמי חזור ושאול עם כל יונה שנסקה אל השחקים בנפנוף מתגרה - אבל איך היא יודעת לאן לעוף, הממזרתא?
יונת הדואר נקראת באנגלית Homing pigeon. היא יכולה לשוב רק אל היעד שהיא מזהה כביתה, והמוטיב הזה, הבית, מופיע בצורות שונות לאורך הסיפור, אבל אני לא רוצה ללעוס את הכריך למי שטרם קרא.

הנה בכל זאת יצאה ממני סקירונת על יצירת המופת הזו. אבל אלה שעדיין לא קראו אותו צריכים להבין שתיאור טעמו של כריך, נפלא ככל שיהיה, לעולם לא ישתווה לאכילתו. כוחו של הרומן הוא בהתפתחות הסיפור. בדמויות הראשיות - שעל אף שהן מפורטות להפליא - נותרות חסרות שם - ובאיך שזה עדיין יורד חלק בגרון. כל אלה משקפים את האופן שבו חיינו מונעים על ידי האנשים והאירועים סביבנו.

כמו ביונאות, זה ספר שקשה להכנס אליו בהתחלה, אבל אט אט בעודך מקנן בו, אתה נקשר עמוקות, ולבסוף ממריא איתו.
מה טובו אהליך יעקב, כותביך ישראל. נוח על משכבך בשלום, מר שלו, ותודה על המילים.

תחילה אני רוצה להודות לכל מי שהתעניין בשלומי לאחרונה (היו לא מעט כאלה למרבה ההפתעה) רובכם חשבתם שהתגובות הנוראיות לביקורתי האחרונה (ביבי- סיפור חיים) הרחיקו אותי מהאתר אז ככה:
* אני שמחה שהביקורת שכתבתי עוררה כל הרבה רגשות וויכוחים כי ככה צריך במדינה דמוקרטית.
* כמובן שנחרדתי שחלקן היו גזעניות וגועליות וחלקן היו ילדותיות אבל:
1. אני לא תופסת ברצינות טיפוסים רעי לב ונחותים ובטח שלא זאטוטים זבי חוטם ובכיינים.
2. נוכחותם באתר לא מוסיפה לו הרבה כבוד אבל בדמוקרטיה צריך לקבל גם את החריגים.
*ענייני בריאות ועבודה לא העניקו לי הרבה זמן לקרוא. וזה מה שהרחיק אותי מהאתר, אבל קראתי קצת. ובחרתי לסקור ספר מיוחד שהרגשות שלי אליו אמביוולנטיים:

יונה ונער הוא ספר על בית. כשסיימתי לקרוא אותו, נותרתי עם תחושה מעורבת כמו אדם שמביט בביתו הישן מרחוק, תוהה אם אי פעם באמת היה שייך לו. הספר נע בין שתי עלילות, אחת עכשווית והשנייה היסטורית, וכולן סובבות סביב מושג הבית, אך דווקא הנדודים והאובדן תופסים בו מקום מרכזי. אהבתי את השפה היפהפייה של שלו, שמציירת בתים ונופים חיים יותר מהדמויות עצמן. הבית, במובנו הפיזי והרגשי, משמש כמוטיב חוזר- הבית שאנו חיים בו, הבית שאנו נושאים בתוכנו, והבית שאולי איבדנו עוד לפני שהספקנו להבין שהוא שלנו. גיבור הספר, מחפש שורשים אך מתקשה למצוא בית אמיתי, בעוד נער היונים חי במציאות של נדודים והקרבה, שם הבית הופך לזיכרון רחוק.
עם זאת, הספר לעיתים מתפתל בתוך עצמו. הדימויים החוזרים, של היונים, של הבתים, של ההורים הנעדרים, מתערבלים עד שלפעמים הם מאבדים את כוחם. רציתי לאהוב את הדמויות יותר, להרגיש אותן קרובות, אבל היה בהן משהו מרוחק, אולי בגלל הדרך שבה הסיפור מסופר: לעיתים כמו אגדה, לעיתים כמו חלום מעורפל. אני חושבת שהקטע בו הנערה מזריקה לעצמה את הזרע של אהובה הפצוע היה סוריאליסטי מדי ולא אמין ופגם לי בסיפור עצמו.

אולי בסופו של דבר, יונה ונער הוא גם רומן של חיפוש? על בית שהוא יותר מתחום פיזי יותר געגוע, תקווה, ואולי אפילו השלמה עם העובדה שלא תמיד נמצא אותו? כך או אחרת זה ספר שכדאי לקרוא.

"- הוא נהרג? איך?
- חסר היה כאן איך ליהרג? היית רק צריך לבחור: מכדור, מרסיס, בראש, בבטן, בעורק הגדול של הירך. לפעמים תכף ומיד ולפעמים לאט-לאט, כמה שעות אחרי שאתה חוטף.
עיניו הצהובות ננעצו בי. הוא הצטחק: תראה מה זה, יצאנו לקרב עם יוני דואר, כמו ביוון העתיקה"

===
איכשהו קרתה כאן תקלה שצריך לתקן אותה. כשנכנסים ל"דף" שלי באתר, ומסתכלים על "רשימת הסופרים של נצחיה", מגלים שבראש הרשימה נמצאים באלאדצ'י וצ'יילד, מה שיוצר את הרושם כאילו אני קוראת אך ורק מותחנים ולא ספרות גבוהה יותר. לא שיש משהו רע במותחנים, ובכל זאת, כדאי לשנות קצת את הרושם. אז הלכתי ובדקתי איך נספרים לרשימת הסופרים. אז דירוג נספר וכתיבת סקירה נספרת, ואם גם דירגת וגם כתבת סקירה זה נספר כפול. מה לעשות שצ'יילד ובלאדאצ'י גם כותבים המון ספרים וגם קל נורא לכתוב עליהם ביקורת, בעיקר בגלל שהם נכנסים לאיזו שהיא מתכונת קבועה שמאוד קל לזהות.

ומה לעשות שקראתי את מאיר שלו, אבל לא תמיד נפניתי לכתוב סקירה? ומלבד זאת - 105 סקירות לפני, מה יש כבר לחדש על פניהן. עם זאת, משימה היא משימה, וכשמצאתי את הספר באקראי בספריית רחוב, נפניתי לשבת ולתקן את המעוות ולכתוב סקירה. וכך להכניס את מאיר שלו לראש "רשימת הסופרים של נצחיה". זה גם מסתדר עם אופנת ספרי דור תש"ח ומלחמת העצמאות שאני קוראת בעת הזאת, היא עת מלחמת הקוממיות השניה (והחשובה) של מדינת ישראל. שכן הספר עוסק בדור תשח ובלוחמי הפלמח, יחד עם עוד דברים.

הדובר, כי בספרי מאיר שלו תמיד יש גיבור והוא דובר, כותב בגוף ראשון גם על עצמו וגם על סודות מזמנים עברו. אז הכותב הוא יאיר מנדלסון, מדריך טיולים. והטיול הפותח את הספר, זה שממנו נפתח עניין יוני הדואר בפלמ"ח, הוא טיול לתירים מארצות הברית ב"רכס השיירות" שבמבואות ירושלים, ובירושלים עצמה.בסקירות כתבו "אהבה ומוות, הצמד הנצחי של הדרמות הגדולות", וזה נכון. מרק כותב שנדרשת סבלנות שכן "העלילה מתקדמת באיטיות כמו זבוב שטבע בצנצנת דבש." אבל הוא ממליץ להצטייד באותה סבלנות כי היא משתלמת מאוד.

"יונה פשוטה למראה. כחלחלה אפורה, רגליה שני ושני פסי טלית כהים מעטרים את האברות. יונה ככל היונים. דומה לאלף יונים אחרות. רק אוזנו של מומחה יכולה לקלוט את עוצמת החבטה של הכנפיים, הכפולה מחבטת כנפי יונה רגילה. רק עיניו יכלו להבחין בחזה הרחב, העמוק, במקור שהמשיך את שיפוע המצח בקו ישר, בתפיחה הבהירה האופיינית שעל חיבורו של הראש. רק לב של אוהב יכול לתפוס ולהכיל את כל הגעגועים שנצברו בה, התוו לה כיוון ויצקו בה כוחות. אבל עיניו כבר חשכו, אוזניו כבר נחרשו, ליבו התרוקן ושקט. נותרו רק היא, ערגתה לביתה, משאלתו האחרונה."

זה התיאור, בתחילת הספר. אנשים לא אוהבים תיאורים. אבל מאיר שלו כן, בעיקר תיאורי טבע, כי הוא אוהב טבע ומיטיב לתאר אותו. ואצל מאיר שלו אי אפשר לדלג על תיאורי הטבע. מי שעושה את זה מחמיץ חלק מהסיפור, את התמצית המרכזית, כי הציטוט הזה, החלקי, שהבאתי, הוא התמצית המזוקקת של הסיפור. הוא הלב, המובא כבר בהתחלה, וכל השאר הוא רק קילוף של הקליפות המביאות אל הלב הזה, עמוד אחרי עמוד. אשריקו כותב בביקורת שלו שאמנם הוא קרא רק שלושה ספרים של מאיר שלו, אבל מהם כבר חילץ תבנית של הכתיבה שלו. זה לא הגיוני ולא ישר לחלץ הכללה משלושה ספרים, אבל במקרה הזה אשריקו צודק. מאיר שלו מספר את אותו סיפור עצמו בכל אחד ואחד מהספרים שלו. והוא צודק. זה תמיד הארץ, בתשתית ום המדינה או לפניה, סודות משפחתיים שנגלים לאט לאט, יחד עם מושג שאשריקו קורא לו "ריאליזם קסום" שמעולם לא הכרתי, אבל אם חושבים על זה - הוא נכון כאן. זו באמת התבנית, ואלאפנטוס כותב בסקירה שלו שאילו היו מביאים את הספר בלי שם הכותב, עדיין חותם הכותב עליו ואפשר לזהות מהקריאה.

"נראה שבשובם לארצם סיפרו עלי הצפרים האנגלים לחבריהם, כי אלה התחילו מתקשרים ובאים, ושמי התפרסם גם בקרב סוכני הנסיעות. אושרו של גבר צעיר, האושר של עצמאות כלכלית, מילא אותי. חשתי שאני ממריא, שכנפי נפרשות. וכיוון שלאמי לא היה כסף ואביכם התנגד למקצוע שבחרתי לי, ושב ואמר לי ש'עוד לא מאוחר, יאירי, להחליף את הכיוון המוטעה' - פניתי אל משולם פריד שייתן לי הלוואה, שאוכל להתארגן ולרכוש לי את הרכב הדרוש. רק כמה שנים עברו מנפילתו של גרשון ומשולם היה מוציא את המטפחת הגדולה מכיסו בכל פעם שבאתי לביקור: 'מאז שגרשון קשה לי לראות אותך'. כך אמר מאז נפילת בנו, וגם היום הוא אומר כך: 'מאז שגרשון...' בלי הפועל הנורא שצריך לבוא אחרי השם".

פסקה קטנה, אבל תראו איך היא מספרת כבר סיפור שלם. וככה זה הספר - אפשר לקרוא בלגימות קטנות כי כל פסקה או שתיים מספרות סיפור. סיפור שהוא גם נפרד וגם מחובר לסיפור הכללי. אני לא אתפעל עד הסוף, כי הסוף מופרך והסיפור במוקד פנטסטי עד בלתי אפשרי. יש שאומרים שגם הפרטים ההיסטוריים לא מדויקים, אבל בזה לא התעמקתי. ספר קטן, מאיר-שלוי מאוד, על אותה תבנית סיפורית ידועה, כתוב היטב באותה כתיבה ידועה, ונעים לקריאה.

הספר מדבר על שני סיפורים שכביכול אינם קשורים אך לאט לאט הזיקה ביניהם מתגלה. סיפור אחד בהווה והשני בתקופת הפלמ"ח.
אינני רוצה להתמקד בסיפורים עצמם דווקא, זה אפשר למצוא בכל ביקורת שנכתבה על הספר ויש אפילו סרטון בו מראיינים את מאיר שלו ושם אפשר לשמוע הודות העלילה.
אני כן רוצה להתמקד על הכתיבה ועל מהות הספר. הכתיבה של מאיר שלו משובחת, לא רק בגלל השפה העשירה שהוא משתמש בה אלא גם בהבנת מהות נפש האדם, היכולת להעלות על הכתב תחושות וסיטואציות מהחיים בצורה כל כך פיוטית, צינית או מצחיקה. והכל תוך כדי משחקי לשון שנעים לקרא אותם.
הספר הזה הביא אותי למצבים של בכי, של התרגשות ושל צחוק. שוב, זאת לא רק העלילה, אלא הדברים הקטנים שמרכיבים אותה.
ולבסוף, ווידוי קטן: "יונה ונער" היה תיקון בשבילי. הנה סיפור: אחרי שעליתי לארץ וכבר התחלתי לקרא ספרים בעברית, רציתי להכיר סופרים ישראלים, להתנסות במשהו שורשי ולכן קראתי את "עשו". לא אהבתי אותו, היה לי "כבד" ולא התחברתי. מאז לא נגעתי יותר בספרים של מאיר שלו (חוץ מספרי הילדים). ואז הוא נפטר, ודובר הרבה על ספריו, וסיפרתי לחברה עד כמה לא אהבתי את הספר שקראתי, והיא המליצה לי על "יונה ונער". השאלתי אותו מהספרייה. אני מודה לאותה חברה על ההמלצה, כי נהניתי מכל רגע, אכן ספר מצויין!

הספרות של מאיר שלו מצליחה לגעת ברגעים של החיים שכולנו מכירים תוך שימוש בשפה רהוטה וזכה.
אני יכולה להבין אנשים שפחות מתחברים לשפתו של שלו וגם לי לקחת כמה שנים וכמה קריאות, אבל מדובר בספרות כה ישראלית שקשה שלא להתרגש ממנה.
בספר זה הרגשתי במיוחד את החיבור למקורות, את החיבור לישראליות הישנה, והעלילה כה סחפה אותי, לא הצלחתי שלא להתרגש ביחד עם הדמויות בסיפור.
מצא חן בעיני השילוב היפה של השפה של שלו ביחד עם סיפור חייהם של אנשים צעירים בימי קום המדינה. הצלחתי למצוא המון חיבור לדמויות גם כאשר חייהם רחוקים משלי. וגם הופתעתי מאוד מסוף הסיפור שממש ריגש אותי ומילא אותי.
אחסוך במילים, ממליצה בחום על הספר, מדובר בקלאסיקה ובצדק.

קעעכח... כחאחעע... כככח... קככצצחעחכ! זהו, די, זה יצא לי מהגרון. זה על הרצפה, רטוב, ואני עדיין מסלקת שאריות בד וחוטים מהפה, כי הנה, אני מודה – אכלתי את הכובע. לא פחות משלוש פעמים בחיי הקצרים התחלתי את הספר הזה – את זה וכמעט כל ספר אחר של מאיר שלו – ולא הצלחתי לסיים. בכל פעם מחדש זה היה לי קשה, זה היה לי מייגע, זה היה לי מעייף נורא, וכפי שכבר אמרתי פעם – הבטחתי לעצמי שיום אחד זה יקרה.

והנה בא היום. רוח אלוהים שרתה עליי, או אי-רוח השרב, או משהו אחר, ואני חייבת להודות בכניעה שנורא נהניתי. מייגע או לא, אי אפשר לקחת ממאיר שלו את היכולת לקחת תמה או רעיון וסביבם לבנות סיפור מפואר ומורכב תוך שימוש בכל אסוציאציה או משמעות אפשרית ורלוונטית. לפעמים המוקד הזה הוא גינה, לפעמים הוא אישה חזקה במשפחה, והפעם אלה יונים – "שיודעות לעוף רק למקום אחד, לטוס עוף ושוב בין שתי נקודות", שצריכות "לאהוב את ביתן, אחרת אינן חוזרות אליו". דרך התמה הפשוטה הזו, לכאורה, אנחנו גם שומעים סיפור נוגה ויפהפה על אהבה, ועל בית, ועל זוגיות, ועל מה זה בעצם "זוג יונים" או התנועה הזו בין שני שובכים או הכמיהה הזו לבית.

במישור אחד, המאוחר יותר, מדריך תיירים בשם יאיר מנדלסון מספר את סיפור משפחתו. במישור המוקדם יותר, אנחנו נחשפים לסיפורם של שני צעירים בתקופת הפלמ"ח שנאחזו זה בזו באמצעות יוני דואר, כמיהה וגעגוע, ולאט לאט שני הסיפורים מתבהרים ומשתלבים וכן, נו, הם גם נורא מרגשים. צריך להגיד לשם ההוגנות שהספר מעט ארוך מידי, לא לגמרי אמין ולצד הרגש הוא קצת מעמיס בהתפייטות כמו שאופייני לשלו (איך אמר פעם מאיר אחר, "מה אני צריך את כל הליריות הזאת, עם כל הסמליות אשר בינה לבינה"), אבל בסך הכל זה חרה לי כאן קצת פחות ממה שציפיתי, והיה בסך הכל נורא נעים ומספק.

לפני מספר שנים לא מועט, הזדמן לי לצפות בעיבוד של תאטרון גשר לרומן של מאיר שלו "יונה ונער".
כבר מזמן הבנתי את החיבה העמוקה שלי להצגות תאטרון שמושרשת בי עד היום. בצפייה בהצגה הזו בתקווה שאולי מצאתי אהבה נוספת. טעיתי. הסיפור לא הצליח לרגש ולגעת בי למרות המשחק המוצלח וההשקעה בבימוי.
מאז חלפו הרבה שנים. את ההצגה, בינינו, אני בקושי זוכרת. אבל על המדף בספריית הספרים של אבי מצאתי את הספר מבצבץ וקורא לי מאי שם. לקחתי אותו.

הספר תפס אותי בטיימינג קצת מבולבל בחיים האישיים והקריאה לא התחילה חלקה. בין העמודים לקחתי הפסקות גדולות וארוכות והאמת? כבר חשבתי לוותר. כל כך רציתי שהספר יגרום לי לקחת אותו בשתי הידיים ופשוט לקרוא אבל זה לא קרה. הוא נשאר בתיק שלי זמן רב בלי לצאת משם.
אחרי טלטלות רבות שעברתי, הן בפן המקצועי והן בפן האישי יכולתי לפתע לשבת בדירתי, להירגע ולקרוא.

רק כאשר נרגעו הרוחות בחיי יכולתי לפנות מקום לעלילתו של מישהו אחר.

מאיר שלו, בכתיבתו הכנה רוקם כמעין חוטים דקים השוזרים אותנו הקוראים בתוך עלילתו השובה. מילותיו ותיאוריו נותנים קצב מיוחד לסיפור וכתיבתו מעוררת הזדהות. הסיפור מסופר מנקודת מבט זיכרית ובכל זאת חשתי חיבור גדול, אהדה רבה כלפי המספר ואף הזדהות. יכולתי בקלות לשים את עצמי במקומו ולראות אותי בהתמודדויות דומות לשלו למרות הבדלי המגדר והגיל בינינו.

יש בספר תיאורים מפעימים ויוצאים מן הכלל. יחסי זוגיות סבוכים יותר וסבוכים פחות, יחסים עם ההורים והתמודדויות עם בעיות במשפחה. הקו הדק שבין אהבה ושנאה, חיים ומוות, שלום ומלחמה. סיפור חיים שהולך ונחשף מולנו אט אט, פרט אחר פרט. בלי רצון למהר, בלי רצון לכסות מהר את העלילה.
פשוט ככה, כמעט בקצב החיים עצמם.

דפיו האחרונים של הספר מרגשים ונוגעים ולמעשה אומר שעבורי הם היו הדפים המשמעותיים ביותר. בפשטות, בכנות וביופי הדברים.

"אין קול ואין עונה -
ויונה עם נער
עדיין מתדפקים
על דלת השער. "

את ספריו של מאיר שלו הכרתי באופן סתמי, כך ניתן לומר, לפני כשנתיים. כקורא חובב מתחיל, שגילה חיבתו לקריאה לא מזמן, חיפשתי להתחיל בהתחלה. ובטיבה. חיפשתי ספרים וסופרים ישראליים טובים להתחיל איתם. ואיך לא, מצאתי את מאיר שלו.
התחלתי בכלל עם "רומן רוסי". באופן מקרי, התחלתי עם הרומן הראשון שלו. אהבתי את הרומן, אם כי הוא היה מאוד דחוס לטעמי, וקשה לקריאה. אף על פי זאת, היה שווה כל עמוד, והוא השב לי אושר רב.
מאז לא חשבתי לחזור לשלו. הטעימה ההיא הספיקה לי, חשבתי לעצמי שאם כל הספרים שלו כמו "רומן רוסי", כאלו שכדי לסיים אותם צריך המון יזע ודמעות, אינני מעוניין לקרוא אותם. ואז מאיר שלו נפטר.
נכנסתי לחנות ספרים, ולא מצאתי שום דבר טוב. או לפחות, שום דבר שהייתי מוכן לשלם עליו מחיר מחירון. ואז ניגשתי למדף ספרות המקור, והבטתי ב"יונה ונער". אישית קיבלתי המון המלצות על הספר, אבל בהתחלה השתעממתי מהשם ומהכריכה האחורית שלו. חשבתי לעצמי שספר על יונים ונערים לא יכול לעניין אותי. בגלל פטירתו בצער רב של ש. וההמלצות הרבות של א. חברתי, החלטתי בכל זאת לקרוא אותו.
והופתעתי.

אציין את הדבר הראשון שבלט לי ברומן, משהו שבביקורות האחרות לא ניכר ואף ההפך. הוא היה קריא להפליא. קראתי את כולו ב-4 ימים, כ-80 עמודים בכל יום. דבר שאני לא עושה בכל הזדמנות, ולא כל ספר קריא ברמה הזאת. העלילה לא קלה, ולא פשוטה. אבל הסגנון של שלו מעודן ומתובל בכל טוב. אולי זה נכון מה שאומרים על חביתיות: החביתית הראשונה אף לא תהיה החביתית הטובה ביותר (אני מתכוון ל"רומן רוסי").
שנית, "קצב הספר" היה יציב. אפרט: לספרים עליליתיים בדרך כלל יש מבנה ברור: התחלה =) בניית מתח =) שיא =) סיום. בין חלק א' ועד ג' יש מגמת עלייה, ובין ג' לד' יש מגמת ירידה קטנה, מבחינת המתח או רמת העניין של הקורא. ברומן זה הרגשתי שהמגמה הייתה יציבה. מגמת עלייה במשך כל הספר. עלייה מתונה. עם כמה שיאים קטנים, אבל לא משהו במיוחד.

לסיום ולסיכום, חיבבתי את הספר מאוד. מצער שהמוות של ש. הוא זה שגרם לי להרים אותו, אודה בכך. אך עדיף מאוחר (או מוקדם, במקרה שלי) מאשר לעולם לא. ולאן להמשיך מכאן? אשמח להמלצות. שמעתי עין על "בביתו במדבר", אבל קיבלתי אף המלצות-נגד קריאתו. אשמח להתייעץ.

שלו, מאיר: "יונה ונער" (2006), הוצאת עם עובד, 365 עמודים.