“הספר הזה החזיר אותי אחורה, לתקופה שאותה לא הכרתי, ארץ ישראל של פעם, עם כל האווירה שלה, התמימות, הפשטות. יחד עם סיפורו האישי של נער מתבגר בשם ג'ימי שחווה התאהבות בחבר לכיתה, כשבשנים האלו, גם בישראל, זה דבר שלא מספרים והמודעות היא מן הסתם לא כמו היום. הספר הזה החזיר אותי לתקופה, שגם אותה לא הכרתי, במסגרתה מכבי תל אביב בכדורסל השיגה תארים ובזמן משחק שלה כל הרחובות בארץ היו שקטים והבתים היו מוארים באור המרצד של מסך הטלוויזיה, כמה אירוני שאני קורא את הספר הזה בתקופה שבה מכבי חווה שפל חסר תקדים בעונה האירופית שלה. אין ספק שהספר הזה החליף את האסקפיזם שהיוו עבורי משחקי מכבי ביורוליג.
הספר כתוב פשוט נהדר, היה לי כיף להתוודע לנפשו הרגישה, הסוערת, אך גם החדה, המורדת מעט וגם ההומוריסטית, השובבה, של ג'ימי. ספר התבגרות במלוא מובן המילה, שבמהלכו ג'ימי עובר תהליך וחווה אירועים שונים במהלך שנת לימודיו, שרק מקרבים את הקורא עוד יותר אליו. מצטרף להמלצות החמות שבאתר!”

“בדצמבר 88 הייתי בטיול שנתי של כיתה ט. מכבי תל אביב שיחקה באותו ערב משחק חשוב נגד פנתיינייקוס. הייתי בן 15 וככה אני זוכר את זה – יתכן שזה היה חודש שנה וקבוצה אחרת. התחקירן התפטר.
כל הכיתה שלי בנים ובנות הלכו לראות את המשחק חוץ ממני. הרגשתי הכי בודד בעולם. זה היה עוד מסמר בארון שהוכיח לי כמה אני שונה מכולם וכמה אני לבד. זה היה לילה קר. קפאתי כל הלילה ולא ישנתי והוא זכור לי כליל שימורים.

אני עדיין לא אוהב כדורסל , או כל ספורט – לא צפיתי בגמר השבוע ולמרות שזה עדיין בראש שלי משוייך לנטייה, גיליתי ממרום שנותי שיש הומואים שמאוד אוהבים ספורט ולצפות בספורט. החברים נשארו גם אחרי שגיליתי להם את מה שלא יכולתי אז, אבל זה הגיע שבע שנים לאחר מכן.

גימי הוא נער בן שש עשרה בתחילת הסיפור ( כלומר בן 17 אבל מספר על השנה האחרונה בחייו) . גיי בארון עם חברה אחת טובה שגר בקריות. השנה היא 1976 בואכה 77 ומכבי מנסה להגיע לגביע האלופות.
גימי קושר בין חייו למשחקים של מכבי( ולכן גם הפתיח למעלה ) אלא שהוא ראה את החיים אחרת ממני.

הספר נפתח בצורה בוטה – מי מעדיף לא להחשף לבוטות שידלג לפסקה הבאה :
"שמי ג'ימי. אני בן שש עשרה. לפני שאהיה בן שבע-עשרה יזיינו אותי בתחת, מה שעתיד לגרום לי לטראומה רצינית."
יש דיונים ארוכים על פתיחות של ספרים . יש מפורסמות ויש פחות – יש שטוענים שספר אמור לתפוס מהמשפט הראשון ויש כאלו שאומרים שצריך כמה פרקים. למי שעוקב אחרי בית אריאלה בפייס ( מומלץ ) הן שמות בכל שישי בערב פוסט פתיחות של הספרים ובו אנשים כותבים את הפתיחה של הספר שלהם ואחרים מנסים לנחש מהו. זה היה מוזר לצטט את המשפט הזה.
אני מתעכב על הפתיחה הזאת כי היא לא מאפיינת את הספר.
פתיחה כזאת יכולה להשיג שני דברים עיקריים:
1. אזהרת מסע.הצהרת כוונות – זה ספר שיש בו תיאוריים מיניים מי שלא מתאים לו נפרד כאן.
2. סקרנות – מי שמתגבר על אחד ירצה לדעת על מה מדובר.
הספר הוא דרמה רומנטית ( היסטורית ) הוא לא באמת בוטה כמו שמשתמע מפתיחתו מלבד אירוע אחד מרכזי ושתי אפיזודות קטנות, אבל אני מבין את שלט האזהרה.

אהבתי את הספר מאוד – יש בו ניחוח נוסטלגי וכמעט ציפיתי שגיבורו של גוטפרוינד משואה שלנו יקפוץ להגיד שלום. נהניתי מאוד מהשילוב של משחקי מכבי – מלבד המשפט האלמותי בגמר לא הכרתי את הסיפור והסופרת נוסכת מתח גם אם הסוף ידוע. אני אוהב למצוא ספרי ביכורים שאין בהם בוסריות. העטיפה יפיפיה ומתאימה ככפפה לספר.
מסקרן אותי מדוע הסופרת בחרה בגיבור הזה ובתקופה הזאת.

התלבטתי אם להביא את החלק האחרון של הסקירה הזאת ( כמו הראשון ) כי זה לא ביקורת שלי על הספר אלא יותר הגיגים על מה שהיה יכול להיות אחר.
כאמור הספר הוא דרמה רומנטית והוא עובד לפי החוקים של דרמה רומנטית אבל כשהגיבור הוא נער גיי והתקופה היסטורית. יש שני ארועים אלימים בספר – יש אליהם התייחסות אבל הפתרונות שלהם או העיכול שלהם טיפה מוחלק – או לפחות הרגיש לי כך – אפשר להסביר את זה בגיל המספר ואופיו ואפשר להגיד שזו דרמה רומנטית ( זו הגדרה שלי לא של ההוצאה או הסופרת ) ולכן. אין התעלמות אני מדבר יותר על העוצמה שהם משאירים.

הדבר הנוסף שהיה חסר לי הוא הפחד ושוב זה עניין אישי ולא כל גיי עובר את אותו תהליך, אבל גימי הוא נער גיי בתקופה שלהיות גיי היה נגד החוק. אם עשור וקצת אחריו זה היה עדיין מפחיד לצאת מהארון אז אחת כמה וכמה ב1977 אבל הפחד מגילוי הוא זניח מבחינתו והוא מרוכז באהבה. אלו דברים קלים שלא פגמו לי בקריאה ואני לא מאמין שאני אומר את זה כי אני תמיד מתלונן שספרות ישראלית ריאלית מדי וכבדה מדי – אבל ניואנסים קטנים היו יכולים להרים את הספר להיות יותר מספר קיץ קליל וטוב.

בסוף הספר יש סיפור קצר על אותו נער ותהיותיו לגבי אלוהים. אני לא יודע אם הסיפור היה משהו שנערך מהספר או אולי היה הזרע שברא את הספר. אני מבין למה הוא לא חלק מהספר – דמות הנער בו היא דיי גנרית והנושא כמעט ולא נוגע בעלילה של הספר ( אם כי דמויות מהספר נמצאות בו ) – אבל בשבילי הוא היה קופסת ממתקים של מחשבות על סיפורי תנך ותפיסה של אלוהים – עדיין חושב על הטיעון של משה שהציל את עם ישראל וגם את עמלק שהופיע גם בספרו של גוטפרוינד. מכל סיבה שלא תהיה אני שמח שהוא לא נשאר על שולחן העריכה.”

“ברומן הביכורים שלה, "אהבה בקריות", העיתונאית והמתרגמת מיקי מלץ מנווטת במיומנות את המורכבות של אהבת מתבגרים וגילוי עצמי דרך עיניו של ג'ימי בן ה-16 מקרית מוצקין.
הרומן מתרחש בשנת 1977, על רקע מסע הניצחון של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל לזכייה בגביע אירופה לאלופות.
מלץ טווה נרטיב מרתק המשלב את הסערה הרגשית של אהבה צעירה עם להט הניצחון בספורט.

הרומן, המוגש במתכונת של קומדיה רומנטית, עוקב אחרי ג'ימי, כשהוא מנווט בשיאים ובשפל המרגשים של אהבתו הראשונה לילד בלונדיני, שזוף ובכושר, שנכנס לחייו.
הוא שואב השראה מיצירות פופולריות - שבמרכזן גברים צעירים הומוסקסואלים,
כמו "עוצר נשימה" מאת אליס אוזמן ו"ארי ודנטה מגלים את סודות היקום" מאת בנג'מין אלירה סאיינז.
מלץ משלבת בסיפורו של ג'ימי נושאים נפוצים של כמיהה, בלבול וקבלה עצמית.

ג'ימי מתגלה כגיבור המאופיין ברגישותו, סרקזם וסערה הפנימית, הנובעת מהסתרת רצונותיו וזהותו המינית,
בעודו מתמודד עם הלחצים של הנורמות החברתיות והמאבקים הפנימיים שלו עצמו.
מסעו של ג'ימי מתפתח באותנטיות, לוכד את המהות הנוקבת של גיל ההתבגרות והשאיפה לקבלה עצמית.

באמצעות סיפור מיומן ותיאור ניואנסים של הנוף הרגשי של ג'ימי, מלץ יוצרת במומחיות נרטיב, שמהדהד עם הקוראים,
חוצה את גבולות הז'אנר, וחוקר אהבה, זהות ואומץ לאמץ את האני האמיתי של האדם.
"אהבה בקריות" מצטרף לעוד רומן
מבית הוצאת שתיים המופלאה, שכל ספר שלה הוא אוצר,
והוא תוספת משכנעת לנוף הספרותי, המציעה מבט מרענן ונוקב על הנושאים האוניברסליים של אהבה וגילוי עצמי.

מומלץ בחום!”

“היי, אני שון, בן 18, מחיפה ואני הראשון מג'ן זי שכותב ביקורת על הספר (הממש חדש) הזה.
(ההפרש ביני לבין הדמות הראשית הוא שנתיים, 15 קילומטרים, ו-50 שנה).

אז קודם כל אני אתחיל בזה שזה ספר מדהים. באמת. זה ספר מעולה, אני נחשפתי אליו בכלל בפרסומת של "עברית" בפייסבוק, קראתי את הפרק הראשון בחינם ואז קניתי אותו מיד, השעה הייתה 23:00 ואני סיימתי לקרוא אותו ב02:45, קראתי אותו בפעם אחת, שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה שספר כלכך ריתק אותי ומשך אותי לתוכו שבאמת לא הצלחתי לעזוב אותו.

אני מוריד את הכובע בפני מיקי מלץ, זה ספר שכתוב בצורה מדהימה. לכתוב רומן שכתוב בעצם כמו יומן, בלי להפוך אותו לקלישאתי וצ'יזי, וגם לכתוב על הומואים בדרך כל-כך אמיתית וכנה. ברור שנשים יכולות לכתוב על גברים וכמובן שגם על גברים קווירים, אבל היו קטעים בספר ששכחתי שהוא נכתב על ידי אישה, בחיי. רמת הדיוק לפרטי פרטים, ניואנסים קטנים כמו מחשבות ורגשות.. זה היה מדהים.

אני לא יודע אם יש טעם להיכנס לעלילה, את זה תוכלו לקרוא בגב הספר וגם בביקורות האחרות (והטובות) שכבר נכתבו עליו.

אממה, אני מרגיש שאני כן רוצה להגיד, שכנער שגדל באותו איזור, כמעט באותו גיל, כן 50 שנה הבדל, בואו לא ניכנס לקטנות, זה היה כל-כך רילייטבל! זאת הייתה חווית קריאה ייחודית. אני לא יודע אם להכתיר אותו בתור "קרא לי בשמך" הישראלי, אבל זה בהחלט ספר שאני מאוד ארצה לראות מעובד לסרט.

משהו פשוט בכל המרכיבים, הפרובינציאליות הקרייתית (סליחה, זה החיפאי שבתוכי), בשילוב עם התפאורה מסוג "ישראליאנה" של ישראל ב-1977, וג'ימי, הגיבור הלא-מושלם, אבל הכל-כך אנושי, וגיא, הילד החדש, שכולנו התאהבנו בו.... לדעתי זה בהחלט ספר שיהפוך להיות קלאסיקה להטב"ית ישראלית. שאפו שוב למיקי מלץ, המתקת לי את חודש פברואר, ואני מקווה לקרוא עוד דברים שלה, לכשיתפרסמו. רוצו לקרוא!”