סיפור המסגרת ידוע מראש: גיבורת הספר, לאה, מגיעה אל ארצות הברית ב 1966, ומשם כותבת פעם בשנה (לאורך 50 שנה! )ברכת שנה טובה מפורטת אל חברותיה, שלמדו איתה בסמינר למורות ונשארו בארץ. האם הן חברות שלה? אפעס, לא ממש. כבר במכתב הראשון לאה מספרת שאף פעם לא כל כך אהבו אותה בסמינר. בעיני לאה הדבר נובע מכך שהייתה עולה חדשה, גלותית, וגם מאוד יפה. אבל גם הקוראים לא ממש אוהבים את לאה בשלב הזה. המכתבים שלה מרוחים בשכבה עבה של דבש. לקורא ברור שהיא מייפה את המציאות, ולא רק זאת – אם כבר משהו משתבש – תמיד הדברים הם לא באשמתה. בקיצור – לאה המציאה את תופעת הייצוגים החלקיים והפוטוגניים הרבה לפני שהיה פייסבוק.
ויש עוד עניין – לאה טועה שוב ושוב בפרשנות שלה של המציאות. הקורא מבחין מיד במפח הנפש הבא הממשמש ובא, ורק לאה, עסוקה בתיאורים הסכריניים שלה - לא מבחינה בו. עד המכתב הבא.
כך יוצא שהמכתבים הראשונים הם כמעט על טהרת: "כמה טוב באמריקה, הכל ממש בסדר, וגם אם קשה זה ממש לא נורא – הנה, יש לי כל מה שרציתי, הכל יופי, ממש מעולה, אז תכתבו לי מה קורה איתכן, אני חייבת לדעת – מי התחתנה, למי נולד מה, וחוץ מזה – ברור שאני מתכוונת לחזור לארץ"... כל כך מטרחן. אבל הקורא נשאר עם הספר, מפני שברור שמתחת לפני השטח גועשים זרמים אחרים לחלוטין. חלקם באים לידי ביטוי בתוספת למכתב הכללי, שאותה לאה כותבת למירה בלבד – היחידה שאותה היא מחשיבה לחברת אמת, וגם בכך הקורא חושד – בצדק. התוספת למירה מגלה חלק מהקשיים – לא את כולם.
קצת פחות ממחצית הספר חולפת, עד שהקורא מתחיל לגלות שלאה היא לא עד כדי כך נטולת מודעות עצמית. בשלב זה בחייה לאה לומדת את מלאכתם של סוכני הנדל"ן בקליפורניה. היא כותבת לחברותיה כיצד למדה במהירות (תמיד היא מחמיאה לעצמה...) לתאר כל בית בצורה המחמיאה ביותר, ולהסב את תשומת הלב אל נקודות החוזק של הבית, כמו חצר גדולה, גם אם יש בה בעיקר עשבים. וכך היא כותבת: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי...".
ככל שמתקדמות השנים – המסכות מתחילות להתקלף. לא רק בין לאה לבין קוראותיה – זה פחות מעניין, אלא גם בין לאה לבין עצמה. היא מתקרבת הרבה יותר ליכולת לקבל את עצמה, ומתוך השינוי הזה היא מצליחה גם לבנות יחסים אמיתיים יותר עם אנשים אחרים, וזה נוגע ללב ומערבב שמחה עם תחושת החמצה. בכל זאת, תחושת הנחמה יכולה הייתה להיות גדולה יותר, לולא הוסיפה הסופרת אפילוג מאת בנה הבכור של לאה, שמוסיף עוד כמה חבטות הגונות לדמותה, ולתיאור היחסים שלה איתו במהלך הספר.
בסופו של דבר לאה היא דמות שנשארת עם הקורא, מפני שהיא אישה לוחמת. היא קיבלה קלפים גרועים: הגירה בילדות, בית גידול בעייתי ויופי מוגזם. היא גם נולדה בתקופה גרועה לנשים, והיא מנוצלת על ידי הסובבים אותה שוב ושוב. אבל יש בה איזו עקשנות וגם אופטימיות שמובילות אותה כל הזמן קדימה, בנחישות, אל עבר היעד הבא, שאותו היא בטוחה שתצליח הפעם לכבוש. אפשר גם להבין את הקנאה של חברותיה בארץ – אומנם היא לא "הסתדרה" בחיים בדרך המקובלת כמותן, אבל היא נמצאת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נהנית מחוויות יוצאות דופן, והיא עושה כל הזמן את הכי טוב שהיא יכולה – בעצמה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
