בסיס פו"מ בגלילות לקראת סוף שנות השמונים. הגיבורה הראשית, שאת שמה איננו יודעים לאורך כל הסיפור, משרתת כפקידה שולית של מפקד קורס שחניכיו קצינים בדרג בינוני. היא כבר בעיצומה של גרידה שלישית, אולי רביעית ואולי חמישית... מרוב שכולם מזיינים אותה היא כבר לא יודעת מי האב הפוטנציאלי.
זה לא משנה אם היא מסכימה או אומרת לא, היא בסה"כ חיילת מעיר פרבר של תל אביב, שהמוניטין שלה ושל מי שגר בה בסוף שנות השמונים לא הרקיע לשחקים.
היא מבינה שלהידפק על ידי קצינים, בעלי משפחות, שרואים בה מפלט מחיי השעמום של המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד ואפילו קצינות הח"ן והת"ש של הבסיס מעדיפות להעלים עין על מנת שההטרדות ויחסי המין בכפייה לא יגיעו אליהן, שזה לא יפגוש אותן אז היא מחליטה שלפחות אם להידפק אז זה יהיה להידפק על ידי מישהו שיהיה אליה נחמד, מישהו שילחש לה מילות אהבה תשוקה באוזן כשהוא עליה, למרות שהיא יודעת שאין לזה עתיד, לפחות שהיא תהנה ושלזמן קצר תרגיש נאהבת.
הגיבורה שלנו היא לא החיילת היחידה שחווה את מסלול המכשולים הצה"לי הזה; במקביל אליה חיילות נוספות שמשרתות ביחידה חוות הטרדות ויחסי מין בכפייה. חלקן מעדיפות לשתוק ולהשלים עם המצב ואולי להתאבד, וחלקן מנצלות את המצב לשיפור התנאים הסוציאליים שלהן בבסיס. חלקן מבינות שאם להיות ניצודות אז לפחות שהן תבחרנה את הצייד האידיאלי.
הסופרת, דרך מבט האישי ובגוף ראשון של הגיבורה, מספרת לנו את סיפורן של מספר חיילות, כל אחת וסופה ספק טרגי יותר וספק טרגי פחות. יש מוצלחות יותר שמקדמות את עצמן ויש מוצלחות פחות שעל חשבונן המוצלחות מקודמות.
מי ששירת בצה"ל, החל משנות המהפך של חוק ההטרדות מיניות ויחסי מרות, וקורא את הספר יכול לגלגל עיניים בחוסר אמון ולמלמל שאינו מאמין שכך היו הדברים אבל בתור מי ששירת בצה"ל בשנות התשעים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתופעת יחסי המרות בין קצינים לכפופות ויחסי מין אסורים היו עדיין קיימים. חלק מהמקרים התפוצצו בשלב כזה או אחרת כשהחיילות התבגרו והבינו שנוצלו ותבעו את אותן קצינים וחלק נותרו בגדר שמועות, בגדר שיחות בין מפקדים.. בין קריצות עיניים למתק שפתיים על כוס קפה ומבט על קצינה כזאת או חיילת אחרת.
סיפור מזעזע אבל בגדר אמת גם אם זה קרה בבסיס אחר, בזמן אחר, עם גיבורה אחרת...

הספר הזה החזיר אותי לתקופה הסטודנטיאלית בטכניון, בשנות העשרים של חיי (יותר מדי זמן עבר מאז).

בפרספקטיבה של מי שבזמנו היה ירוק לחלוטין באקדמיה, המתרוצץ בין הרצאות בקורסי המבוא בכימיה, סטטיקה, פיסיקה, לבין תרגולים של קורסי המתימטיקה למיניהם, אני עדיין זוכר את המחשבות שעלו בי מדי פעם תוך כדי התרוצצות במסדרונות בנין אולמן אשר שקק ערב רב של סטודנטים מהשנה הראשונה מכל פקולטה אפשרית כמעט: מחשבות לגבי המרצים. איך נראים חייהם, מה המשמעות של להיות שנים באקדמיה, כדרך חיים, כמשלח יד, תוך עיסוק במחקר ובכתיבת מאמרים באופן קבוע.
אין ספק כי אז, לפחות בעיני הצנועות, היה גלום בחיים כאלו זוהר נוצץ. טעיתי לחשוב כי תפאורת המדשאות המוריקות, השקט, היעדר הלחץ לכאורה, השביל המוביל לבריכת השחייה האולימפית, היא ערובה לחיים שקטים ונטולי מהמורות – עבור אנשי הסגל והמרצים.

מאז, למדתי דבר מה או שניים וברור לי כי לכל תמונה יש את רבדיה הנסתרים. הללו, באים לידי ביטוי בצורה בהירה בספרה של מאיה ערד.
ערד, שחיה בארה"ב, קרובה לאקדמיה. היא מרצה בעצמה ובן זוגה הוא פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע – הפקולטה בה מתרחשת עלילת הספר באוניברסיטה הדמיונית "רדוודס". הסיפור דן בתחרות על תקן המתפנה לאיוש בפקולטה, בין המתמודדים השונים וחושף תוך כדי כך את מכלול החיים מבפנים – הן של אנשי הסגל , הסטודנטים, משפחותיהם וכמובן המועמדים עצמם.

שבע מידות רעות, הן שבע נגזרות של הספר כאשר כל מידה עוסקת בגיבור אחר של אותו הסיפור. העלילה מובאת בכל פעם דרך זוית ראייתו של מי שמתמקד בו הפרק הספציפי של המידה הרעה:

איטיות – אלן מקנלי, ד"ר להיסטוריה של המדע אשר מתמודד על תקן העומד להתפנות באוניברסיטת רדוודס. מקנלי הוא מוכשר ויסודי, אולם לוקה באיטיות באופן כרוני כמעט בכל תחום בחייו. הוא מאוים מאחד מעמיתיו במכון קנדל בו הוא נמצא כעת – ד"ר יואב עברון, ישראלי המתמודד אף הוא על אותו התקן, כך מסתבר למקנלי בדיעבד.

שנאה – יוהנה פהלר, מהווה שם נרדף למקצוענות ומצוינות אקדמית, ויחד עם זאת היא מטילה מורא על הסטודנטים שלה, עמיתיה לסגל האקדמי ואף על ראש הפקולטה. מסתבר כי השנאה בכלל ולאנשים מסוימים בפרט משחקת תפקיד מרכזי בחייה. ולמרות הכל, גם היא נמצאת במסע מתמשך למציאת אהבה.

בטלה – ליסה בנדר, פרופסור מן המניין בפקולטה להיסטוריה של המדע ברדוודס אשר למרות היותה בעלת ותק של עשור בפקולטה ולאחר שקיבלה קביעות, עדיין נלחמת על מקומה ועל הכרה מקצועית בקרב עמיתיה. חייה האישיים מתנהלים בעצלתיים, והיא מנסה לנצל את הגעתה של לינדה, אחת המתמודדות על התקן שהתפנה כדי לשנות משהו בהם, כך שיהיו מאושרים יותר.

בורות – אנה-בל לי, אחת המתמודדות על התקן לאיוש ברדוודס מפלסת את דרכה באקדמיה באמצעות קשריה החברתיים ומיומנות בפוליטיקה ארגונית, ולאו דווקא בהסתמך על כישוריה האקדמיים. התנהלותה, כפי שנחווית על ידי הקוראים היא מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות של ממש. הפער הגדול בין המציאות לבין פרשנותה של לי את המציאות מגלם מצבים שכאלו למכביר.

כפיות טובה – דאג פישר, פרופסור מזדקן ברדוודס אשר נמצא בתהליכי פרישה, מסרב להשלים עם עובדת היות עתידו בעברו. גם הוא, מחפש אהבה, טווה בדמיונו תסריטים שונים הרחוקים מן המציאות לגבי סיכויים לחיי זוגיות עם אישה צעירה ממנו באופן שעבורנו כצופים מהצד, הוא משעשע. ולמרות הכל, ברגע האמת, הוא יודע לחזור אל עצמו ולהפוך שוב לרלוונטי.

קנאה – יואב עברון, אף הוא מתמודד על התפקיד, הוא מחונן מגיל צעיר אשר את התואר במתימטיקה סיים בעודו בתיכון. לכאורה, לא חסר לו כלום בחייו: הכרה, זוגיות, קריירה אקדמית מוצלחת. ואולם, החיים עבורו אינם פשוטים כלל ועיקר כאשר אלמנט הקנאה מרים ראש ונוטל בהם תפקיד של ממש.

חמדנות – זו המידה הרעה אשר בפרק המוקדש לה נקשרים הקצוות הפתוחים. כמו כל דבר בחיים, אין שחור ולבן, להיפך – הכל אפור. לא פעם, פרשנותנו לדברים, כמו זו של הגיבורים היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן. נראה כי המערכת כולה, ולא רק אנשים בודדים, מונעת מחמדנות של יוקרה וכוח.

ספר שהתקשיתי לעזוב בבית, הוא ליווה אותי בדרכים ולא החמצתי הזדמנות, ולו של דקות, "להגניב" עוד עמוד. כתיבה משובחת, קולחת, מסקרנת, עשירה, מלאת הומור שהופכת אותו לחוויה שאינך רוצה שתסתיים.

קראתי מספר ספרים של מאיה ערד, וזה אולי הכי שמרני ביניהם.
ציפיתי לטיפה פחות טרחנות ממאיה, לאחר שכן מצאתי עניין בספריה האחרים. הספרים האחרים עניינו אותי בעיקר בהתבוננות פורצת הדרך שלה, במראה שהיא מציבה לדמויות מהחיים שכולנו מכירים.
גם כאן יש דמויות שכל מי שמכיר את העולם האקדמי מכיר. העלילה מספרת ביחד ולחוד את סיפוריהם של אנשי הסגל באוניברסיטה אמריקאית.
חלקם יהודים וחלקם לא - והעניין היהודי, וכמו כן הסטיגמות המופרכות יותר או פחות שיש לנוצרים על יהודים הן עניין חוזר כאן.

התחלתי את הספר בתקווה שהדמות הראשונה, שהיא אלן מקנלי, שמתחרה בקרב אבוד מראש על משרה בסגל - תעבור איזשהו תהליך.
בהיותו פרפקציוניסט הוא רואה את עמיתיו הפחות מוכשרים (וגם הפחות פרפקציוניסטים) עוקפים אותו - ומי אמר שפרפקציוניסט זו לא תכונה שאפשר להציג כחיסרון בראיון עבודה?
התכונה הזו ממררת את חייו ופוגעת בקריירה למרות גאונותו.
ציפיתי שהספר יילך למקום שבו הדמות הראשית מכירה בחולשותיה - והופתעתי שהעלילה קופצת מדמות לדמות בחוסר מחויבות, כשאת כולם ברדיוס של האוניברסיטה וסביבתה מעסיק אך ורק "מי יזכה במשרה הנחשקת" - מה שהוביל לריכוזיות גדולה וקרבות אגו בין כל המתמודדים.
כל הדמויות שאינן סגל בכיר בסיפור הזה רק מושפעות ולעולם לא משפיעות.

ומה שבטח לא ציפיתי לו מסופרת כמו מאיה ששמה הולך לפניה לפחות בקרב סופרות דורה - הוא הדמות של המרצה הבכירה יוהנה. יוהנה היא ספק נאצית - אבל ללא ספק סדיסטית.
ואולי לא בכוונה - אבל בתוך כל הגישה השמרנית כלפי עולם האקדמיה שמאיה מציגה פה, היא מנרמלת אישה שאין שום הצדקה לנרמל.
התנהלותה של יוהנה מקבלת את אותה התייחסות כמו שאר אנשי הסגל הנורמטיביים, ופה דווקא כשרונה של מאיה לטוות במילים נמרצות דעה מנומקת היטב ולשכנע - עומד לרעתה:
לשיטתה המרכלים רואים ביוהנה את יכולתה להביא כל אחד, ולו המוכשר והראוי ביותר - לדמעות ואובדן ערך עצמי... אבל הם טועים! הם פשוט לא מבינים אותה! לא רואים לליבה, לא מביאים לה מישהו ברמתה... נוצרת (בכישרון רב יש לציין) אשליה שהיא בעצם הקורבן פה. היא עדינה ורגישה, רק תביטו מקרוב בצדודיתה השדופה, לבושה המהודר, שערה המרשים ורגליה הקטנות - ותשתכנעו שהבעיה תמיד בצד האחר - שעוזב (משום מה... חלש מכדי להישאר...)

אמפתיה למתעלל זה לא מסר שאקבל - גם אם ייכתב על תעודה רשמית המתהדרת בסמלו של מוסד נחשב באמריקה.
עוד דמות שלא היה שום צורך לנרמל היא דאג פישר המטרידן. באיזה עולם אין סידור נורמלי למתמודדות סטודנטיות צעירות על המשרה הנחשקת, והן נאלצות ללון בביתו הצפוף של זקן סוטה שכבר פרש מהאקדמיה? אולי בעולם שכולם מדברים עם עצמם ומתמרמרים - אבל אין להם שום אומץ להעיף אותו. פישר תוהה ברצינות מדוע נשים שזרק עליהן איזה מילה טובה לסגל (שגם בכלל לא השפיעה עקב העובדה שאין לו שום סיי אמיתי באוניברסיטה) לא מכירות בנואשותן הנזקקת כלפיו, ובחוסר היכולת של גבר בעל "חיוניות" כמוהו לסרב ל"הצעתה" של ברוכת חזה.

הדבר היחיד שכן תרם לי בקריאה הוא להכיר את דמותה של אנה-בל, אותה נערה ברוכת חזה שדווקא מוצאת את הדרך להביך כך את דאג. היא יכולה ללמד כל צעירה איך להתנהל בעולם שבו כולם, כל מי שיש לו יד ורגל בהתקבלותך או אי התקבלותך לעבודה - מעריצים את עצמם בגלוי, ובעלי דימוי שברירי ומעוך בסתר.
מא' עד ת' אפשר ללמוד מה תעשי כאישה צעירה בעולם שמנרמל מטרידנים: החל מבחירת נושא ההרצאה המקצועית שלך, ודיבור עליה באופן שיביך את כל הגברים ובמיוחד המטרידנים שבקהל - מחקר היסטורי המשווה רפואה סינית בהיריון, הנקה, לידה ועוד - מול התייחסות פטרונית של הרפואה המערבית.

ממשיך בהפוך על הפוך אם קרה ונאלצת לחלוק קרבה מיותרת עם מטרידן שעמו את ביחסי מרות - אנה-בל היא האישה הצעירה היחידה שדאג לא חזר להתעניין בה מינית ולהציק לה במסווה של דאגה להמליץ עליה למשרה. והיא עשתה זאת על ידי סיפוק תחושה שהיא אכן, כמו שחלומותיו התלושים מספרים לו - מכירה בכך שתהיה אבודה בלעדיו! היא חולקת לו את הכבוד הראוי והרבה מעבר לו, מה שגורם לו להודות בינו ובין עצמו שזו רק היא שמתעניינת בו, ורק אם תכפה את עצמה ייעתר לה.

מבחינתי, מאיה ערד היא בליגה אחרת. קראתי ביקורת פושרת על הספר, שמכיל שלוש נובלות חדשות, אך בעיני היא מרתקת כרגיל, חדה ואירונית, בוראת דמויות וסיטואציות בחסד.
הסיפור הראשון מתאר אישה חד הורית בשנות הארבעים לחייה, שעובדת לפרנסתה כמתרגמת מבוקשת. ערד עוסקת בסיפור, לא לראשונה, במעמד חברתי וכלכלי, הגירה ותרבות, וגם עולם הספרות. עוד דבר שעולה בסיפור הזה, ועד כמה שאני יודע היא לא עסקה בנושא בעבר (לפחות בספרים שאני קראתי) זה נושא של מין בהסכמה. אבל לא אגיד יותר כדי לא ליצור ספוילרים.

הנובלה השנייה, והטובה ביותר לדעתי, עוסקת במשפחה ישראלית שחיה בארה"ב ויוצאת לחופשה שנתית בוילה שכורה. אם המשפחה מזמינה את אחותה הגרושה, שאמורה לבוא רק עם בת-זוגה, אבל אחותה מופיעה גם עם בנה בן ה-19 שנמצא על הרצף האוטיסטי. זה מערער את המבנה המשפחתי באותה וילה.

הנובלה השלישית עוסקת בפנסיונרית שרואה עצמה כאמנית, ולוקחת את נכדתה בת ה-14 לטיול חניכה, מין כניסה לעולם האמנות, בונציה.

לדעתי, מי שאוהב ומכיר את הסגנון של ערד יהנה מאוד מכל הנובלות.

בשלב הזה בקריירה של מאיה ערד, כשלוקחים ספר שלה ליד יודעים שהולכים לקבל בדיוק את מה שמבטיח הספר הזה: תמורה נאותה.
סיפור בנוי היטב, כתיבה שתופסת אתכם מהרגע הראשון ומשאירה אתכם מרותקים והופכים עוד דף גם כשאין לכם מושג למה בדיוק. גם כשהסיפור נשמע כמו סיפור על מריבה בין גיסות בווילה בחופשה המשפחתית האחרונה שחברה מספרת לכם על הספסל בגן השעשועים כשתשומת הלב שלכם מפוצלת בינה לבין הילד שמטפס על הסולם הגבוה להודעת ווטסאפ חדשה, איכשהו משהו בכם נדרך. הסקרנות מתעוררת. אתם רוצים לדעת איך זה ממשיך, איך זה נגמר, מה מסתתר מאחורי הקלעים של הסיפור, ומה כל זה אומר בעצם.

ובכל זאת, משהו בספר הזה הרגיש לי קצת שונה מספרים אחרים של ערד.

"זו שאלה שהולכת אתי כבר הרבה זמן. אנשים אומרים לי שהגיבורים שלי 'לא נחמדים'. אמרו את זה כמעט על כל גיבורי 'שבע מידות רעות', על אדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, על רותי מ'חשד לשטיון'. בהתחלה זה הפתיע אותי. אני כותבת על גיבורים אנושיים עם חולשות אנושיות, אלה הדמויות שמעניינות אותי. יותר מזה, אלו הן דמויות ריאליסטיות. דמויות כלילות מעלות, אינטליגנטיות מאוד ובעלות מודעות עצמית גבוהה ואבחנה חדה הן על פי רוב קריקטורות או ניסיון (כושל) להרחבה נרקיסיסטית של הסופר."
זה ציטוט של מאיה ערד בראיון איתה, לכאורה הכל הגיוני, איזה סופר רציני רוצה לכתוב על דמויות מושלמות? איזה גיבורים ספרותיים משמעותיים היו נטולי פגמים?
ובכל זאת אצל ערד לרוב מורגשת צרימה שאין אצל סופרים אחרים. חוסר חמלה, חוסר חיבה כלפי הדמויות שלה, ואולי זה גם הפער האירוני למדי בינה לבינם: היא כותבת על דמויות שוליים, על דמויות מוחמצות, נטולות מודעות עצמית. קחו את הנובלה האחרונה בספר הזה שבמרכזה אישה כבת שישים שרואה בעצמה אמנית וחולמת לפרוץ ולהצליח שמגלה במהלך הסיפור שאין לה סיכוי. שהיא מבוגרת מדי, לא מוכשרת מספיק, לא שייכת, שהחלום שלה לעולם לא יתגשם. וגרוע יותר: מגלה שהסביבה שלה יודעת את כל זה מזמן. שאף אחד לא האמין בחלום הנאיבי שלה על הצלחה אמנותית מאוחרת חוץ ממנה עצמה. מה מאיה ערד, סופרת כל כך מוכשרת ומצליחה, יודעת על כאב הבינוניות, על החלומות הגדולים להצלחה והכרה שלעולם לא יתממשו? קחו את אדם טהר-זהב, גיבור אמן הסיפור הקצר, עם חוסר היכולת שלו "לעלות כיתה" ולכתוב רומן, עם תחושת הכשלון והמירמור כלפי עולם הספרות שבז לו, מה מאיה ערד יודעת על תחושת הכישלון הזאת?
שבע מידות רעות היה הספר שנתן הצצה לחייהם של המוכשרים והמצליחים אקדמית והדגים איך גם הם לא יכולים לשבת על זרי הדפנה. גם הם שואפים ליותר, מקנאים, חולמים, מחמיצים. איך כל זה הוא אנושי ונכון תמיד. אנחנו לא מכירים את מאיה ערד ולא יודעים איפה הדברים האלו פוגשים אותה, בכל זאת, למרות ההצלחה.
ועדיין. משהו בפער הזה בין ערד לבין הגיבורים שלה אולי מהדהד אצל הקוראים ויוצר תחושה של התנשאות.

אבל בספר הזה כבר לא הייתי בטוחה.
בספר הזה, בעצם, די חיבבתי את הדמויות.
סיימתי אותו לא בטוחה מה קרה, מה קראתי. מה מאיה ערד ניסתה לומר או לתאר.
זה מורגש במיוחד בנובלה האמצעית. בועז גיבור הסיפור שכר וילה לחופשה משפחתית. אשתו ביקשה להזמין את אחותה ובת זוגה ולמרות חוסר החיבה שלהן בועז נענה. אלא שהשתיים מגיעות עם בנה בעל הצרכים המיוחדים של האחות ועם כלב התמיכה הרגשית של בת הזוג, יושבות רגל על רגל ולא מציעות עזרה, והאחות נפגעת עד עמקי נשמתה כשבועז מסרב לאפשר לבנה בן ה-19 לישון באותו חדר עם בתו בת ה-13.
האם אנחנו אמורים לתעב את בועז? האם הוא חסר רגישות, מרוכז בעצמו, אנוכי, מעורר אנטגוניזם? כך טענו כמה מהביקורות שקראתי על הספר אבל… אני לא הרגשתי ככה. בעיני דווקא האחות היתה בלתי נסבלת. הזדהיתי עם נקודת מבטו של בועז על הסיטואציה. אולי זה הופך אותי לאדם בלתי נסבל בעצמי… אבל התגובות של בועז שהיו רחוקות מלהיות מושלמות נראו לי דווקא נסלחות בתוך הסיטואציה.
וכל המטאפורה המתמשכת של הכנת לימונדה מלימונים או הכנת לימונים מלימונדה שליוותה את הסיפור נשארה לא מפוענחת עד הסוף מבחינתי. האם בועז הצליח בסופו של דבר להכין לימונדה מהלימון החמצמץ שקיבל? או אולי דווקא שתיית הלימונדה בסיום הספר, כאשר מי שסחטה אותה עזבה בטריקת דלת מטרתה ללגלג עליו, להציג אותו כנצלן וחסר רגישות, התכונות שהוא מייחס לגיסתו? נראה שאפשר לקרוא את הסיפור הזה כך או כך, שבניגוד לסיפורי העבר של ערד כאן יש יותר עמימות ויותר מקום לפרשנות ביחס לגיבור.
כזו היתה גם הגיבורה של הסיפור הראשון, מתרגמת מעט בודדה שצריכה ללמוד לעמוד על שלה ולהציב גבולות, אבל אין בה שום דבר שגורם לקורא לבוז לה או להתנשא מעליה.
(ועל הדרך קיבלנו גם דיון מעניין בסוגיות של תרגום, כולל תרגום ספרים ישנים - נושא שיצא לי לחשוב עליו ולכתוב עליו פה בהקשרים של ספרים כאלה, ובבעיה הייחודית של העברית כשפה שמשתנה במהירות).
הסיפור השלישי הוא העצוב מכולם בקובץ ובו אכן מופיעה גיבורה נטולת מודעות עצמית, כזאת שגורמת לקורא קצת לחמול עליה, קצת להתכווץ בשבילה וקצת להתנשא מעליה… אבל בתוך כל זה - האם היא היחידה שזוכה לביקורת של המספר? או אולי המיליה האמנותי שבז לה כל כך מסיבות שלא בטוח שהן ענייניות כמו הגיל שלה, הרקע הבורגני והלא אמנותי מספיק שלה, חוסר בקשרים.
האם רק הכשרון קובע? או שהמוני גורמים לא לגמרי רלוונטיים? האם אנשים שמדברים גבוהה גבוהה על שילוב, על חשיבות של הבאת קולות מהשוליים ומהפריפריה באמת פתוחים לקולות שונים או רק לקולות שונים מאוד ספציפיים שמתאימים למשבצת הפריפריה? גם הסיפור הזה פתוח לפרשנות שלאו דווקא ממוקדת בגיבורה ובחסרונותיה ובכך משתלב בספר שבו היחס לגיבורים מעט שונה ממה שהכרנו אצל ערד בעבר.

תשבוחות בעמוד 197, מילה שאינה תקנית בעברית, אצל מאיה ערד??? ואת זה אני מקדים ואומר אצל אחת שכתיבתה משובחת, זורמת, מענגת.
תארו לכם קמפוס אמריקאי, אוניברסיטה מלאת הוד, בנויה לעילא, לשכות הפרופסורים מהודרות, חמימות ומזמינות. בחוץ המדשאות שהן מושג לקנאה, ולעבוד במקום כזה בו נמצאים מיטב המוחות, שיש עם מי לדבר, נראה כגן-עדן עלי אדמות.
אבל ערד כנראה יודעת על מה היא מדברת – על אנשים. ואנשים, מה לעשות, אינם מושלמים, והם יודעים להפוך גן-עדן, כל גן-עדן, לסיוט. קנאה יכולה להרוס, בורות בטח, בטלה – אלוהים ישמור. יש עוד.
מקום הנתפס כגן-עדן הופך במחי מודעת דרושים קטנה, נניח למען האפקט הדרמטי, למרוץ אליו מגיעים ארבעה דוקטורים, שני גברים ושתי נשים, למשרת פרופסור המתפנה. לא רק המתמודדים מציגים לפנינו את (אי) יכולותיהם, גם הפרופסורים הוותיקים, אלה שיקבעו מיהו המועמד שיתקבל, מתגלים במערומיהם. נניח זו יוהנה פהלר, מטילת האימה המבריקה, שרק מחפשת בן זוג, אותו רצון אנושי קטן, המציג אותה כאחת האדם. לא יודע אם ערד התכוונה להתבדח, אבל פהלר בגרמנית (למעשה אוסטרית), מוצאה של יוהנה פהלר, זו טעות.
ומי מפנה מקומו למועמד/ת הבא/ה? הרי זה דאג פישר המאוס, זה ששאר מרעיו מעקמים פניהם בראותם אותו, שמתחמקים ממנו והוא רק רוצה שיחה קטנה, סתם סמול טוק. אבל באוניברסיטה מציעים לפישר תנאי פרישה חלומיים, רק שייקח ויילך כבר. הוא לוקח ולא הולך.
בין לבין ישנן עוד דמויות המוכיחות כי תכונות כמו אינטליגנציה ויסודיות אינן תמיד במקומן כשצריך לרוץ מהר, להבריק, לגלות תעוזה. אז כן, יואב עברון הישראלי זכה במשרה הנחשקת במקום אלן מקנלי היסודי, אך האיטי. ואז...
ואז, בעמוד 282 טופחת בפנינו ערד בעוז במצלתיים רועמים ומרסקת את האשליה המתוקה, במיוחד האשליה המתוקה של יואב עברון. הדשא ירוק, הלשכה נאה, התואר מסנוור – פרופסור עוזר – אבל הבדיחה היא לגמרי על חשבונו של מי שנחשב בחור מבריק, מלוטש, מכיר בערך עצמו ו... עיוור למצבו העלוב. מכמיר לב.
זהו ספרה הראשון של ערד, אם לא לוקחים בחשבון ספר בחרוזים שקדם לו. בתור ספר ראשון ערד בחרה להתפוצץ על עולם האקדמיה האמריקאי בהכירה אותו לפני ולפנים. זה היה מכוער למדי, כלומר, נהדר.
קראתי כמה וכמה ספרים שלה וזה הטוב מכולם.

אהבתי מאוד
מרגש , חי, חודר ללב … וזורם

והנה שוב, אני בוכה בסיומו של ספר של מאיה ערד.

מאיה ערד בעיני אחת הכותבות הטובות שיש כיום במדינת ישראל. נכון, על טעם ועל ריח וכ'ו וכ'ו, ואולי יש מי שפחות יסכים איתי וזה בסדר גמור. אבל עבורי האישה הזו היא השראה ענקית. היא מצליחה לגעת בי באופן עדין ומתגנב, באופן כזה שלא יכול להשאיר אותי אדישה לאף אחת מהעלילות ומהדמויות שלה. וברצינות, כמה טוב שיש לנו סופרת כמותה.

הסיפורים של ערד משפדים לי את הלב. אני כל כך מתחברת לצורת הכתיבה העמוקה שלה ולבריאת הדמויות לחיים באופן מדויק ומיקרוסקופי שמצליח לחדור לי אל תוך הנשמה פעם אחר פעם. אני מזדהה עם כל דמות דווקא בגלל שהיא מוצגת על כל צדדיה. גיבוריה של ערד הם אנושיים, עושים טעויות, מנסים להתעלות על המכשולים שבדרך ובעיקר פשוט חיים. עם הקושי. עם הכאב. עם הצדדים המכוערים.

הפעם הספר הוא שלוש נובלות, כל אחת עולם ומלואו. לא אפרט את עלילתו של כל סיפור רק אגיד שהקו המשיק בעיני הוא הוויתור העצמי אל מול החברה. איך אנחנו רואים את עצמנו ומה הציפיות שלנו מהכלל. כל דמות עוברת מהלך מסוים של התפקחות ונכונות לעמוד על שלה. זהו סיפור על שאיפות, חלומות ומציאות והיכן אנחנו ממקמים את עצמנו מול שאר העולם ובעיקר מול עצמנו. את כל הדמויות מוביל רצון ברור לתמורה נאותה על עבודתן המושקעת, ההשתדלות והמסירות שמלוות לא פעם באכזבה וחוסר יכולת של אחרים לראות אותנו. הספר נוגע בנקודה רגישה וכואבת שלעיתים אדם יכול לחוש עצמו שקוף ובלתי נראה אל מול החברה גם אם מנגד, יודע שבתוכו עשה את הטוב ביותר.

הספר הזה עוסק הרבה בחוסר נראות. עד כמה אנחנו מקטינים את עצמנו, מוותרים לעצמנו או לפעמים פשוט לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא ולהציב גבולות. עד כמה הרגש פגיע בכל מה שקשור לשאיפות ולחלומות שלנו, לבני המשפחה שלנו ולנושאים חשובים ורגישים עבורנו.

מאיה ערד, בבקשה תמשיכי לכתוב לעוד מלא שנים. זה עושה לי טוב על הלב.

איך מדרגים ספר בו יש כמה סיפורים? מכירים מכשיר כוח בפארקי משחקים, מכשיר בו יש להכות בתחתיתו בפטיש ואז יש לראות מה הניקוד המתקבל והניקוד הגבוה ביותר מבין כמה ניסיונות קובע למעשה את כוחו של המכה? כך יש למעשה לקבוע את ערכו של ספר סיפורים לפי הסיפור הקצר החזק והטוב ביותר. הדוגמה הידועה ביותר הוא ספר הסיפורים מוות בוונציה. סיפור קצר (מוות בוונציה) שנכנס לתודעת קוראי הספרים ושאר הסיפורים הקצרים נשכחו.

בתמורה נאותה יש שלושה סיפורים קצרים, הראשון נקרא אף הוא תמורה נאותה והוא עוסק באחת עליזה גרינליף, מתרגמת מקצועית, אפילו מקצוענית, מעברית לאנגלית. בתחילת הסיפור יש דו-קרב מילולי משעשע בינה לבין מזמינת עבודת תרגום, שמעט מהביטויים שתורגמו לא נראים לה. מכאן הכל מידרדר לשומכלום. עליזה נפגשת לפגישת תרגום עם גל, גל מתרגם מאנגלית לעברית ומבקש ממנה עבודת תרגום, אך מציין שהוא למעשה תפרן. ומה הלאה? מעט וכלום.

הסיפור השני, לימונדה, מתחיל דווקא בחמיצות. קרן ובועז מתכננים חופשה היכן שנהוג לתכננן חופשה בהרים בקליפורניה. הבת הבכורה מבריזה ברגע האחרון מהחופשה המשפחתית, אומרת שצריכה לבקר בברצלונה לפני היא מתחילה לימודיה באיטליה. הזוג נשארים עם אורי בת השלוש-עשרה. חדר זוגי שלם נותר מיותר ועוד מיטה במיטת הקומתיים בחדר הנוסף. ופתאום, בועז, שהסיפור נרשם מזווית הראיה שלו, לא לוקח בחשבון את טוב לבה של קרן אשתו, וזו מודיעה לו שאחותה הוזמנה לשהות אתם ליומיים בחופשתם משום שיש להם מקום. בועז נחמץ, אבל הנורא מכל עוד לפניהם. בסוף מגיעה הילה אחותה של קרן, בת הזוג שלה, כלבתם ובנם האוטיסט נועם בן התשע עשרה. מאחר והחדר הזוגי עכשיו שייך להילה וזוגתה, האם יישן נועם עם אורי בת דודתו באותו חדר? הלימונדה מתפרקת ללימונים ורק בסוף יש מעט שמפניה. האם הסיפור הזה יציל את הספר? מעיק ברובו וחוזר על מוטיב ידוע של ערד, שישראלים יכולים לעזוב את ישראל, אבל הישראליות לא עוזבת אותם. מעיק מאוד.

התחלתי בוונציה ושוב וונציה. הסיפור השלישי הוא אביב בוונציה. הפעם מדובר באחת אביבה, סבתא צעירה בת חמישים ומשהו הבאה עם נכדתה בת הארבע-עשרה לוונציה. אביבה מחזיקה מעצמה אמנית ומומחית לוונציה. הן מגיעות לצייר יחדיו בעיר ולראות תערוכות, ואביבה גם מקווה לראות ולדבר עם יעל, חברה אמנית מוכרת.

מתח מלווה את הביקור בעיר. דברים לא תמיד מסתדרים ובתחילה כל ניסיון של אביבה לדבר ביחידות ובנחת עם יעל לא צולחים.

זאת יש לדעת: אביבה הגישה בקשה למלגה, שזו שהייה של חודשיים בוונציה בדירה של קרן מרילין גרוסמן. את ההמלצה למלגה הגישה יעל עבור אביבה ואביבה מנסה לברר מה קורה מאחר ולא קיבלה שום אישור לבקשתה.

בנוסף מתלווה אליה עלמה נכדתה, לא תמיד בהתלהבות. בסופו של יום ניחתות על ראשה של אביבה שתי מכות כואבות. זה, ללא ספק, הסיפור הטוב בשלישיה.

האם מכשיר הכוח מתחילת הסקירה הוכיח את כוחה של ערד לכתוב סיפורים קצרים? יש ניצנים לכך, אבל ימים יגידו.