“בלה רוזנבאום - זמרת אופרה ידועה לשעבר אישה אשר יופייה היה מפורסם בכל תל אביב - מאבדת את הזיכרון ולוקה בדמנציה. מאישה בריאה הופכת בלה לזקנה מבולבלת אשר מאבדת קשר עם המציאות. בעלה יענקל'ה מלווה אותה לגליה פסיכוגריאטרית המתמחה בטיפול בדמנציה. כל זה קורה שבועות ספורים לפני חג הפסח.
גליה הרופאה היא דמות מורכבת היא נשואה ואימא לשני ילדים. היא עוברת משבר מקצועי ומשבר נפשי והתשוקה שלה לבעלה כמעט נעלמת לגמרי. גליה עובדת שעות רבות ורואה מה קורה לאנשים בסוף דרכם. במשרדה היא מקבלת יום יום אנשים אשר לוקים בדמנציה והדבר גורם לה למועקה נפשית.
דמות נשית נוספת ברומן זה היא נעמי בתם היחידה של בלה ויענקל'ה. נעמי גרה בארצות הברית ומגיעה ארצה לביקור. במהלך הספר עוברת נעמי שינוי דרמטי ואומרת להוריה דברים שלא העזה לומר בעבר.
בספר דמויות נוספות, כל דמות מראה פן אחר באופי האנושי וכל דמות עומדת בפני עצמה. בלה שבעבר הייתה אישה יפה מאוד אשר סגדה ליופי והשקיעה רבות בטיפוחו. כיום בהשפעת הדמנציה היא מעבירה שיעור בפיתוח קול לקקטוס שבמרפסת הבית.
נהניתי מאוד מהספר הוא כתוב היטב וברגישות רבה. בספר יש מספר דמויות המורדות בקודים החברתיים הנוקשים ויוצאות לחופשי.
הספר יצא בספריית פועלים הקיבוץ המאוחד. זהו ספר חדש שיצא בימים האחרונים. עורך הספר: יואב רוזן.
הספר מכיל 216 עמודים.
אני ממליץ על הספר היפה הזה, הוא נוגע ללב ונשאר בנפש זמן רב לאחר הקריאה.”

“ספר מצויין.
ספר העוסק באחת מפגיעותיה הקשות של הזקנה - הדמנציה - מחלת השכחה.
כתוב ברגישות רבה מצד אחד, אך "ברחל בתך הקטנה" מן הצד השני.
אין אחד שיימלט מן הזקנה, וממחלותיה, הן מסממניה הקלים והן מן הקשים ביותר.
ספר רגיש, עצוב, קריא מאוד ומושך בשל אופי הכתיבה המיוחד.
מומלץ בחום.

משהו קרה גם ליונה וולך:

"גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי.
הוא אמר: די
כשאני אמרתי: עוד.
גופי הפסיק,
כשאני עוד המשכתי.
גופי לא יָכַל,
כָּשַל,
ואני קמתי ונאלצתי ללכת,
וגופי אחרי.”

“אז מה קורה לבלה? כן, משהו קורה לה. לבלה, ולעוד הרבה אנשים בגילה. הדמנציה הגיעה.

כל אדם באשר הוא נושא אתו קליפה שעוטפת אותו, והיא כמו תיבת אוצרות. מונח בה הכל. הנשמה, התודעה, המהות. הליבה. כי מה אנחנו בלי כל אלו? רק קליפה ריקה. והקליפה של בלה מתחילה בתהליך היפרדות מכאיב.

הסיפור מסופר מפי כמה קולות, כשהמרכזיים הם: בלה רוזנבאום בת השמונים וחמש, זמרת אופרה מפורסמת בעברה. בעלה יענקל'ה, בן גילה, בִּתָּם נעמי, והרופאה הפסיכוגריאטרית ד"ר גליה שעשוע.

בלה לכודה בתוך קפסולה נטולת זמן. ימי הזוהר שלה כזמרת אופרה הרחק מאחוריה. בלה, הדיווה הגדולה והאגוצנטרית תמיד ראתה את עצמה מורמת מכולם. בלה אוהבת את בלה, ולבלה איכפת בעיקר מבלה. לפעמים המילים שלה הן כמו פגיונות הדוקרים את העומד מולן.

אצל יענקל'ה, בעלה של בלה, השבר הוא כפול. הוא מאבד לא רק את בלה, הוא מאבד גם את עצמו. הם ביחד מאז ימי בית הספר היסודי בגבעתיים. כל חייו הוא עם בלה, ולא ביקש לעצמו שום דבר זולתה. מה הוא ומי הוא בלעדיה? הוא זה שתמיד ידאג לאודם האדום שלה שיהיה אצלו בכיס כשתזדקק לו, הוא היחיד היודע לפסוק את שערותיה כשהוא שוזר את הצמה העבותה שהפכה לסימן ההיכר שלה. והדברים האלו לא מטלות עבורו. זו זכות. בלה היא הכל, והכל תמיד סביבה.

"אני כל כך רוצה לשמור עלייך, אם הייתי מעז הייתי צועק לך חזק לתוך האוזן שאני פה, שהצעקה שלי תחדור את כל הבלבולים שלך, שתעבור את מחסומי החלבון ואת צניחת העמילואידים שלוקחים אותך ממני." (עמ' 84)


נעמי, הבת הנושקת לחמישים, היתה צריכה להרחיק עד ניו יורק כדי לחיות את חייה כפי שרצתה, גם אם זה אומר להמציא חיים אחרים, כאלה שיעמדו בציפיות הגבוהות של בלה, ויקבלו את אישורה.

וד"ר גליה הפסיכוגריאטרית, שבכלל חלמה להיות רקדנית, אבל סיימה לימודי רפואה, כי הייעוד שלה בחיים היה למלא את הציפיות של אִמָּהּ. אבל כשבלה תיכנס אל חדרה במרפאה, ומבעד לערפילי הדמנציה תאמר לה חמש מילים שנאמרו באבחנה מדויקת ופגעו בנקודה הכי רגישה, היא מבינה שזה תמרור המורה לה לקום ולעשות. עכשיו. למען עצמה.

כל אחת מהדמויות האלו מכמירת לב בדרכה שלה.

בלה מאבדת את עצמה לטובת המחלה, אבל הם, יקיריה, גם הם הולכים ומאבדים טיפין טיפין את זהותם ואישיותם. הם עבורה בעיקר כמו בובות ריקות מתוכן, שויתרו על כל רצון משלהם, או במקרה הפחות טוב-הם שם בעיקר כדי למלא אחר ציפיותיה של בלה מהם. הם רק המקהלה האחורית במופע הסולו המרהיב שקוראים לו בלה רוזנבאום.
צ'פלין כתבה את הדמויות מבפנים החוצה, ולא ההפך. מתוך התודעה שלהם.

תפירת הדמויות נעשתה בדייקנות, כזו דייקנות של מעבדה, עד הנים האחרון. יש בהן את המינון המדויק של אהבה חמלה, ביקורתיות, והרבה הומור. כזה המתאר אותן בבהירות ובחדות, שלא הוריד ממני את החיוך לאורך כל הקריאה.

הספר הזה הולך לתפוס מקום ברשימת ספרי המקור הטובים שקראתי בשנת 2023.
כדאי לכם.”

“הרשת מלאה תשבחות לספר הזה. אני חושבת שהוא סובל ממספר פגמים מהותיים.
אבל אתחיל בהיבטים החיוביים שלו: הספר עוסק בנושא שלא מרבים לדבר או לכתוב עליו, ועל כך אכן מגיע לכותבת שבח. פרט לכך זהו ספר קריא מאוד. הפרקים הקצרים מספרים את הסיפור מנקודות מבט שונות, והסיפור הוא סיפור מחלת הדמנציה (בספר לא מוזכרת המילה המפורשת "אלצהיימר", לא ברור מדוע) של בלה. בלה הייתה זמרת אופרה מפורסמת, אישה יפה מאוד, שרגילה שהעולם שסביבה סוגד לה. כל האנשים בחייה הם לא יותר ממראות שבהן היא משתקפת, וברור לה שכולם צריכים לסור למרותה. כעת, בצל היטשטשות דמותה, יוצאים כל האנשים האלה אל האור, ומספרים את הסיפור מנקודת מבטם. אליהם מצטרפת גליה, הרופאה המטפלת בבלה.
נקודות המבט הן של יענקל'ה, בעלה של בלה מזה 68 שנה, ביתם נעמי, שלוש חברותיה של בלה, השכנה החטטנית וגליה הרופאה.
מעתה והלאה יתכנו ספוילרים, מפני שקשה לכתוב ביקורת על ספר כל כך "רזה" מבלי להסגיר פרטים.
הפגם הקל יחסית בספר נוגע בענייני סבירות: כל הסיפור מתרחש בכמה ימים שלפני ערב פסח, וההידרדרות של בלה מתרחשת לאורך חודשיים, מה שנראה כזמן קצר מאוד. כמו כן, יש בספר מונולוג שנכתב מפי ביתה של גליה, שהיא ככל הנראה בת שלוש או ארבע. המונולוג הזה לא מתיישב בשום אופן עם גיל הדוברת.
אבל הפספוס המרכזי בעיני הוא אחר. ספר שמוציא אל האור דמויות שהיו בצילה של דמות "גדולה מהחיים" – יש כאן פוטנציאל אדיר. אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש. ראשית, מפני שלא קורה לאף אחת מהדמויות שום דבר משמעותי. יענקל'ה אומנם מבין בהדרגה שהוא חי כל חייו כמשרת של אשתו. נו? הוא בן 85, הוא עדיין סוגד לה, מה כבר יכול לקרות שם. הבת, נעמי, לא צריכה את הדמנציה של אימה כדי להבין בדיוק איזו ילדות הייתה לה, כמה נמנע ממנה ואיזה מחיר היא משלמת. היא כבר יצרה לעצמה הרבה קודם את ההגנות שמאפשרות לה לתפקד. החברות? חברה אחת מגלה את ה"סוד" (מפני שיענקל'ה לא מוכן שאף אחד ידע, וסוגר את בלה בבית), אבל גם כאן – היא מחליטה לשמור אותו מפני החברות האחרות, וכלום לא קורה מעבר לכך. מדובר בשלוש חברות שרצו אחרי שובל שמלתה של בלה שנים, ספגו ממנה עלבונות וחוסר יחס, רק כדי לחוש מעט "אבק כוכבים". רק כדי שיוכלו להגיד שהן "חברות של"... אבל הדברים לא עולים על פני השטח.
החלק של הרופאה הכי תלוש בעיני. הרופאה גליה עוברת "משבר אמצע החיים" בנאלי מאוד. היא מבינה שהיא מתאמצת כל חייה כדי להגשים חלומות של אנשים אחרים. היא מבינה שהיא לא השקיעה מספיק במשפחתה, וכו' וכו', היינו שם עשרות פעמים. איך המשבר הזה קשור לבלה? קשר קלוש כל כך שקשה להתגבר על חוסר הנוחות. בלה אמרה לגליה "את לא אוהבת את עצמך", ומשם התחיל להתגלגל כדור שלג. באותה מידה יכלה גליה לקרוא ספר או לצפות בפרסומת בטלוויזיה שתגרום לה להתעורר...
משהו משמעותי היה יכול לקרות בספר הזה אם הדמויות היו מתחילות לפתע לתקשר זו עם זו. להגיד דברים שלא נאמרו, שיובילו לריפוי של חלק מהפצעים. אבל כמו לפני ההידרדרות של בלה, גם אחריה – כל דמות לנפשה. יענקל'ה ונעמי לא מדברים ביניהם, החברות לא מדברות זו עם זו, הרופאה לא מדברת עם בעלה, נעמי לא זוכה לאיזו שיחת פיוס/התנצלות עם אימא שלה. בלה, גם בדהייתה, נשארת הדמות הראשית, שלא משאירה מקום לאף אחד אחר. לכן, בעיני, זה ספר מפוספס.”