מאיה ערד רקמה ספר ממה שכרגיל היא רואה ומכירה, החיים של הישראלים בארה"ב. וזה ספר שאהבתי מאוד, אבל לא מיד.
גיבורת הספר היא לאה צוקרמן, שהולדתה ברומניה, כשבגיל שמונה היא מוצאת עצמה בישראל ומאוחר יותר לומדת בסמינר לחינוך. בעקבות כל מיני התפתחויות שעוברות עליה, על זה היא לומדת מאוחר בחיים, היא מקבלת הצעה ממנהלת הסמינר לעבור לארה"ב לשליחות של שנתיים, ההופכות לישיבת קבע שם.
לאה היא אישה בלונדית ויפה וזה בהחלט מסייע לה לקבל ביקורת קטלנית. היא לא פופולרית במיוחד בין חברותיה, אבל היא מלאת חיים ולא מוותרת. עד כמה לא מוותרת תלמדו בהמשך.
בעקבות המגורים בארה"ב לאה מחליטה להתחיל מנהג של שליחת "שנה טובה" בכל שנה לקראת החג לכל חברותיה ו"חברותיה". בתחילה זה מנהג של מכתב ומסתיים במייל ואף בנייד. היא שולחת את הקורות אותה במשך אותה שנה עם התפלגות של מכתב נוסף לחברתה הקרובה ביותר מירה, לה היא מספרת דברים שהיא לא רוצה שהאחרות תדענה. פיזית, החברה הקרובה ביותר בארה"ב היא דווקא רותי.
ולעניין.
לאה יודעת עליות ומורדות בחייה האישיים והמקצועיים, בעלים נכנסו לחייה ויצאו, כך גם חברים לתקופות ארוכות, שדבר לא יצא מזה, בטח לא בדמות טבעת. אבל מבעלה הראשון נולדות לה שני בנים, אותם מאוד אוהבת. הבכור, יונתן, העובד היציב מכולם ומקום עבודתו בגוגל, הוא גם זה המסכם את הספר לאחר מותה. ארי הפחות יציב והצעיר משניהם, מוזכר במכתביה אף הוא.
לאה מספרת על חייה בשניים-שלושה עמודים כל פעם, עם הסטיה המתבקשת למירה, וכך אנו יודעים מכלי ראשון (בלי שנדע אף פעם על התשובות) מה עבר עליה, מחבריה ובעליה, עבודתה כמורה, כסוכנת נדל"ן ובסוף כסבתא אוהבת לנכדתה אלה. זה נשמע כסיכום יובשני ובהתחלה, במכתבים הראשונים, נדמה היה שאני קורא כתבה בלאשה. אבל זה הלך והתפתח, ומי כמו מאיה ערד להכיר מכלי ראשון את החיים בקליפורניה, כדי לתת לנו הצצה הגונה ואמינה. וכך אנו למדים על ההתכנסויות בביתה של לאה כשזו מנסה למכור את כלי הטאפרוור לנשים שהזמינה ומאוחר יותר למכור תוספי תזונה בשיווק רב-רשתי תוך כי הפעלת סוכני משנה. היו דברים כאלה.
אבל העיסוק המרכזי שלה היה נדל"ן, וכמה שהיה מרכזי בחייה, רבים מהישראלים באו לעמק הסיליקון נעזרו בה ובסימנרים שהעבירה, היא סיימה עם ארבע דירות שקנתה, אבל משבר 2008 לא היטיב עמה.
נדמה שערד לא דילגה על אף מרכיב מחיי האדם (האשה), בעיקר זה שהגיע לישראל הצעירה, עבר לארה"ב וישב בצפון-מערב הקר והמושלג ועבר לדרום-מערב השמשי, לשנים הקריטיות לההתפתחות הנד"לנית וההייטק, עם העליות והמורדות, לעומתם נראית רכבת הרים כטיול נוח באוטובוס.
נכון, כתיבה גימיקית שכזו, בדרך של מכתבים חד-צדדיים, אינה אהובה עלי מראש, אבל הספר היה מוצלח מאוד, קריא מאוד, נגע עמוק בחייה של לאה למרות מאורעות כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון בישראל, מלחמת המפרץ והתאומים בארה"ב. בסוף, בסיכום של יונתן הבן הבכור, היציב המתפתח עם גוגל בה הוא עובד, בא איזון מה לדברים שאמרה לאה במכתביה, כמו הדברים שסיפרה לאה ל"חברותיה" ובסוף אוזן במה שסיפרה למירה.
הספר התפרסם לקראת חגי 2023, קניתי והחלטתי בסוף לקרוא לקראת חגי 2024. וכמו שלאה היתה כותבת לחברותיה: "ואיזו שנה סוערת עברה עלי".
רשמו לפניכם.

"העולם הוא כמו ספר עב כרס, ומי שמבלה את כל חייו בארץ אחת בלבד כאילו לא קרא יותר מעמוד."

חזרתי אליכם אחרי הפוגה קצרה. טסתי ללונדון, לא לחופשה אלא לנסיעת עבודה. הופעתי שם במשך שבוע עם הצגה בקהילות היהודיות (סליחה מראש שלא אנדב את האינפורמציה על איזו הצגה מדובר, אני פשוט אוהבת את האנונימיות שיש לי באתר והחופש שלי להרגיש בנוח לכתוב). בכל אופן, הספר המבריק הזה התחבר לי לתקופת הנסיעה בצורה מושלמת.

לאה, הגיברה הראשית, עלתה מרומניה אל ישראל. בשלב מסוים היא מחליטה לעזוב את הארץ ולעבור לאמריקה, שם היא משתקעת לשארית חייה. לאה ממשיכה לשמור על קשר עם חברותיה מהסמינר בישראל, ויוצרת לעצמה מנהג לכתוב להן באופן קבוע פעם בשנה גלויה לכבוד השנה החדשה. בגלויה זו היא מצרפת מכתב אודות השנה שעברה עליה.

הפורמט הזה של מכתבים חד צדדיים פשוט מדהים. גיליתי עניין רב בשברי המידע שמתגלים לנו אט אט ובחלקי הפאזל שהקורא משלים בראשו. כל המידע נפרש בפנינו מנקודת מבט אחת, איתה אנחנו הולכים מההתחלה ועד הסוף. הקורא נשאב אל תוך עולם לא שלו, מלווה את לאה בכל שלב בחייה.

לאה היא גיבורה לא סטנדרטית, גיבורה לא אהובה. היא חסרת טאקט, לא מבינה סאבטקסט, לוקה בחוסר מודעות ולעיתים קרובות גם חוסר הבנה של סיטואציות חברתיות. אולי משום שאף פעם לא באמת הייתה "ישראלית" ותמיד מצאה את עצמה כעוף המוזר. בישראל הייתה הרומניה, לא מספיק צברית, לא מספיק חברמנית. ובאמריקה היא לא מספיק אמריקאית, לא מספיק קלאס, לא מספיק שלמות, לא מספיק משחקת את המשחק. ללא שייכות, ללא קשרים עמוקים, ללא בית. פלא שבסופו של דבר מצאה עצמה עוסקת בנדל"ן? לאה מחפשת בית.

הגאונות של הספר בעיני היא שבתחילתו קשה להתחבר לגיבורה. ומנגד, במהלך הסיפור היא עוברת מהלך כל כך מובהק ומדהים והקורא יחד איתה. פרטים מעברה חושפים ברגישות את הפסיכולוגיה שמאחורי הדמות, את אופן הפעולה שלה והבחירות בחייה. ולבסוף, אי אפשר שלא להתחבר אליה, אפילו ממש לאהוב אותה. זוהי דמות מרגשת, דמות שכל חייה חיפשה להשאיר חותם, להיות זכירה ואהובה ולספר את הסיפור שלה. לאה, בשבילי את בהחלט היית פה.

במסעי ללונדון פגשתי ישראלים רבים החיים שם. מיד כשפגשו בנו, קבוצת השחקנים הישראליים, לא חדלו מלהפסיק לדבר, להתעניין, לשאול, לדאוג. מי שנעקר ממקום הולדתו, מילדותו, מנעוריו, יוכל להסוות שייכות בצורה מושלמת אך בתוכו תמיד יישא DNA של המקום ממנו הוא בא.
המרחק נתן לי נשימה, קינאתי במי שאין לו צרות כמו שלנו, במי שעיסוקו הגדול ביותר הוא ויכוח על איפה לאכול המבורגר או איזה שורה עדיף לקנות למחזמר מטילדה. שכחתי לרגע מהכל והתנתקתי. אך בסופו של יום, במטוס בדרך חזרה, מספר שניות לפני הנחיתה על הקרקע הסתכלתי דרך החלון ודמעה זלגה על לחיי. כי באמת, אבל באמת, שאין לי ארץ אחרת.

אני אוהב אותך לאה-למרות שאת ממש לא נסבלת

לאה, גיבורת הספר של מאיה ערד, שנים טובות, היא ממש מעצבנת ובלתי נסבלת, אך ממש אהבתי אותה, לא בגלל מה שהיא, אלא באופן בו מאיה ערד, עיצבה את דמותה, באמצעות רומן מכתבים של כותבת אחת -לאה הגיבורה שלנו, עיצוב שעל פניו עשוי להיות נפילה, אך מאיה ערד, הפכה את הספר שלה לסוחף ומרתק.

לאה, היא בסך הכל בחורה מאוד נחמדה, ממוצא רומני. כילדה הגיע לארץ, וכבר אז היתה צריכה להלחם על זהותה בין הבנות שהיו פאר הצבריות. אך היא מעולם תישאר מהגרת העולה החדשה, מה שגורם לה לבטא נשיות מהז'ורנלים, שהעניקה לה תדמית של קלת דעת. אילו היתה זאת בעייתה היחדה של לאה ניחא, אבל ללאה יש הרגל בעייתי, החוזר על עצמו, להיות גלגל שלישי, במערכות יחסים בין גבר לאישה, מה שגורם לה לחטוף אותה חזק, ולהיות מגורשת מארצה, לגלות אמריקה, מבלי להבין שהיא בעצם הפכה לקורבן לרומן עם גבר נשוי. בכך נחשפת נקודת טורפה נוספת של לאה, למרות שלאה מאוד נבונה, לא פעם יש לה בעיה קשה בהבנת סאבטקסט, משמעויות חברתיות אמתיות, לסיטואציות מורכבות.

לערד, יש יכולת לתאר דמויות, באופן ברור ועל גבול הקלישאתי, הכמעט לא מתקבל על הדעת, אך באמצעות ההגזמה, היא אומרת אמירה משמעותית, אדם הוא לא פעם סכום הטעויות של חייו, והשאר הוא ניסיון נואש להצדיק את חייו, לספר אותם לעצמו ולחבריו בצורה נסבלת, תכונה שהפסיכולוגים מכנים אותה, דיסוננס קוגניטיבי. זאת אמירתה הגדולה ואפילו המעצבנת, אך גם מכמירת הלב של ערד, באמצעות לאה.

ערד, משתמשת בראש השנה וטקסיו, כמו הנוהג לאחל שנה טובה, כמסגרת מחזורית לסיפור שלה. לאה, יצרה לה טקס משלה, לאחל שנה טובה לחברותיה לסמינר. מסורת שלאה התחילה ברכישת שנות טובות, בחנות בבאר שבע, זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים. ברכות על גלויות קטנות (למי שלא זוכר) בהן הופיעו, קבר רחל, מגדל דוד, גבורי המלחמה, דיין ורבין, צנחן וחיילת. הנוהג הזה חלף מהעולם, אותו החליפו ברכות שנה טובה דרך קבוצות הוואטסאפ שלנו, אך לאה, שלנו תמיד התעקשה לשלוח את ברכות השנה טובה שלה, בדואר אוויר.

כל שנה, במחזוריות מלאה חגיגיות, ויש שיאמרו באובססיביות, לאה, שולחת לחברותיה לשעבר מהסמינר, שנה טובה, מכתבים עמוסים בפרטים מיגעים. דרך כתיבתה משתקפות מערכות יחסיה אל חברותיה בעבר, אל משפחתה, או החברה שבקרבה היא חייה. דרך הכתיבה הזאת מנסחת לנו ערד, בצורה מבריקה את בעיית הזהות שלנו כישראלים, את הרצון של חלקנו בזהות גלובלית, לבין הצורך שלנו לשמור על זהות ישראלית ויהודית, ומהי בכלל זהות ישראלית, שואלת ערד, ומנסחת בכך את ערד, עצמה, ישראלית, אינטלקטואלית, גלובלית החייה בארצות הברית. (האם היא ישראלית? שאלו שופטי פרס ספיר, את התשובה לכך מספקים ספריה)

הספר מתחיל בפרולוג, טייפ קאסט, ערד, על כתב יד של אם שנפטרה לא מכבר והיניחה צרור מכתבים אחריה, שלכאורה אין בהם ערך תרבותי. ערד, מנסה להסביר את הערך התרבותי, באמצעות חוקרת תרבות מדומה, ובכך היסטוריה מדומיינת של אדם אחד מאירה לנו סוגיות תרבותיות עכשוויות, וסוגיות אנושיות מכמירות לב.

ערד, באמצעות לאה המודרנית, מתכתבת עם ערכי תרבות ישראלים מסורתיים, המרומזים באמצעות השם לאה, אשת יעקב, הלא אהובה, שהיתה הגלגל השלישי בין יעקב לרחל האהובה, אך היא ניחנה בתבונה מעשית וביכולת התנהלות, בשעה שקנתה מרחל, לילה עם יעקב, עבורו היא שילמה לה בדודאים. על לאה, שר צביקה פיק, מהגר אחר ורומנטיקן ללא תקנה, אני אוהב אותך לאה. הסיפור של לאה, הוא גם סיפור קלאסי של נואשות לאהבה, הגירה מחרן לכנען, בניסיון להגדיר לאומיות והתחלות חדשות של חיים אישיים ומשפחתיים.

לאה, התנכ"ית ולאה, המהגרת המודרנית, מייצגות התנגשות של שתי תרביות, יהדות מסורתית, לעומת יהדות וישראליות מודרנית, שעדין מחפשת מקום תחת השמש. אבל לעתים כמו בסיפור של ערד, החיים מתגלגלים להם מכוחה של אינרציה, או מכוחם של החלטות שהן מעבר לשליטתנו, באופן שערד, מותירה אותנו, שואלים את עצמנו, מה הם החיים ומהם חיינו, ומהן הבחירות האמתיות שעשינו בחיינו, והאם נוכל להתפייס?

ראש השנה, היא תקופה של חשבון נפש, למה שהיה ולמה שאנו מצפים מעצמנו, בעיקר שיהיה טוב, כך הספר של ערד, מצוין באווירת הרהורי הנפש שהוא מעמיד בפנינו דווקא בימים אלה.

ספר חדש של מאיה ערד!
לא פתיחה מקורית, נכון, ככה בדיוק, רק עם שם של סופרת אחרת, פתחתי גם את הביקורת הקודמת שלי וכנראה שכך אפתח גם את הבאה. מה לעשות ששלוש סופרות שאני אוהבת במיוחד הוציאו ספרים חדשים באותה תקופה ולא רק זה, שלושתם הגיעו לספריה באותו הזמן! צירוף המקרים הזה, בכל אופן, לא מפתיע במיוחד לאור העובדה שביקשתי מהספרנית לקנות את שלושתם והיא נענתה…
הספר שנים טובות נקרא על שמן של גלויות ה"שנה טובה" שנהגו לשלוח בעבר.
גיבורת הספר, לאה, שולחת לחברותיה מהסמינר למורות מכתב כל שנה, לקראת ראש השנה. התוצאה היא מעין יומן ובו סיכום של השנה האחרונה שעברה עליה, שנים טובות ושנים טובות פחות. האם בסופו של דבר ובסך הכל אפשר לסכם את שנותיה של לאה כשנים טובות?
מלבד המכתבים של לאה הספר מכיל סוף דבר מאת בנה של לאה ופתיחה מאת המוציאה לאור של הספר ובו היא מבהירה לנו מראש כי הספר שלפנינו נטול ערך ספרותי, לא פחות. אין ספק שמאיה ערד הציבה לעצמה תנאי פתיחה לא פשוטים.
לאה גיבורת הספר מצטיירת לנו בהתחלה כגיבורה ערדית טיפוסית. היא די בלתי נסבלת, אם לומר בכנות. היא מרוכזת בעצמה, מתפעלת מעצמה קצת יותר מדי, מסרבת לקחת אחריות על שגיאותיה ומוצאת תמיד גורמים חיצוניים שאשמים במצבה: היא לא משתלבת מבחינה חברתית מכיוון שהיא עולה חדשה, מכיוון שהיא יפה מדי, מרכלים עליה מתוך קנאה, היא לא מפרקת קשרי נישואים של אחרים, מה פתאום, היא תמיד כלי משחק בידי מי מבני הזוג וקרבן קל לנקז אליו את רגשות הטינה וההאשמות וכן הלאה.
מה בכל זאת הופך את המכתבים שלכאורה נכתבו על ידי אשה בנלית, לא מוכשרת במיוחד, נטולי ערך ספרותי כאמור, לספר מרתק שאי אפשר להניח מהיד?
כמו תמיד זה מתחיל מסיפור: מסופר היטב, עם קפיצות של שנה בין פרק לפרק שמאפשרות לדברים להתפתח ולהתקדם במהירות יחסית.
מעבר לזה מה שמושך את הקורא אלו פערי המידע:
פערי המידע בין מה שלאה כותבת לכל החברות לבין התוספת האישית שהיא מוסיפה לחברה שהיא רואה בה את חברתה הטובה ביותר.
פערי המידע בין מה שלאה מספרת לאותה חברה טובה לבין מה שאיננה מספרת, הדברים אותם היא מנסה להסתיר אך מבצבצים מבין השורות.
פערי המידע בין מה שלאה עצמה אינה יודעת או אינה רוצה לדעת אבל הקורא מזהה, כמו המוני הדגלים האדומים המתנפנפים שוב ושוב מעל מערכות היחסים שלה.
פערי המידע בין מה שלאה איננה יכולה לדעת אבל אנחנו, הקוראים את הספר בשנת 2023, זוכרים מההיסטוריה הלא רחוקה, כמו למשל משבר הנדל"ן בארה"ב.
וכמו תמיד, זו גם הדמות. לאה עצמה.
אני חושבת שהמונח ספוילרים לא מאוד רלוונטי לספר הזה, שכן לא מצפה לכם בסופו איזה טוויסט מפתיע שיהפוך את כל הסיפור, אבל מזהירה בכל זאת לטובת מי שמעדיף להגיע לספר כלוח חלק.
ככל שמתקדמים בספר, ככל שמגלים יותר את עומק האמת הכואבת מאחורי המכתבים מייפי המציאות של לאה, לומדים למרות הכל לחבב ולהעריך אותה.
לומדים שהיא באמת היתה, מהרגע הראשון, יותר קרבן ממה שנטינו לייחס לה. ששפטנו אותה בחומרה כמו הסביבה שלה, כמו שהיא אולי שפטה את עצמה, ע"פ הערכים והמקובל באותם הימים.
לומדים להעריך את הנחישות בה היא קמה על רגליה שוב ושוב והתחילה מחדש. האופטימיות הנאיבית, הכמעט פתטית, שלה מתגלה ככוח עוצמתי שהחזיק אותה. היא אולי דנה אותה לאכזבות חוזרות ונשנות, אבל בלעדיה - לא היה לה סיכוי לקום אחרי הנפילות.
לומדים להעריך גם את הרוח היזמית שלה וניסיונותיה להמציא את עצמה מחדש ולפרוץ לכיוונים חדשים.
לקראת סוף הספר, כשלאה עובדת על תרגיל כתיבה בו היא צריכה לאמץ נקודת מבט של דמות שהיא לא מזדהה איתה חשבתי לעצמי שאולי זה בדיוק מה שהספר הזה עושה: הוא לוקח אשה שהקורא המצוי לא יזדהה איתה וכותב את נקודת מבטה עד שבסוף הקורא מוצא את עצמו בצד שלה, מזדהה איתה ומזיל דמעה.
הוא לוקח אשה שהכתיבה שלה לכאורה נטולת ערך ספרותי, כזאת שהקורא גבה המצח מביט בה מלמעלה, בזלזול, ומראה לו כמה עומק ועושר יש מאחורי הבנליות.
מה לאה רוצה? לאה רוצה להיזכר. לא להיעלם. ואת המטרה הזאת היא משיגה: היא נזכרת בזכות המכתבים שכתבה ובזכות הבן שמצא דרך להוציא אותם לאור למרות שלא קרא אותם או מצא בהם עניין מיוחד, כנראה רק מתוך אהבה לאמו. ולהיאהב על ידי מי שעודם כאן פירושו להיזכר ולהישאר.

סיפורה של לאה צוקרמן אבל לא רק.
ילידת רומניה שעלתה לישראל כילדה לחור נידח בנגב ובגיל עשרים בערך, אחרי לימודיה בסמינר עם משמעת לא קלה עברה לארצות הברית לתקופה שהיתה אמורה להיות שנים ספורות והתארכה ליובל. זהו גם סיפורם של הדורות שיבואו, העולם שהשתנה והטבע האנושי.
סיפור חייה עובר דרך ה'שנות טובות' הזכורות לחלקנו- עם זהבים ונצנצים ששמנו בחרדת קודש במעטפה מבויילת עם 'שתהיה שנה טובה ומתוקה'. את הברכות היא משכפלת (התגלית ששמה 'מכונת צילום' מכה אותה בתדהמה) ושולחת לחברות עימן למדה- מירה, פנינה, דבורה, רבקה'לה, זהבה, ציפי, רינה, שושי, עליזה, חני, נחמה ודינה. לעתים היא שולחת מכתב נפרד לנפש הקרובה ביניהן- מירה'לה- בו היא מפרטת יותר, שופכת את הלב והמועקות, ויש. את הטוב והרע.
לאה גדלה מנערה יפה לאישה מושכת. במונחי שנות הששים נתפסה כפתיינית ומופקרת לא קטנה, בצדק או שלא. היום יש מי שהיו מכנים אותה 'שרלילה'. טרמפ מקרי בצעירותה גרם לה להתאהב עמוקות באריק, קצין בדרגת סרן. ואבוי, נשוי.
היא עושה כמיטב יכולתה להצליח בארץ האפשרויות במקומות שונים בה. כדי להתפרנס היא שולחת ידה בעבודות שונות ומתמחה עם הזמן בנדל"ן. היא משקיענית, עובדת קשה ומאמינה שבאמריקה מי שמתאמץ יצליח. אופטימיסטית חסרת תקנה גם בזמנים קשים, משברים כספיים ואישיים ומתעקשת לראות את האור בקצה המנהרה. יש בה נאיביות ואמונה ש'יהיה טוב' גם בקשרים עם גברים כולל ג'ף לו ילדה את יונתן וארי ומתגלה כ'שליימזל' ודרעק.
חייה הם רצף עליות ונפילות. פסגות ותהומות, בחירות מחורבנות והצלחות. ההתרסקות הכללית והפרטית במשבר 2008 בצד חופשות מדהימות עם בן הזוג הנדיב לז. חלק מבחירותיה הגרועות בשל העדר ניסיון בגיל צעיר.
השנים טסות, התינוקות של חברותיה גדלים וחלקם הורים בעצמם. בצד השמחה על הנכדים צער על מי שהלכו לעולמם.
ובין הדפים מתגלה ההיסטוריה הישראלית ממלחמת ששת הימים ויום כיפור. ההתפתחות המואצת שהיא עדה לה בביקורים. פערי המנטליות. בארצות הברית מתווך זה מקצוע רציני, מכובד ומחייב, לא ה'חאפ לאפ' הישראלי. חרדת הקודש שמייחסים האמריקאים לחג המולד.
הטבע האנושי שיכול להיות מקסים ואנושי בצד נבזות של עורכי דין ויורשים (של לז, למשל). 'חברות' היכולות להכפיש ולהעליל ללא בושה.
כישראלית היא מתקשה לתפוס תחילה את מימדי היבשת. שעת נסיעה לעבודה היא דבר שבשיגרה כמו גם ילדים ונכדים במרחק שעות טיסה.
ה'שנות טובות' במעטפה שעברו הסבה לאימוג'ים בסלולרי. העולם החדש. תגלית האימייל וחברה קטנה בשם 'גוגל'. ההלם אחרי 9/11.
חמישים שנה הם פסיק בהיסטוריה אך נתח נכבד בחיים ופרק זמן שיכול לשנות את העולם מקצה לקצה.
פער הדורות וערכים שהשתנו. כשקשיש צובט בחיבה את לחיה של נכדתה בת השש-שבע היא אומרת 'אל תיגע בי בבקשה, לא נעים לי' והוא נכלם. היא כילדה היתה חוטפת סטירה על עזות המצח. משפחות ללא נישואין או חד מיניות, בקרב בני דורה זה היה בלתי נתפס.
הספר נחתם במכתב החמישים והאחרון של לאה ופרק שכתב בנה יונתן שישפכו אור נוסף.
משובץ פה ושם ביטויים ועגה כמו 'ביג מיסטייק', No ring no bring, ירידת ערך נדל"ן-under water .שמאטעס, צאצקע ובובולינה.
('איך היינו אומרים? גוף פצצה, פנים אחרי הפצצה' ).
אז מי את, לאה?

מאיה ערד עשתה זאת שוב.
כל שנתיים שלוש, בעקביות מדהימה, היא מוציאה ספר חדש, בז'אנר שונה וכולם ללא יוצאי מן הכלל מעולים. אחרי שאתמול מצאתי את עצמי קוראת עד אחת וחצי בלילה ולא מסוגלת להפסיק את העמוד האחרון, ובסופו נשארת עם עיניים לחות (שני האירועים נדירים למדי אצלי) החלטתי לא לוותר גם על כתיבת ביקורת, כי מאיה ערד ראויה לה, והספר "שנים טובות" ראוי לה. והפעם טוויסט מתוחכם ושנון על רומן מכתבים. אישה לא נעימה, כמו כל גיבורותיה של ערד, כותכת מדי שנה מכתב שנה טובה לחברותיה מהסמינר למורות. כל מכתב הוא סיכום השנה שעברה על לאה, גיברת הספר, ומשקף את התיחסותה האישית והלא אמינה בעליל לאירועים.
אנחנו כקוראות מנוסות יודעות כבר דבר או שניים על מספרת לא אמינה ועדיין מאיה ערד מצליחה להפתיע אותנו. סיום הספר נותן אפשרות לגאולה מסויימת לאישה לא קלה, ולרוב לא חביבה שחיה חיים לא פשוטים כמהגרת ישראלית בארה"ב. המכתב האחרון, של בנה, הוא תוספת מבריקה מהסוג שערד טובה בו. לראשונה, היא גם מכניסה את עצמה כדמות משנית ביותר בסיפור, בשמה האמיתי, ובכך נותנת הסבר אמין לכך שאנחנו קוראים את המכתבים של לאה. (כמובן שלאה לא שמעה על ערד הסופרת ולא קראה אף אחד מספריה, כל כך מבריק וכל כך מאיה ערדי מצידה) ומי שלא בכתה עד עכשיו תבכה לבסוף כשתקרא את המכתב של אלה, שאת זהותה לא אגלה מחשש ספויילרים, טבל,עורלה ושביעית.
אז קריאה נעימה (פחות או יותר) ושאפו גדול לערד, הסופרת היחידה שאני יודעת בוודאות שאקרא כל סופר שהיא כותבת גם אם הוא יהיה ספר בישול.

סיפור המסגרת ידוע מראש: גיבורת הספר, לאה, מגיעה אל ארצות הברית ב 1966, ומשם כותבת פעם בשנה (לאורך 50 שנה! )ברכת שנה טובה מפורטת אל חברותיה, שלמדו איתה בסמינר למורות ונשארו בארץ. האם הן חברות שלה? אפעס, לא ממש. כבר במכתב הראשון לאה מספרת שאף פעם לא כל כך אהבו אותה בסמינר. בעיני לאה הדבר נובע מכך שהייתה עולה חדשה, גלותית, וגם מאוד יפה. אבל גם הקוראים לא ממש אוהבים את לאה בשלב הזה. המכתבים שלה מרוחים בשכבה עבה של דבש. לקורא ברור שהיא מייפה את המציאות, ולא רק זאת – אם כבר משהו משתבש – תמיד הדברים הם לא באשמתה. בקיצור – לאה המציאה את תופעת הייצוגים החלקיים והפוטוגניים הרבה לפני שהיה פייסבוק.
ויש עוד עניין – לאה טועה שוב ושוב בפרשנות שלה של המציאות. הקורא מבחין מיד במפח הנפש הבא הממשמש ובא, ורק לאה, עסוקה בתיאורים הסכריניים שלה - לא מבחינה בו. עד המכתב הבא.
כך יוצא שהמכתבים הראשונים הם כמעט על טהרת: "כמה טוב באמריקה, הכל ממש בסדר, וגם אם קשה זה ממש לא נורא – הנה, יש לי כל מה שרציתי, הכל יופי, ממש מעולה, אז תכתבו לי מה קורה איתכן, אני חייבת לדעת – מי התחתנה, למי נולד מה, וחוץ מזה – ברור שאני מתכוונת לחזור לארץ"... כל כך מטרחן. אבל הקורא נשאר עם הספר, מפני שברור שמתחת לפני השטח גועשים זרמים אחרים לחלוטין. חלקם באים לידי ביטוי בתוספת למכתב הכללי, שאותה לאה כותבת למירה בלבד – היחידה שאותה היא מחשיבה לחברת אמת, וגם בכך הקורא חושד – בצדק. התוספת למירה מגלה חלק מהקשיים – לא את כולם.
קצת פחות ממחצית הספר חולפת, עד שהקורא מתחיל לגלות שלאה היא לא עד כדי כך נטולת מודעות עצמית. בשלב זה בחייה לאה לומדת את מלאכתם של סוכני הנדל"ן בקליפורניה. היא כותבת לחברותיה כיצד למדה במהירות (תמיד היא מחמיאה לעצמה...) לתאר כל בית בצורה המחמיאה ביותר, ולהסב את תשומת הלב אל נקודות החוזק של הבית, כמו חצר גדולה, גם אם יש בה בעיקר עשבים. וכך היא כותבת: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי...".
ככל שמתקדמות השנים – המסכות מתחילות להתקלף. לא רק בין לאה לבין קוראותיה – זה פחות מעניין, אלא גם בין לאה לבין עצמה. היא מתקרבת הרבה יותר ליכולת לקבל את עצמה, ומתוך השינוי הזה היא מצליחה גם לבנות יחסים אמיתיים יותר עם אנשים אחרים, וזה נוגע ללב ומערבב שמחה עם תחושת החמצה. בכל זאת, תחושת הנחמה יכולה הייתה להיות גדולה יותר, לולא הוסיפה הסופרת אפילוג מאת בנה הבכור של לאה, שמוסיף עוד כמה חבטות הגונות לדמותה, ולתיאור היחסים שלה איתו במהלך הספר.
בסופו של דבר לאה היא דמות שנשארת עם הקורא, מפני שהיא אישה לוחמת. היא קיבלה קלפים גרועים: הגירה בילדות, בית גידול בעייתי ויופי מוגזם. היא גם נולדה בתקופה גרועה לנשים, והיא מנוצלת על ידי הסובבים אותה שוב ושוב. אבל יש בה איזו עקשנות וגם אופטימיות שמובילות אותה כל הזמן קדימה, בנחישות, אל עבר היעד הבא, שאותו היא בטוחה שתצליח הפעם לכבוש. אפשר גם להבין את הקנאה של חברותיה בארץ – אומנם היא לא "הסתדרה" בחיים בדרך המקובלת כמותן, אבל היא נמצאת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נהנית מחוויות יוצאות דופן, והיא עושה כל הזמן את הכי טוב שהיא יכולה – בעצמה.

הספרים של מאיה ערד הם כמו כוסברה- או שמאוד אוהבים אותם או שלא יכולים לסבול אותם. אני שייכת למחנה האוהבים (של ספרי מאיה ערד ושל כוסברה). בעיני היא סופרת מאוד אינטליגנטית ומרשימה ביכולת שלה לכתוב במגוון של ז'אנרים. אני מסווגת אותה כחברת כבוד בקבוצת הסופרים שאני מכנה ה"רשעים". ערד נוטה להתעלל בדמויות שלה מפשיטה אותם עד העצם ומציגה שיקוף רנטגן של נשמתם . תוך כדי כך, היא מאתגרת אמיתות של הקוראים לגבי עצמם ולגבי העולם שסובב אותם. אני מניחה ש"רשעות" זו של ערד היא שגורמת לרבים להירתע ממנה . [סופרות אחרות שחברות במועדון ה"רשעים" הן נעה ידלין ואסתר פלד. לא עולה בדעתי כרגע סופר גבר שאפשר לצרף למועדון – אולי וולבק?].
הספר "שנים טובות" כתוב בז'אנר מיושן ולא מאוד פופולרי – רומן מכתבים. הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום בז'אנר הזה נכתבו על ידי נטליה גינצבורג ("העיר והבית", "מיקלה שלי") כך שערד נתלית כאן באילנות גבוהים (ולא בפעם הראשונה. את הספר הראשון שלה – מקום אחר ועיר זרה- היא כתבה כרומן בחרוזים בהשראה של יבגני אונייגין של פושקין).
"שנים טובות" מורכב ממכתבים ששלחה הגיבורה כ"שנות טובות" לחברות שלמדו איתה בסמינר בתחילת שנות השישים. זו החלטה נבונה של ערד כי היא מאפשרת לנו לעקוב אחר מהלך חייה של הדמות הראשית תוך קריאת מספר מוגבל של מכתבים (שנשלחו , כאמור, רק אחת לשנה). בנוסף לכך, הז'אנר של רומן מכתבים הופך את ה"רשעות" של ערד למתוחכמת יותר יחסית לספריה הקודמים. אומנם גם בספר הזה היא מתעללת לא מעט בגיבורה שלה – לאה היפה שהיגרה ב 1967 מישראל לארה"ב. אך משום שכל מה שנחשף לפנינו הם מכתבים שלאה כתבה – בהם היא "מייפה" את המציאות ומשמיטה דברים שהיא מתביישת בהם – ערד ,הסופרת יודעת הכול, לוקחת כמה צעדים אחורה ומשאירה לקורא את מלאכת הניתוח והשיפוטיות כלפי לאה.
ואכן, הקורא הרבה פעמים יכול לנחש את כל מה שלאה מנסה להסתיר (לא רק מאחרים אלא גם מעצמה כי מהר מאוד מתברר שיש ללאה נטייה חזקה לאשליה עצמית). "מעניין כמה זמן זה יישאר כך" חושב הקורא בליבו כשלאה שנשלחה ללמד בעיירת פיתוח נידחת בדרום טוענת כי יש לה רק יחסים אפלטוניים עם קצין הקבע הנשוי שחי בבסיס בנגב, הרחק מאשתו שנשארה במרכז . "אוי לא" חושב הקורא כשלאה כותבת בהתרגשות על תוכניותיה לקיץ (מה כבר יכול להשתבש כשזוג שנמצא בעיצומו של משבר בנישואיו מצרף אליו בחורה רווקה ויפיפייה לטיול מחוף לחוף בארה"ב?) וכך זה נמשך כשהקורא יכול לחזות את האסונות הרבה לפני שהם מכים בלאה המסכנה .
יש משהו מאוד נוגע ללב בלאה. אישה אחרת במקומה הייתה נהיית מרירה וכועסת, אך לאה נשארת אופטימית וממשיכה לתת אימון באנשים שלרוב לא ראויים לכך. לקראת אמצע הספר, התחיל להימאס לי קצת מלאה השליימזלית והתמימה . אלא שאז לקראת סוף חייה היא משתנה וגם זוכה לקצת נחת. הסוף הטוב הזה איננו בהכרח מאולץ. השנים הטובות ביותר בחייהם של סבי (מצד אבי) וסבתי (מצד אימי) היו אחרי גיל שמונים. לסבתי היו חיים קשים מאוד. היא איבדה את כל משפחתה בשואה, נישואיה לא היו מאושרים ויחסיה עם ילדיה היו קשים. רק בבית האבות היא מצאה סוף כל סוף אהבה (מחזר נלהב שהיה מופיע כל יום בחדרה לבוש בחליפה עם מטפחת בדש. לאבי הוא סיפר שהוא חי הרבה שנים בארה"ב והיה הנהג של הרבי מלובביץ). סבי פשוט נולד איש זקן ורק בגיל שמונים הייתה סוף סוף התאמה בין הגיל המנטלי לגיל הכרונולוגי שלו. אך המודעות העצמית שלאה מגלה פתאום במכתב האחרון נראתה לי קצת מלאכותית וגם התובנות שלה לגבי החיים כיום שאינם כל כך גרועים יחסית לעבר (איתם הסכמתי בכל לב) לא כל כך הסתדרו לי עם קולה ואופייה של לאה כפי שהם באו לידי ביטוי בספר עד אז, ונראה כאילו הם נכתבו בקולה של ערד.
הספר מעלה הרבה נושאים. לקראת סופו הוא עוסק בשאלה מה יישאר מאיתנו אחרי מותנו. התשובה הפשוטה היא הזיכרונות שנותרים בליבם של יקירנו. אך כמו שלאה נוכחת כשכמה מחבריה הקרובים מתים, החיים ממשיכים והמתים נשכחים: האלמן מתחתן שנית ואשתו החדשה דואגת להעביר את תמונת אשתו הראשונה לשולחן צדדי. הילדים ממשיכים לזכור ולהתגעגע (כי אמא יש רק אחת), ולפעמים (כמו אצל לאה), מכל האהבות שידע אדם בחייו האהבה שתיחקק בליבו יותר מכולן היא דווקא האהבה הלא ממומשת.
על ערש דווי לאה מבקשת מבנה לפרסם את מכתביה " שלא ישכחו אותי . שלא איעלם באמריקה כאילו לא הייתי מעולם" . בנה של לאה נענה לבקשתה ו"שנים טובות" מוצג כספר שיצא במימונו אחרי מות אימו . כמה קוראים היו לספר אם היה באמת יוצא בפורמט של ספר הנצחה שהוציא בן לאימו ולא כספרה העשירי של מאיה ערד? ערד, אם כן, רומזת לנו שאחת הדרכים להשיג חיי נצח היא כגיבורת יצירה ספרותית.

זה לא סוד שאני אוהבת את הכתיבה של מאיה ערד. מאוד מאוד אוהבת. אבל, ובעיקר, אני מאוד מעריצה את ערד על היכולת להמציא עצמה מחדש בכל ספר וספר.

זהו ספרה העשירי (כן ירבו) של ערד, ובכל ספר תמצאו מבנה סיפור שונה. אין ספר אחד דומה לרעהו, כל ספר הוא יצירה מפוארת בפני עצמה- ואני מדברת כרגע על מבנה הסיפור, ופחות על התוכן שזה כבר באמת עניין של טעם אישי.

שנים טובות הוא ספר הבנוי מתכתובת של ברכות שנה טובה, המתפרש על פני חמישים שנים. המיוחד בסיפור הזה הוא שההתכתבות היא חד סטרית.

לאה צוקרמן, בוגרת סמינר למורות עוזבת את הארץ ופניה לעבר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הלא היא אמריקה. החל משנה הראשונה שם טורחת לאה וכותבת כל שנה איגרת ברכה לשנה החדשה לכל חברותיה מתקופת הלימודים בסמינר. ערד ממלאה היטב את החוסר של מכתבי התשובה. את החלקים הכביכול חסרים של מה קורה בחייהם של הנמענים הקורא מקבל, אל דאגה. כן, לא סתם אני מעריצה את הסופרת. היא תמיד שולטת היטב, גם במבנים היותר נפתלים של הסיפור.

מכירים את הטיפוסים האלו של "אכלו לי, שתו לי?" אז לאה צוקרמן נמנית על הטיפוסים האלו. הכל קורה רק לה כל הזמן, והכל קורה לא טוב, לא כפי שצריך היה לקרות. הכל הולך לה על העוקם, והמשפט "צריך שניים לטנגו" לא תופס לגביה. מה פתאום, בריקוד הזה היא בכלל לא היתה על הרחבה.

0% מודעות עצמית, 100% צדקנות טהורה, ועל אלו תוסיפו שיפוטיות וביקורתיות בלי סוף. זאת לאה. ההחלטות שקיבלה בחייה, בחירת האנשים איתם קשרה את חייה, על אף שנעשו על ידה, היא כל הזמן מנסה להתנער מהן, ולנקות את חלקה בכל הקטסטרופות שקרו לה. וקרו. נראה כי כל חייה של לאה עברו עליה כמו קומדיה של טעויות שמקורן באי הבנות קטנות, סיטואציות בהן הדברים לא ממש בהירים כי אם יותר מעורפלים, אבל לה תמיד היה נוח להיאחז בהם בכל זאת, להבין את המצב בדרך הנוחה לה. אבל, בסוף הרי הדברים תמיד מתפוצצים, והאמת - כמו האמת, תמיד יוצאת.

לאה היא טיפוס שחולמת בגדול, וכשכל המגדלים שבנתה באוויר קורסים אל מול עיניה שוב ושוב, היא כבר מתכננת את המגדל הבא.

כשמקלפים את כל השכבות האלו שהן לאה צוקרמן, מה מוצאים שם? לב. מוצאים שם לב. לא הכי בטוח בעצמו, מצולק לאורכו ורוחבו, לב שבסך הכל רצה להיות נאהב, להשתייך, לקבל הכרה. כלשהי. משהו. ואי אפשר שהלב לא ייצא אל לאה בסופו של דבר. כי לאה היא דמות מכמירת לב, וגם אחרון הקוראים הכי קשוחים, בעל מעטפת הלב הכי בלתי חדירה, גם בליבו ייווצר סדק. כי כזו היא ערד. לוקחת את הדמויות שלה עד הקצה, מלבישה עליהן את כל הגרועות שבתכונות האדם ומשגרת אותן לעולם. ואנחנו הקוראים, מקבלים אותן, ומחליטים איך להתייחס אליהן. רק על עצמי לספר ידעתי, ואני תמיד חומלת עליהן, וכן, גם מתאהבת בהן בסופו של דבר, כי אי אפשר שלא.

סופו של הספר שופך אור על מורכבותה של לאה, ופתאום הדברים מקבלים תפנית, ונראים באור חדש.

זהו סיפור על הגירה, היטמעות, השתייכות, חברות, הורות, החלום ושברו. בכל אלו נוגעת ערד בכתיבתה הנהדרת.

לטעמי זה אחד הספרים הטובים של ערד.