הרומאן הצרפתי שנמתח על פני המאה ה 18 והלאה מביא לנו הקוראים ארוחה דשנה של מטעמים ספרותיים וציוריים של תרבות, נוף מרשים של מרחבים ירוקים והרבה שמלות מנופחות וגבירות צרפתיות. הספר שובה לב במציאות הסנטימנטלית שבו. או קיטשיות שדומה בהתבוננות בפסלים בכנפי מלאכים מזהב או ציורים חוצה דמיון על גונדולות שבהן זוגות אוהבים מחזיקים ידיים.
וכמו בארוחה טובה גם הרומאן מתחיל באפריטיף שפותח לנו את התאבון לעוד ועוד ממנו. והגיבורה שלנו נערה צנועה בשם אמה עם מזג סנטימנטלי שבגיל ההתבגרות מגלה את מיניותה וראשה מסתחרר עליה מתיאורים רומנטיים שממלאים את ראשה. ראשה היה עמוק בספרים שמתארים חיי חברה תוססים, גברות נרדפות מתעלפות, עגלונים ורציחות ביערות אפלוליים, סערות של הלב בגלל אהבות, נשיקות לאור ירח ואהבהבים במסתור. היא בלעה רומנסות ושיריי אהבה על אבירים לבושים בהידור, נגנים נודדים והרבה חלומות בהקיץ על מרחבים ושדות משתרעים. ואיך אפשר שהדמיון לא יוצת עם גיבורי התקופה כמו מרי סטיוארט או ג'אן דארק. או לואי ה 11- או ה- 14. עם כל הזוועות, המוזרויות והאהבות שפקדו אותם. חומר רב להזין בו מוח צעיר שרק לומד לעוף.
העלילה זחלה לפחות בהתחלה והכל זז לאט ולפעמים מרוב איטיות נרדמתי כמה פעמים על הספר . אבל ככל שהמשכתי הספר סחף אותי ורציתי לגלות את המנה העיקרית בארוחה ואפילו לאכול קינוח צרפתי טוב, וכך היה. דרמות על ימין ועל שמאל והתעלפויות, בכי ומשחקי אהבה עד הסוף המר.
השליתי את עצמי שמשהו טוב יכול לצוץ מהתנהגותה של מאדם בובארי. כי מה אדם צריך אם לא בן זוג מדהים לידו וחבר טוב. פרנסה טובה, אנשים טובים ליד. ואכן כל מה שרצתה הובא לה ויותר. בעלה הרופא נסע בבוקר וחזר בערב וכל מה שהיה צריך הוא קצת תשומת לב ושיח טוב, שיכר במידה ואוכל להזין את גופו. אבל היא רצתה יותר ושום כלום לא סיפק אותה. הוא העריץ אותה ונתן לה ייחוס ומעמד אך מתחת לאפו נסעה ובאה וכילתה את כספו ממונו ורכושו בבזבוזים אין סופיים, לוותה מנושים ורכשה שמלות וחפצים רבים כי חשבה שהיופי החיצוני ממלא את החוסר שלה באהבה. זה היה חזק ממנה. היא רצתה אהבה כמו בספרים שקראה. החיים של שניהם ביחד שעממו אותה. היא הייתה צעירה בהרבה מבעלה ובחיים לא סלחה לעצמה ולו על שהתאהב בה.
ואכן ריקני מדי לשבת כל היום כשבעיר האורות יש מסבאות ונשפים ואוכל לאניני טעם. ריקודים עד אור הבוקר ובורגנות אווילית אך כזו שהיא רצתה לאמץ בכל ליבה.
קשה לאהוב וקשה לשנוא את מאדם בובארי. היא יוצרת בקורא אמביוולנטיות בגלל הבוגדנות והניאופים והמוסר הנמוך. אך כדמות, כגיבורה קשה לא לאהוב אותה היה בה משהו חייתי בלתי מסופק כמו חיה. היא הייתה חסרה בליבה, כאילו חור עמום פעור שלא הצליח להתמלא. וכן יופי שמדיר שינה מעיניי בריות, נשים או גברים. אפשר לטעון שפיתו אותה, שלא ידעה כמה קלה הייתה להשגה. שרימו אותה. אבל אחרי שהבינה במה דברים אמורים היא רצה אחרי המאהבים שלה כמו טרף. כישפה אותם ותמרנה את החיים שלה בלי לפגוע בבעלה.
לא הלאתי אתכם בריבים בין החמה לכלה, בין הנושים הערמומיים שסחרו בתמימותה של מאדם בובארי.במבוך המסוכן שהיא מצאה עצמה בתוכו שהלך וסגר עליה.
והרי כל הליכה מעבר לגבולות המקובלים יש בה מן הסכנה ומן ההרפתקנות.
אני חושבת פה בקול ותוהה האם פלובר מנורמנדי לא כתב אלא על עצמו. על תשוקתו לאלזה שהייתה נשואה ואומללה והוא היה נער צעיר שהתאהב בה. היא המוזה שלו לעולמים והוא היה מאהבה.האם מאדם בובארי הוא לעג שלו לרומנטיקנים חסרי תקנה כמוהו.שבסוף התשוקה הבלתי נגמרת מתגמדת וריקנית לעומת יחסים בריאים ושיגרה טובה ארוכת טווח.
ובעלה כשידע הכל כבר היה מאוחר מדי והוא עדיין ולעולם לא הפסיק לאהוב אותה על כלות, עד כאב את מאדם בובארי שלו.
![מאדאם בובארי [מהדורת 2007 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/6022.jpg)
















