הרומאן הצרפתי שנמתח על פני המאה ה 18 והלאה מביא לנו הקוראים ארוחה דשנה של מטעמים ספרותיים וציוריים של תרבות, נוף מרשים של מרחבים ירוקים והרבה שמלות מנופחות וגבירות צרפתיות. הספר שובה לב במציאות הסנטימנטלית שבו. או קיטשיות שדומה בהתבוננות בפסלים בכנפי מלאכים מזהב או ציורים חוצה דמיון על גונדולות שבהן זוגות אוהבים מחזיקים ידיים.

וכמו בארוחה טובה גם הרומאן מתחיל באפריטיף שפותח לנו את התאבון לעוד ועוד ממנו. והגיבורה שלנו נערה צנועה בשם אמה עם מזג סנטימנטלי שבגיל ההתבגרות מגלה את מיניותה וראשה מסתחרר עליה מתיאורים רומנטיים שממלאים את ראשה. ראשה היה עמוק בספרים שמתארים חיי חברה תוססים, גברות נרדפות מתעלפות, עגלונים ורציחות ביערות אפלוליים, סערות של הלב בגלל אהבות, נשיקות לאור ירח ואהבהבים במסתור. היא בלעה רומנסות ושיריי אהבה על אבירים לבושים בהידור, נגנים נודדים והרבה חלומות בהקיץ על מרחבים ושדות משתרעים. ואיך אפשר שהדמיון לא יוצת עם גיבורי התקופה כמו מרי סטיוארט או ג'אן דארק. או לואי ה 11- או ה- 14. עם כל הזוועות, המוזרויות והאהבות שפקדו אותם. חומר רב להזין בו מוח צעיר שרק לומד לעוף.

העלילה זחלה לפחות בהתחלה והכל זז לאט ולפעמים מרוב איטיות נרדמתי כמה פעמים על הספר . אבל ככל שהמשכתי הספר סחף אותי ורציתי לגלות את המנה העיקרית בארוחה ואפילו לאכול קינוח צרפתי טוב, וכך היה. דרמות על ימין ועל שמאל והתעלפויות, בכי ומשחקי אהבה עד הסוף המר.
השליתי את עצמי שמשהו טוב יכול לצוץ מהתנהגותה של מאדם בובארי. כי מה אדם צריך אם לא בן זוג מדהים לידו וחבר טוב. פרנסה טובה, אנשים טובים ליד. ואכן כל מה שרצתה הובא לה ויותר. בעלה הרופא נסע בבוקר וחזר בערב וכל מה שהיה צריך הוא קצת תשומת לב ושיח טוב, שיכר במידה ואוכל להזין את גופו. אבל היא רצתה יותר ושום כלום לא סיפק אותה. הוא העריץ אותה ונתן לה ייחוס ומעמד אך מתחת לאפו נסעה ובאה וכילתה את כספו ממונו ורכושו בבזבוזים אין סופיים, לוותה מנושים ורכשה שמלות וחפצים רבים כי חשבה שהיופי החיצוני ממלא את החוסר שלה באהבה. זה היה חזק ממנה. היא רצתה אהבה כמו בספרים שקראה. החיים של שניהם ביחד שעממו אותה. היא הייתה צעירה בהרבה מבעלה ובחיים לא סלחה לעצמה ולו על שהתאהב בה.

ואכן ריקני מדי לשבת כל היום כשבעיר האורות יש מסבאות ונשפים ואוכל לאניני טעם. ריקודים עד אור הבוקר ובורגנות אווילית אך כזו שהיא רצתה לאמץ בכל ליבה.
קשה לאהוב וקשה לשנוא את מאדם בובארי. היא יוצרת בקורא אמביוולנטיות בגלל הבוגדנות והניאופים והמוסר הנמוך. אך כדמות, כגיבורה קשה לא לאהוב אותה היה בה משהו חייתי בלתי מסופק כמו חיה. היא הייתה חסרה בליבה, כאילו חור עמום פעור שלא הצליח להתמלא. וכן יופי שמדיר שינה מעיניי בריות, נשים או גברים. אפשר לטעון שפיתו אותה, שלא ידעה כמה קלה הייתה להשגה. שרימו אותה. אבל אחרי שהבינה במה דברים אמורים היא רצה אחרי המאהבים שלה כמו טרף. כישפה אותם ותמרנה את החיים שלה בלי לפגוע בבעלה.

לא הלאתי אתכם בריבים בין החמה לכלה, בין הנושים הערמומיים שסחרו בתמימותה של מאדם בובארי.במבוך המסוכן שהיא מצאה עצמה בתוכו שהלך וסגר עליה.
והרי כל הליכה מעבר לגבולות המקובלים יש בה מן הסכנה ומן ההרפתקנות.

אני חושבת פה בקול ותוהה האם פלובר מנורמנדי לא כתב אלא על עצמו. על תשוקתו לאלזה שהייתה נשואה ואומללה והוא היה נער צעיר שהתאהב בה. היא המוזה שלו לעולמים והוא היה מאהבה.האם מאדם בובארי הוא לעג שלו לרומנטיקנים חסרי תקנה כמוהו.שבסוף התשוקה הבלתי נגמרת מתגמדת וריקנית לעומת יחסים בריאים ושיגרה טובה ארוכת טווח.

ובעלה כשידע הכל כבר היה מאוחר מדי והוא עדיין ולעולם לא הפסיק לאהוב אותה על כלות, עד כאב את מאדם בובארי שלו.

אני אחרי חופשה לוהטת (תרתי משמע) באילת ולפני חופשה נוספת בצפון לרגל יום הולדת משותף (הפרש של שלושה ימים) שלי ושל א'. במהלך הימים הרותחים בין צלילת שנורקל לקוקטייל על הבר ערכתי רשימה של 10 ספרים שארצה לקרוא עד יומולדתי הבא. ברשימה יש ספרים שהם "קריאת חובה" מסקרנים שמצאתי בכל מיני מקומות (בעיקר בטיקטוק. לא לזלזל בבקשה יש שם גם דברים טובים) כשאת הראשון כבר ארזתי לחופשה באילת מבלי לדעת שיהיה לו מקום של כבוד ברשימה שלי. אז זאת הרשימה:
1. מאדאם בובארי
2. אנה קארנינה
3. נשים קטנות
4. החטא ועונשו
5. מלכוד 22
6. אש על פני תהום (כי אני חייבת מד"ב אחד לפחות)
7. 100 שנים של בדידות
8. סוס עץ (חברה מהלימודים לא מפסיקה להמליץ לי על זה)
9. שירה
10. בביתו במדבר
רשימה שאני מוצאת אותה מגוונת ומצריכה מאמץ וסבלנות. כמו שאמרתי קודם את מאדאם בובארי לקחתי איתי לחופשה באילת וקראתי כמעט את כולו במהלך הימים הנפלאים. הוא נכנס לרשימה כמעט בדיעבד. נהניתי ממנו מאוד. הסיפור מגולל את חייו של שארל בובארי בחור ביישן ומופנם שלומד רפואה ונושא לאישה אלמנה עשירה שאמא שלו שידכה לו. לאחר שאשתו מתה הוא מתאהב בצעירה בשם אמה ומתחתן איתה אך אמה מוצאת את החיים בכפר כחסרי תוכן ומשעממים, היא לא באמת אוהבת את בעלה הרופא וליבה נמשך אל כמה בחורים צעירים שגורמים לסערות נפש בחייה. גם פה הסוף, כמו רוב הספרים שקראתי לאחרונה יהיה רע ומר. הספר כתוב בצורה נפלאה ומראה תמונה רחבה של החיים בסוף המאה ה-19. עולם של מעמדות, של יצרים עמוקים ושל סערות נפש. עולם שהוא פשוט אבל כלום לא פשוט בו.

אז אני מכתירה את הספר הראשון ברשימה שלי כחוויה מצוינת, העירו לי כמה חברים שאנה קארנינה די דומה בעלילה שלו למאדאם בובארי והוא טוב פי 10, אז אני כבר מוכנה ומסוקרנת לקראת החוויה הבאה (וגם קצת מפחדת כי זה 1000 עמודים לפחות!). בינתיים אני ממליצה על מאדאם בובארי לכל המעטים, אני מניחה, שעדיין לא קראו אותו :)

כך כתבה אריאנה מלמד על אנה קארנינה:
"דורות של קוראות – ואני הייתי ביניהן, כשקראתי לראשונה את "אנה קרנינה" - סברו כי הספר הוא גדול הרומנים הרומנטיים שנכתבו מעולם, וכך אירע שדמעות-שווא הוזלו לרוב ואינספור קופסאות של טישו ירדו לטמיון מתוך טעות גמורה. "אנה קרנינה" הוא ההיפך הגמור מרומן רומנטי. הוא הספר שיכול לגאול קוראות, ואולי גם קוראים, מאשליית האהבה כמרפא לכל שעמום, כלוז של חיי הרגש, כגאולה האנושית האולטימטיבית. לשם כך צריך לקרוא באופן מפוכח ולהבין, כי אנה היא תמצית "האני השקרי". היא טועה לחשוב שגם היא איננה יותר מאשר גיבורה של אחד הרומנים הטפשיים שקראה, והיא בוחרת להתאהב. אין מדובר בכורח, במכת ברק, בהשתלטות עויינת של הרגש, אלא בבחירה. תוצאותיה כמובן הרסניות: היא זונחת את משפחתה, עוברת להתגורר עם ורונסקי, ממיטה על עצמה בידוד חברתי קשה, פוגעת ברגשותיהם של כל הסובבים אותה והחרדים לגורלה – וממשיכה לשקר לעצמה כל העת, בשכנוע פנימי עמוק שמוביל לטירוף הדעת, כי מודל האהבה הרומנטית שלה הוא המפתח לאושרה. רק ברגעים האחרונים לחייה, כשהיא מונחת על מסילת הברזל, מתגלה לפניה האפשרות שטעתה: אז כבר מאוחר מדי."

לא, לא התבלבלתי בספר.
זו ביקורת על מאדאם בובארי, אבל אני רוצה להתחיל מאנה קארנינה.
אני אמנם חולקת על אריאנה באחריות המוחלטת שהיא מטילה על אנה, וחושבת שיש פה גורמים נוספים מעבר לבחירה שגויה, אבל נניח לזה.
עם הנקודה המרכזית שלה אני מסכימה:
אנה קארנינה הוא לא סיפור רומנטי.
הוא סיפור על כמה שהרומנטיקה לא מספיקה.
אנה לא מתאבדת כי היא דמות רומנטית שסובלת מאהבה נכזבת.
אנה מתאבדת כי הרומנטיקה הכזיבה אותה. כי אחרי שורונסקי והיא ביצעו את המחווה הרומנטית המושלמת והשליכו כל כך הרבה מאחורי גבם למען האהבה, הסתבר להם שאי אפשר לחיות ככה, בטח לא באושר.

ואז באה מאדאם בובארי.
ופתאום, אנה קארנינה שוב נראה כמו רומן רומנטי.
כי, אתם מבינים, לאנה היתה אהבה גדולה. היה לה גבר שהיה מוכן לוותר על כל כך הרבה בשבילה. נכון, זה לא עבד, זה לא הספיק. לא החזיק מעמד. אבל בנקודת זמן מסויימת, היתה לה אהבה גדולה.
ומה היה לאמה בובארי המסכנה?
רומנים עלובים, נטולי אהבה. גברים שלא היו מוכנים לנקוף אצבע עבורה.
וגם היא, גם היא לא באמת אהבה אותם.
אמה בובארי המסכנה לא היתה מסוגלת לזהות אהבה גם כשזו היתה מונחת למרגלותיה, והיא הרי היתה מונחת למרגלותיה כל כך הרבה זמן. בעלה המסכן והעלוב היה מאוהב בה, אהבה אמיתית, כמו בספרים. אבל אבוי, לא היתה לו הצורה הנכונה. רופא כפרי מגושם שכמותו.
ואמה בובארי היא אשה של צורה, התוכן ממנה והלאה.
וההתאבדות?
יש משהו רומנטי בהתאבדות של אנה, במעשה החד, החותך, האכזרי, המוחלט.
בהתאבדות של אמה בובארי האומללה, לעומת זאת, לא היה דבר מן הרומנטיקה. מוות איום, ארוך, מייסר ומשפיל.

אם "אנה קארנינה" בא להטיף נגד הרומנטיקה כדבר העומד בפני עצמו, "מאדאם בובארי" דורך על הרומנטיקה ברגל גסה, מפורר אותה, הופך אותה לאבק. הפער בין הדמיונות הרומנטיים של אמה בובארי לבין מימושם העלוב במציאות נוטף אירוניה.
מי יכול בכלל לחלום על רומנטיקה אחרי ספר כזה?

בסופו של דבר, עם אנה קארנינה קשה שלא להזדהות, גם אם עשתה טעויות בדרך.
עם מאדאם בובארי כמעט בלתי אפשרי להזדהות.

זה לא שאי אפשר למצוא לה צידוקים.
אמה בובארי היא במידה רבה קרבן של התקופה. קרבן של חינוך לקוי מאוד לנשים, של חשיפה יתרה לספרות רומנטית, קרבן של תקופה שבה נשים מהמעמד הבינוני אמורות לשבת בבית ולעשות... בערך כלום. לאן תתעל אשה סוערת ודרמטית את האנרגיות שלה?

ובכל זאת, קשה שלא לבוז לשטחיות שלה.
אמה בובארי איננה מבדילה בין צורה לבין תוכן, בין התפאורה למחזה עצמו.
היא מקיפה את עצמה בחפצים יפים, כאילו אם תיצור את התפאורה הנכונה, יהפכו חייה להיות החיים הנכונים, החיים הרומנטיים שהיא חולמת עליהם.
היא מנהלת רומנים עם גברים יפי תואר, רומנים שאין בהם אהבה. הם אינם אלא עסקת חליפין. מין תמורה פנטזיה רומנטית.
הסוף, כמובן, יהיה רע ומר.
אלא שלאמה בובארי היה רע ומר כך או כך.
פלובר לא השאיר לה ברירה, הוא לא העמיד מולה מודל לחיקוי, כמו שעשה טולסטוי כשהציב את לוין וקיטי כמודל למשפחה מאושרת, אולי כי אין מודל לחיקוי.
נראה שבעיני פלובר, בתוך ערוגת הבורגנות הצחיחה, לעולם לא יצמח אושר, אך גם אין ממנה יציאה. החלומות והפנטזיות הם מקסם שוא שלעולם לא יתממש.

"מאדאם בובארי" הוא קלאסיקה. ספר שנשפכו עליו נהרות של פיקסלים ודיו.
אני לא ממש יכולה לדרג אותו...
ועוד פחות מזה לאהוב אותו.

אל -Madam Bovary

אחרי שנים רבות סוף סוף נפגשנו. אני יודעת שאין ספור של מאמרים,ופרשנויות סובבים סביב דמותך,אבל החלטתי להתעלם מהם.
גברים ונשים מגיבים אחרת ושונה אליך ,ועוד יותר מכך נשים בגלאים שונים. אני מניחה שאישה צעירה בעשור ה-20-30 שלה תראה את גווני אישיותך והתנהגותך בשונה מהנשים המבוגרות יותר ובניסיונן בחייהן. האמת היא שאת דיי מבלבלת אותי באישיותך ובהתנהלותך.

אני עדיין מסוגלת למרות גילי המאוחר להבין ולחוש את רצונותייך וחלומותייך לרצות לתפוס בזוהרם ובממשותם של הכוכבים הרחוקים והכה זוהרים בשמים להעניק משמעות בחייך. אני מסוגלת להבין את השאלה שמנקרת לך כל הזמן מאחורי ראשך היפה: למה החיים פחות מעניינים ממה שציפית?! לכאורה על פני השטח ועל פני כל מוסכמות החברה יש לך הכל: בעל -רופא,מכובד בעיני-
הבריות,שמעריץ את האדמה שאת דורכת עליה ,בית בורגני וחיי חברה בורגניים .

ובכל זאת אָת מרגישה אכזבה .

אָת יודעת שבהשוואה לרגשות אחרים,דרמטיים יותר,אכזבה היא מין רגש מינורי. אין בו את להט הקנאה, עוצמת הזעם, והדחיפות של השנאה. האכזבה היא תחושה קטנה, מעורפלת ,חמקמקה שמתמקמת במרווחים הדקים בחיינו. היא לכאורה קטנטנה ובקושי נראית, ועדיין,היא פולשנית עד כדי כך שהיא מערערת את שלוות נפשנו ועולמינו מבלי שנבין למה ,מדוע והיכן ממוקם גבול ההיגיון למול הרגש.

האכזבה הזאת קיננה בך כמו רוח פרצים ולא נתנה לך מנוחה בחייך ליום אחד. רצית להיות שם ,בחיים האחרים. של החברה האחרת :הרוזנים,הנשים ששמלותיהן היפות מרשרשות על הרצפה, שובלי הבשמים הבאים אחריהן, בחדרים הכה יפים ומלאי העושר בחפצים, באוכל טוב,ברכילות ובגינוני חברה גבוליים שבין חיזורים תמימים לעגבנות הגוף. העולם הזה הוא נועד לך! לא בעולמו של בעלך הרופא הכפרי הבורגני הכה משמים ומשעמם ,מכוער,נלעג באכילתו ובשנתו .כל כך דהוי שאפשר למות ברגע זה מהעולם הזה .

החלומות שלך כל כך רומנטיים ושזורים בכמיהה למותרות.אָת יודעת בחושייך שסיפורי אהבה וחפצים יפים הן שתי תשוקותיך המשולבות יחדיו. החלומות שלך על אהבה זהים לחלומותיך על מותרות: שניהם יאפשרו לך לחיות את החיים הזוהרים של העשירים והאצילים ,את הנגיעה בכוכבים ההם הרחוקים שבשמיים.

אבל אֶמַה היקרה- לחיים יש אופי ועצמאות משלהם ,הם מתנהלים אחרת,גם אצל הרוזנים וגם לגביך. רודולף, האציל הפרובינציאלי שבו התאהבת עד כלות נשמתך וגופך,מה הוא ראה בך כשנפגשתם: "היא חמודה מאד! אמר בליבו...שיניים יפות, עיניים שחורות, כף רגל חיננית, וגיזרה של פריסאית. מאין צצה, לכל השדים? איפה הוא מצא אותה, הברנש המגושם הזה?...הוא נראה לי טיפש גמור. אין ספק שהיא התעייפה ממנו... המסכנה הקטנה! זו מתפהקת אחרי ההתעלסות כקרפיון אחרי שהוצא מן המים והונח על שולחן המטבח". הוא צדק אכן היית כבר במצב של קרפיון שהוצא מן המים והוא לא מת ולא חי-ונפלת לחיקו כפרי בשל.
אבל לאותה - אהבה הזאת שהפיצה זיקוקי- די-נור מסנוורים, אָת -כבר לא הבחנת מהי המציאות ומהם גבולותיה. דחקת ברודולף "המסכן" לברוח עמך ועם בתך לעולמות האחרים הרחוקים הזוהרים של איטליה. והוא המאהב קיבל רגליים קרות ונטש אותך .

וכי מה חשבת לעצמך שהאכזבה החמקמקה של חייך הבורגניים ישנו את צבען למענך ??

ועדיין החשבת את הרפתקת הרומן הזאת לממשות שהייתה אמיתית .אח"כ בא הדיכאון ועמו מחשבות אובדניות ,חוסר תיאבון, חוסר תפקוד קיצוני,חוסר קשר עם סביבתך ושכיבה רצופה במיטתך. כל אותו זמן בעלך שארל מטפל בך במסירות רבה ,הוא מפסיק את עבודתו,הפרנסה נעלמת ,הוא חושב שמדובר בסרטן.

אבל הפלא ופלא תסמיני הדיכאון חלפו לחלוטין עם תחילת קשריך עם ליאון המאהב השני.

שכן אָת לא רצית לוותר על רעיון האהבה של המותרות והריגושים. אומנם אהבתך לליאון היו לה גוונים קצת יותר מציאותיים ,יותר זנותיים ,מלאי שקרים וחסרי סיפוק, אבל אָת לא יכולה שלא לממש את אובססיה החלום ההוא הרחוק , ושוב דוחקת בו לברוח עמך ללא בתך כי החיים הזוהרים והטובים שמגיעים לך נמצאים מעבר לרחוב בעיר הסמוכה.


אֶמַה היקרה- זה שסופך היה רע ,משפיל ואכזרי לא רק לגבייך אלא גם עבור משפחתך ,אין זה מפתיע אותי.
ואם היית שואלת לעצתי כאישה יותר בוגרת ממך שראתה, חשה ונגעה גם בכוכבים, אבל נשרפה באִשָם - אז הייתי אומרת לך חד וחלק - אין אין כוכבים שכאלה בחיים שלנו ,של כולנו, ללא כל הבדל מין,גזע,דת ומעמד ,שגם אם הם מציאותיים הם שורפים ואם אינם אמיתיים אז אורם מתעתע.

אֶמַה את מעוררת בי חמלה ובוז לטיפשותך,לאנוכיותך,לנשיותך,לרדידות מחשבתך ואופייך.

סיפורה הנוגע ללב של אמה בובארי המקסימה, המאוהבת בספרים ובעלילות המסעירות המתגלות בין דפיהם (עד שבעלה ואמו מחליטים, בדיאלוג משעשע, לבטל את המנוי שלה לספריה ולהתלונן במשטרה אם המוכר בחנות הספרים ימכור לה ספרים), מאוהבת באהבה, משתוקקת להשתוקק, כמהה לריגושים וסולדת מהחיים הבורגניים והשלווים לצידו של שארל בעלה, הרופא הכפרי (שאי אפשר שלא לרחם עליו ולבוז לו בו זמנית על מגושמותו, חוסר רגישותו, עיוורונו וקהות חושיו לנוכח המתרחש לצידו ומתחת לאפו).
כפי שהיא מעידה על עצמה "אני מתעבת גיבורים בינוניים ורגשות ממוצעים, כפי שיש בחיים".

אמה נופלת ומפילה עצמה בו זמנית לפרשיות אהבים רעות - כאלה שמספקות לה ריגושים ובה בעת מייסרות אותה עד שאין היא יודעת האם כך היא אמורה להרגיש או שמא זו טעות איומה, אבל מה שבטוח מבחינתה הוא שפרשיות אלה עדיפות על חיים שבהם "העתיד הוא מסדרון אפל לחלוטין, שבסופו דלת סגורה על מסגר". וכך היא מיטלטלת בין הרפתקאות האהבים שלה בתחושת אין ברירה, שכן האפשרות האחרת, של חיי הכפר השקטים היא בלתי נסבלת.

הספר כתוב בשפה נפלאה (לפעמים, חרף התרגום החדש - יש בה מילים שפשוט בלתי אפשרי להבין ללא עזרת מילון...כמו "יתוכים" או "קישושות"). מלבד התיאורים הציוריים יש בספר גם רגעי הומור וגרוטסקיות - כמו אותו ניתוח יומרני וכושל שמבצע שארל ברגלו של הנכה המסכן איפוליט או הויכוח בין הרוקח אומה התומך בקידמה המדעית לבין הכומר. וקשה להתאפק מלהביא לפחות ציטוט אחד יפה ואקראי הממחיש את כושר התיאור הנפלא של פלובר: "דמיונו היה טרף לניחושים כה רבים, התחבט ביניהם כחבית ריקה הנישאת על פני הים ומתנודדת בין הגלים".

זהו רומן נפלא, מלא בתיאורים יפים ונוקבים בו זמנית, כמו שרק פלובר שנודע בכושר ההתבוננות שלו יודע לתאר.
במכתביו מתגלה כי הוא רחש בוז ותיעוב כלפי הבורגנים המתוארים בספריו וגם היה שוביניסט לא קטן אשר סבר כי רוב הנשים הן, כאמה בובארי, רגשניות וחסרות היגיון או חוש ביקורת...הוא השקיע את נפשו ברומן זה, התייסר בכתיבתו, תיעב עמוקות את הדמויות המתוארות בו (כך על פי עדותו שלו...) ובכל זאת התעקש להציב מול החברה הבורגנית את דעתו הנחרצת עליה (דבר שעלה לו בשערורייה ציבורית ואף בהעמדה לדין עם פרסום הספר שנחשב שערורייתי בזמנו).
מאדאם בובארי רלוונטי גם לימינו, בניגוד לתחזיותיו של פלובר רעיון האהבה הרומנטית טרם פג מהעולם וספק אם יתפוגג במהרה, כפי שהוא ניבא. לא בכדי הספר מצוטט בהערצה ע"י הגיבורה של הרומן "ילדים קטנים" מאת טום פרוטה, שעוסק בתסכולים של החיים הבורגניים ובכמיהה לתשוקה הרומנטית. גיבורות ספרותיות אחרות כמו שרלוט ריטנמייר ב"דקלי הפרא" ואייפריל וילר ב"חלון פנורמי", למרות האסרטיביות היחסית שלהן לעומת אמה, הן גם סוג של "מאדאם בובארי" מודרנית. שתיהן שואבות את אידיאל האהבה הרומנטית שלהן מדימויים שהן מוצאות בספרים או בפנטזיה וכמהות לשבירת השיגרה. הן גם משלמות על הכמיהה הזו בסבל נוראי.

לסיכום, מדובר ברומן מומלץ (אם כי כמובן יש להביא בחשבון שמדובר בקלסיקה ולוקח קצת זמן עד שהיא מתחילה "להתניע"). זהו רומן שמעורר הזדהות גדולה בקריאה ראשונה ואילו בקריאה השנייה, לאחר שנחשפים למסרים שלו ולביקורת שביקש פלובר להטיח בקוראיו, אי אפשר שלא לחוש כלפיו סוג של שנאה-דחייה, בדיוק מהסיבה הזו (איך הזדהיתי כ"כ עם הפנטזיונרית הפתיה הזו?!)...

באופן מפתיע, מתברר כי קפקא העריץ את יכולת ההתבוננות של פלובר (מפתיע כי קשה לחשוב על סופרים שסגנונם כה מרוחק זה מזה...). כך שנראה לי מתאים לסיים בציטוט המפורסם של קפקא כי ראוי שנקרא רק את אותם הספרים החוצבים גרזן בים הקפוא של ליבנו. "מאדאם בובארי" בהחלט עונה על הגדרה זו מבחינתי :)

ב1857 פורסם גוסטאב פלובר את מאדאם בובארי, (בכתב העת La Revue de Paris, בהמשכים ב1856). בגיל 35 בוא הספיק לכתוב רומן שיביא אותו למשפט ציבורי ולאחר מיכן פרסום ותהילה. הגברת "בובארי" מפגישה בין צ'רלס בובארי, בנה הסטודנט לרפואה בעירה רואן בנורמנדי. הוא מבודד חברתית. "הקרואים הגיעו בשעה מוקדמת בכלי-רכבם,כירכרות מחופות רתומות לסוס אחד, עגלות בעלי מושבים ושני גלגלים, דופניות ישנות נטולות חיפויים, קרונות הובלה בעלי וילאות של עור : וצעירים מן הכפרים הסמוכים ביותר- בעגלות משא שעליהן נסעו במעומד, בשורה, ידיהם נשענות על הסורג שלא לנפול, שועטים קולות ומטולטלים כהוגן. היו שבאו ממרחק של עשר פרסאות(..)הוזמנו כל הקרובים משתי המשפחו: יושבו סיכסוכים עם ידידים ישנים: נכתבו הזמנות למכרים שנעלמו מן העין לפני זמן רב. (...)אלה שנשארו בלה ברטו בילו את הלילה בשתיה במיטבח. הילדים נרדמו על הספסלים. (ע"מ 30-28). בתחילת הרומן אמה נימצאת במינזר, היא נעלצת להתחתן עם צרלס, לאחר שברון עשיר בשם רודולף מפתה אותה.צ'רלס בשל בעיות ברגלים רוצה להישאר בעיר טוסט ואמה רוצה לחזור לעיר הגדולה (רואן) ולהיות עם שארל.

בחלק השני-העלילה מתרחשת ב1835 ברחבי נורמנדי. אמה חוזרת לבעלה כאשר היא בהריון מהברון שארל. צ'רלס בוברי עובד בתור רוקח, כאשר במקום העבודה שלו לא יודעים לאן לשלוח אותו בשל בעיות שיש לו ברגל. הוא נעלץ לעבוד בתור רוקח.
"זה היה באחד מימי ראשון של חודש פבואר, בשעת אחר-צהריים מושלגת. הם יצאו כולם,מסייה ומאדאם בוברי, אומה ומר לאון, לראות מטוויית-פישתן שהייתה הולכת ומוקמת בעמק, במרחק מחצית הפרסה מיונויל. הרוקח הביא עמו את נפוליאון ועתליה, שיחלצו מעט את איבריהם, וז'וסטן נתלווה אליהם אף הוא, נושא את המטריות על כתפו. אך לא היה שום דבר מעורר בפלא הזה. מיגרש גדול וריק, שכמה גלגלי שיניים מעלי-חלודה (..)אמה, ששילבה זרועה בזרועו, נשענה מעט על כתפו, והביטה בדיסקית השמש הזוהרת הזוהרת הרחק בערפל בחיוורון מסנוור; אך היא הפנתה את ראשה: שארל עמד שם. לראשו כובע-מצחיה השמוט על גביניו, ושתי שפתותיו העבות רוטטות קימעה, מה ששיווה לפרצופו הבעה ; אפילו גבו , גבו השליו, היה מרגיז למראה, ונדמה לה כי שם, על המעיל, פרושה כל שטחיותו של האיש.
(..) בין העניבה והצוואר, מבעג לצווארון חולצתו הרפוי קימעה, נתגלתה חלקת עור; קצה של עוזן ביצבץ מתחת לקווצת שיער, ועיניו הכחולות הגדולות, נידמו לאמה צלולות יותר ויפות יותר מאמי-ההרים שהשמיים משתקפים בהם.
-שרץ שכמותך! הזדעק פתאום הרוקח.והוא אץ אל בנו, שזה עתה קפץ אל תוך תלולית של סיד כדי שנעליו ייצבעו לבן. (..) בבת-אחת צצו כל הראיות, ולבה ניתר בקרבה. להבת האח הטילה אלומת-אור עליזה ורוטטת על התקרה היא התהפכה על גבה, מותחת זרועותיה. אז בא תור הקינא הנצחית : אה, לו רק היה זה רצון האל! מדוע לא הסתייע הדבר? מי מנע זאת?..."
כשחזר שארל,בחצות, נראתה כאילו היא מקיצה משינה, ומאחר שהקים שאון רב, שעה שהתפשט, התאוננה על כאב-ראש; אחר-כך שאלה כבדרך-אגב כיצד עבר הערב. (ע"מ 91-90, חלק שני). אמה מתחילה ברומן עם לאון, בעודם בבית-המרקחת מבחין בכך בעלה.
שארל ביקש לעיין במילון הרפואה שלו; הוא לא ראה דבר, השורות ריקדו לפני עיניו. הירגע! אמר הרוקח .
-הירגע! אמר הרוקח . צריך רק לתת לה נוגד-רעל. איזה רעל זה?
שארל הראה לו את המכתב. זה היה ארסן.
-ובכן, השיב הרוקח, יש לעשות אנליזה.
שכן ידע, שבכל מקרה של הרעלה יש לעשות אנליזה; ושארל, בלא להבין ענה:
-כן, עשה זאת עשה זאת הצל אותה...
פתאום נשמע על המדרכה קירקוש קבקבים גדולים וגרירת מקל: וקול צרוד נישא,נישא ושר:
לא פעם כשיום של קייץ ובא
חולמת הנערה חלומות אהבה.
ואמה פרצה בצחוק,צחוק נורא, מטורף מיואש, שכן דימתה לראות את פניו המבעיתים של האומלל המתנוססים כמחזה-בלהות מחשכי הנצח.(274,268, חלק שלישי).

צרלס בובארי מאבד את רגלו, את אשתו, הבת נילקחת, אמה מרעילה את עצמה. הספר העצוב הזה בה אמה "בובארי", לא מוצאת את מקומה, ספר קשה. שתי המאהבים שלה - שארל שלא מביא לה כסף ולאון שבעיקר מרחם על מצבה של אמה.
ספר מצמרר.

אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש ביתר שאת. אני חושבת שגם פלובר (שאמנם תיעב בורגנות אבל הכסף הרב של ההורים שלו היה זה שבסופו של דבר איפשר לו לשבת בבית ולהתמסר לכתיבה), בעיקר כאדם כותב וכמעריץ נלהב של אסתטיקה (תמיד מחפש את "המילה הנכונה" - le mot juste), פחד מהתשוקה הבוערת הזו בתוכו.
אבל כל חייו הוא גר באיזורים הכפריים של צרפת (היום-יומיים, הפשוטים, המעשיים) וסירב לעבור לעיר הגדולה ולהיות חלק מהבוהמה הספרותית, וזה מרגיש לי כמו מים. משהו שלא מכבה את האש הזו בפנים, שהיא נפלאה אבל במינונים גבוהים מדי היא מסוכנת, אלא מגדר אותה כמו שמגדרים בתעלת מים את השטח של הקופים בגן החיות כדי שלא יברחו.
אני חושבת שזה הספר עם המסר הכי נוקב והכי רלוונטי לחיים האישיים שלי שקראתי מעודי. בכלל, אני חושבת שהאזהרה שהספר הזה מגלם רלוונטית באופן אירוני בימינו בדיוק לאלו שימצאו את עצמם קוראים בו, בדיוק לאנשים שימצאו את עצמם מחפשים את היפה והנשגב בקלאסיקות ספרותיות.


**תוספת מאוחרת: מעניין לראות את החיבור בין הספר הזה לבין 'הבחילה' של סארטר, שעוסק גם הוא בבנאליות הבלתי נסבלת של חיי היום יום. אפשר לראות את זה מצוין, למשל, בקטע הבא מתוך 'הבחילה':

"האמנתי שהשנאה, האהבה או המוות ירדו עלינו כמו לשונות האש של יום ששי הקדוש. חשבתי שאפשר לקרון משנאה או ממוות. איזו טעות! כן, באמת, חשבתי שהיא קיימת "השנאה", שהיא באה ונחה על אנשים ומגביהה אותם מעבר לעצמם. כמובן שבעצם יש רק אני, אני ששונאת, אני שאוהבת. והלא זה, אני, זה תמיד אותו דבר, בצק שנמתח, שנמתח... זה אפילו דומה כל כך שאתה תוהה מדוע עלה בדעתם של אנשים להמציא שמות, לייחד את הדברים."

זה מספר שנים אני רוצה לקרוא את הספר הזה והיום השלמתי את המשימה. זהו אינו רומן טוב. זהו רומן ענק. לא בכדי הוא מדורג בין עשרת הספרים הטובים בכל הזמנים. גוסטב פלובר מציג ברומן זה את כשלונה של הרומנטיקה המדומה, המבוססת על רגשות שאין מאחוריהם כלום. המאבק בין הנאורות, החיפוש אחר האמת מחד, והצורך במימוש רגשות ותאווות מאידך, מביאים את גיבורת הסיפור לסופה הטרגי, סוף הידוע לכל מחמת הפרסום הרב שיש לרומן זה. מאידך, מי ששורד הוא זה שמייצג את הנאורות, הרוקח, מר אומה. אבל זה ברמה הפילוסופית. לפנינו סיפור אהבה אובססיבי של אישה המחפשת מימוש רגשות ופנטזיות רומנטיות שאותן אינה יכולה למצוא (ואולי לא ניסתה לעשות כן). וכשהיא מנסה לממש את מאווייה, היא סופגת אכזבות ומגיעה לידי טירוף אחר מאהביה. טירוף זה גם מביא אותה להתמוטטות כלכלית, חיים של שקרים ולבסוף התאבדות. הסיפור יכול להיות אקטואלי לפני מאה וחמישים שנה ויכול להיות אקטואלי גם היום. העלילה לעולם לא תתיישן. רומן ענק ושווה קריאה נוספת.

צרפת, 1857: גוסטב פלובר, מגדולי סופרי צרפת בכל הזמנים, מועמד לדין באשמת פגיעה בסדר הציבורי, היות וכתב רומן "מלא ניאופים, המעודד את הניאוף". הימים הם ימי הקיסרות השניה, תחת שלטונו של נפוליאון השלישי – עוד שלב בתהפוכות הסוערות של המאה ה-19 בצרפת. נראה כי אזכורם הבוטה של בגידה וניאוף היו כנראה יותר מדי עבור הפלג השליט והשמרן של החברה הצרפתית. שנה קודם לכן החל פלובר לפרסם בהמשכים את הרומן "מאדאם בובארי", בעיתון יומי צרפתי, ונראה שגם פלובר עצמו לא צפה את גודל הסערה שהתעוררה בעקבות כתיבתו. היום כנראה לא יראה הרומן הזה פרובוקטיבי כלל וכלל, אך יחסית לתקופה ולשמרנות הממסדית נדמתה אמה בובארי כפורצת כל גבול בניאופיה. פלובר, אגב, זוכה מכל אשמה, כנראה בזכות קשרי משפחתו בעלת הממון. באותה שנה – 1857, הועמד לדין גם שארל בודלר, על אותה עבירה בדיוק, בעקבות ספר שיריו "פרחי הרוע"; אצלו זה נגמר אחרת...

את מאדאם בובארי אי אפשר לקרוא בחלל ריק. מדובר ברומן הנחשב לפסגת יצירתו של פלובר ולאחד הרומנים החשובים בספרות המערבית בכלל ובראשית הזרם הריאליסטי בפרט; ועל כן קריאתו מצריכה התבוננות מעמיקה יותר. היום בשנת 2012, לא יראה לרובנו הספר מסעיר או מרתק במיוחד, ואולי אף קצת ארכאי (ובצדק מסוים). אך דווקא עוצמת הסערה בזמן פרסומו מעידה שיש כאן משהו נוסף וחשוב.
אמה בובארי לא היתה סתם אישה נואפת. כמוה, ודאי, היו ויהיו עוד הרבה –בספרות ובמציאות, חלקן מבולבלות פחות ממנה, בטוחות יותר ממנה ואולי אף יפות ומוצלחות ממנה. אולם, במהותה ובמעשיה סימלה אמה בובארי את קשיי החברה הבורגנית הצומחת; את האדם המחפש את מקומו, השואף להגיע אל הבלתי אפשרי; את המאבק בין המציאות לבין הפנטזיה הבלתי מושגת. האומץ של פלובר ברומן הזה בא לידי ביטוי לא בתיאורי הניאוף, אלא ביכולת להציב מראה אל מול תחלואיה של החברה הצרפתית בזמנו. כאן, לטעמי, טמון המקור האמיתי לסערה, כמו גם מקור הצלחתו של הרומן.

פלובר, אשר נחשב מפורצי הדרך של הריאליזם, כותב כמספר יודע כל, נטרלי לכאורה, אשר לא מבקר ולא מעודד את דמויותיו. אך התבוננות מעמיקה בדמויותיו חושפת את חיצי הביקורת אשר שלח כמעט לכל עבר. בנעוריה היתה אמה בובארי חסידה גדולה של הספרות הרומנטית, אשר השתלטה על מחשבותיה ויצרה עבורה מציאות פנטסטית שאינה ברת השגה, מה שבסופו של דבר העביר אותה על דעתה והביא להרס חייה וחיי משפחתה. יחסו של פלובר אל הספרות הרומנטית נע בין האירוניה לבין הלעג, כפי שנראה בעיקר דרך דמותה של אמה וההדרדרות בחייה.
המאבק בין החשיבה הרציונלית המוקצנת לבין הדת מתבטא אצל מר אומה, רוקח העיירה, הטיפוס השאפתן והשכלתן אך הצבוע, ששאיפותיו לא כוללות דבר מלבד מעמד, פרסום ושררה. נוסף אליהם נראה כי פלובר סולד מאותם סוחרים בורגנים, קפיטליסטים קטנים, שיעשו הכל כדי להתעשר, המופיעים גם הם בין הנפשות הפועלות. גם שארל בובארי, בעלה של אמה – לכאורה הרופא הכפרי והפשוט, לא יוצא נשכר, ומייצג שכבה של משכילים לכאורה, חסרי נימוס וחינוך.
ובסופו של דבר, המסקנה המציאותית כל כך של אמה, שגם בניאוף יש שגרה. משמע, המציאות חזקה יותר מכל פנטזיה. עבור אמה, זה היה יותר מדי: המעקלים התדפקו בדלתה, השקרים התעופפו בכיכר העיר, ואהוביה הפנו לה את גבם. אמה ראתה את חייה, אותם הרסה במו ידיה, מגיעים אל סופם. ודווקא זה שאהב אותה כל השנים – בעלה שארל, שניצב לידה מבלי לדעת – הוא זה ששילם, בעיני, את המחיר הכבד ביותר, כשמת מצער זמן לא רב אחרי ששמה קץ לחייה.

קצת יותר ממאה וחמישים שנים אחר כך, נראה שכל אחת מדמויותיו של פלובר ממשיכות להתקיים גם בעולמנו. האדם מטבעו שואף תמיד ליותר, ולפעמים מקדיש את חייו לרדיפה עיוורת אחר אידיאל מסוים, שפעמים רבות הסיכוי להשיגו או להגשימו קלוש. ולמרות הכל, אם יש תובנה שחיזק בי הספר היא כי לנו – בני האדם, לא נותר לנו אלא להסתכל מסביב, להכיר ולהוקיר, להתבונן במשקפיים נקיים ובמבט מפוכח, ולדעת להוציא את הטוב ביותר ממה שיש. ובנימה אופטימית זו, שנה טובה לכולם!