#
ילד הודי מכפר נידח, שחי עם משפחתו בעוני שאינו דומה כלל למה שאנחנו קוראים "עוני" פה. הוא הראשון ממשפחתו שיודע לקרוא – אך לא הראשון או האחרון שהוצא מבית הספר אחרי פחות מחמש שנות לימוד, כדי שילך לעבוד ויתרום את חלקו לכלכלת המשפחה. מאמנים אותו מינקות להתרפס בהכנעה בפני כל מי שחזק ממנו (כלומר כולם) וזה מה שעושים כולם. הוא מיומן בלקחת על עצמו אשמה לא לו, כדי להתפרנס ומוכן לספוג הרבה מכות ועלבונות למען המטרה הזו. הילד הזה מתפתח לנגד עינינו לגבר הודי צעיר שחייו הם דוגמה לחיי העבדים השוררים שם, והפתרון שהוא מוצא לחייו הוא מצמרר ומתקבל על הדעת גם יחד.
לפני כמה שנים קרה בהודו מקרה שזיעזע אמות סיפים: זוג צעיר עלה לאוטובוס אחרי בילוי בעיר. קבוצה של נוסעים היכו את הבחור וזרקו אותו מהאוטובוס, אנסו באכזריות את הצעירה ובסוף זרקו אותה מהאוטובוס. הנסיונות להציל את חייה, שכללו העברתה לטיפול במקום שיש בו טיפול רפואי נאות, כשלו. היא מתה אחרי מספר שבועות. בסיפור של אדיגה נמצא ההסבר למקרה הזה (ולמקרים דומים נוספים שהתפרסמו). הוא מתאר סוג של שבועון אותו קוראים אלה שיודעים לקרוא (ומקריאים לאחרים) מבין המוני העבדים ההודים: תערובת של סיפורי אונס התעללות ורצח מלווים בתמונות שמפצים, כנראה, על החיים העלובים של המוני ההודים שחייבים להקריב הכל תמורת ארוחה, מקום לישון ומעט כסף לשלוח למשפחה.
לא רק בגלל המתואר לעיל הודו אף פעם לא משכה אותי. לא עניינו אותי ההתלהבות מ"האופי הידידותי" (שבספר הזה מקבל מראה ופרשנות טורדי מנוחה). לא הלהיבה או עניינה אותי "הרוחניות" המיוחסת להודים (שלדעתי היא פרי בורות של אנשי המערב בכלל). מאות מליוני בני האדם שחיים בתת היבשת, על עשרות השפות והניבים המדוברים בה, הקסטות הרבות המחלקות את בני האדם למעטים הראויים להתייחסות כלשהי ולרוב שאינם ראויים לכך. השחיתות שהיא חלק אינטגרלי מהחיים שם, חיי אדם שמחירם אינו שווה-ערך למחיר ארוחה, אלימות כבושה בקושי של אנשים החיים בצפיפות בלתי נסבלת, וחייבים לדרוך על חלשים מהם כדי לשרוד.
הספר כתוב כמכתב שהוא כותב לראש הממשלה הסיני במשך כשבעה ימים. זה ספר זועם ומעניין מאד. התיאורים שלו נשמעים אותנטיים ואמינים, התרשמתי מהאומץ של אדיגה לכתוב את מה שכתב על מולדתו ולספוג – קרוב לוודאי – המון אש מבני עמו הפטריוטים (לפחות אם הוא היה ישראלי שכותב ספר כזה על ישראל הוא היה מגולגל בזפת ונוצות וסופג המון דברי שיטנה וזעם קדוש...) אדיגה שהיה אחד הזוכים הצעירים ביותר בפרס הבוקר היוקרתי על ספרו, היה גם אחד הבודדים שזכה בפרס על ספר ביכורים.
אבל – אדיגה לא היה שייך לאוכלוסייה ההודית עליה כתב. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה, אנגלית היתה שפות אמו, הוא למד בבית-ספר מיוחס בהודו והשלים את השכלתו באוניברסיטאות נחשבות באנגליה ובאוסטרליה. הוא חי בהודו אבל תמהתי מאיפה הוא יכול לדעת את מה שכתב בספר, על אנשים שרחוקים ממנו כנראה כמו שהם רחוקים ממני.
שלל הספסל הפעם הוכיח את עצמו. זה לא ספר נעים (למרות שהוא קריא ומעניין מאד) אבל הוא מספר לקורא(ת) דברים שהיא לא ידעה. לא מזיק שהוא כתוב עם הרבה הומור ותיחכום שמתאימים, לפי דעתי, לקורא המערבי ועוזרים לו לבלוע את הצפרדעים שאדיגה מחליק לו לגרון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
