#
הוא קצת נשכח לאחרונה, מוהם. בזמנו היה אחד הסופרים הפופולריים ביותר, סופר פורה שכתב בכמה ז'אנרים – סיפורים קצרים, נובלות ממוקדות, רומנים, ספרי ריגול.
הסיפור הזה יצא לאור ב-1932 ומדגים היטב את כתיבתו של מוהם. חבורה מקרית של אנשים – שלכל אחד מהם סוד משלו – נקלעת יחד לאחד האיים בדרום מזרח אסיה. האחד הוא דוקטור סונדרס – רופא מחונן שנטש מסיבה לא ידועה פרקטיקה מצליחה בלונדון ומתגורר עם משרתו הצעיר באחד האיים, שם הוא מטפל מעט באוכלוסייה המקומית, מעשן אופיום וצופה בחיי אנשים בדרך צינית ופילוסופית. עוד אחד הוא רב-חובל נוכל (מזכיר מאד את אביה של לייזה דוליטל ב"גבירתי הנאוה" – שקרן, רמאי, עבריין לעת מצוא, מאמין באלוהים וירא מזוגתו), שהוא אשף מקצועני כשהוא על הים. צעיר אוסטרלי יפהפה, המשוטט עם רב החובל הנ"ל בגלל אירוע עלום שקרה לו באוסטרליה. על האי הם פוגשים צעיר דני מגושם ורב-כוח, תמים ורואה טוב בכל אדם וגם מנהל אחוזה חקלאית, שהיה מורה בעברו באנגליה ושאיפתו בהווה לתרגם שירה אפית פורטוגזית (שאולי מאה בני אדם יהיו מעוניינים לקרוא את זה, כשיושלם התרגום, כדברי מוהם) ואת בתו היפה להלל.
מוהם הוא רב-אמן בתיאורים ובטוויית סיפור. הוא בונה את סיפוריו נדבך על נדבך, כך שאתה מכיר היטב את הדמויות ומבין את הקטסטרופה אליה הם דוהרים. מאפיינים חזקים של מוהם הם הבנה פסיכולוגית עמוקה של אנשים, מחסור מוחלט ברומנטיקה וזווית ראייה צינית וסרקסטית. מוהם מצהיר שיצר לב האדם רע מנעוריו (או אם לא מנעוריו – מהרגע שהשתחרר מתמימותו). הוא מעדיף בבירור את דמויותיו הגבריות, מעריך מאד תמימות (שיש, לדעתו, לצעירים וצעירות) הדמויות הנשיות שלו הן פתייניות ומניפולטיביות או סתם חורשות רע - כאשר אינן נערות צעירות מאד, תמימות ויפות, או אמהות. דמותה של אשת רב החובל – שאינה מופיעה בסיפור אלא בדרך של סיפורי בעלה – היא מופת וסמל למה שמוהם חשב על נישואים וזוגיות, אם גם היא מתוארת בצורה מצחיקה והקוראת חושבת שמגיע לבעלה הנוכל מישהי כמוה, לאיזון.
מוהם חי כנראה כל ימיו בין סתירות. הוא נולד להורים אנגלים בפאריז והיה דו-לשוני (ומגמגם). בגיל 11 התייתם ונשלח לפנימייה באנגליה – שאפשר לנחש שלא ליקק בה דבש. הוא היה מרגל במלחמת העולם הראשונה וסידרת סיפוריו המרתקים על המרגל אשנדן היתה – כך אומרים – ההשראה לסיפורי ג'יימס בונד. הוא חי תקופות במזרח וחלק מסיפוריו מתרחש באותו אזור. קראתי לא מעט מסיפוריו ומהרומנים שלו. מקובל לומר ש"הפרוטה והירח" הוא ספרו הטוב ביותר. אך מבחינתי "הצעיף הצבעוני" הוא הסיפור הטוב ביותר שלו שקראתי, מאפיין את כתיבתו והשקפת עולמו. ניתוח חד ומריר בנפשו של גבר שאהבתו נדחית והוא מחפש לו נקמה.
אהבתי את הספר. למרות השנים שחלפו מכתיבתו והשקפות העולם שחלפו(?) מהעולם, אנשים הם אנשים, עם יצרים שאיפות ותמונת-עולם מסוכסכת. מוהם מזכיר לי שסופרים שכתבו עוד לפני שנולדנו הכירו את סוד התיחכום, גם אם אנחנו נוטים לחשוב, לעתים, שהוא פטנט רשום שלנו ושל דורנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
