שנת 1990 בספרים

לקסיקון הדתות מקיף את ההיסטוריה של הדתות המוכרות בעולם ונכתב על ידי כותבים רבים, בעלי שם בתחום.
מדובר בספר אנגלי במקורו. לא נכתב מי ערך את המהדורה העברית ומי תרגם (גם ג'מיני לא הצליח לעזור בנושא).
דפדפתי במספר ערכים ונהניתי לראות שמדובר בלקסיקון מעולה.

אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

הספר הזה חובר לרשימת "נצחיה קוראת ציונות" למרות שמבחינת התוכן והאישיות המדוברת יש כמה ספקות האם באמת מפעל החשמל במדינת ישראל שהותנע על ידי פנחס רוטנברג היה אכן עשייה ציונית פרופר, והאם רוטנברג עצמו הוא דמות מרכזית בעשייה הפוליטית הציונית שהובילה את המאבק במנדט הבריטי, יסוד מוסדות אוטונומיים ציוניים ולבסוף הקמת מדינת ישראל. את הספר מצאתי כמובן בספריית הרחוב, ובתוכו היתה חתימת שייכות בכתב רועד וציון שהוא התקבל כמתנה מחברת החשמל.

יש לי סימפטיה משפחתית לחברת החשמל, שכן סבא שלי היה עובד של החברה במשך עשרות שנים. הוא התחיל את עבודתו כסבל קצת אחרי שהגיע לארץ כפליט שואה נטול כל, בשעות האין פנאי אחרי העבודה הוא היה שוזר כפלי פלדה, ולאחר שהתחתן וסבתא לחצה - הוא הגיע לפסגת השאיפות והיה פקיד עם קביעות, חשמל חינם לכל החיים והטבות שונות אחרות. אלא שלא תמיד החשמל היה זוהר, ובשנות העשרים של המאה העשרים כשפנחס רוטנברג הציע מפעל לחישמול הארץ, זה היה נראה חלומות באספמיה.

איך כותבים ביוגרפיה של אדם שמת מזמן? אם הוא גרפומן כמו דוד בן גוריון אין הרבה בעיה כי יש אלפי עמודים של מסמכים, מכתבים, תכתובות חצי רשמיות, נאומים, פרוטוקולים וזכרונות. אבל מה עושים במקרה של אדם סגור ששמר את מחשבותיו לעצמו, לא הרבה לשתף אחרים ולא ניהל יומן? הרבה פעמים כותב הביוגרפיה מנסה ליצור תמונה פנימית בעזרת ריאיונות עם מגוון אנשים הקרובים לדמות. אבל אם כל הדור כבר הזדקן והלך לעולמו גם זה לא קיים. ונשאר אולי מה שאנשים אחרים טרחו לכתוב ביומנים שלהם או בספרי הזכרונות של עצמם. במקרה של רוטנברג כותב הביוגרפיה מתמקד הרבה בכרונולוגיה ובעשייה, ובדברים שנאמרו או נכתבו עליו בידי אחרים. מטבע הדברים נוצרת ביוגרפיה מקצועית ועניינית ואין בה הרבה פיענוח על היבטים אישיים פנימיים של האיש. ואולי גם זה חלק ממהותו.

פנחס רוטנברג, המהפכן הסוציאליסט שהגיע מרוסיה ומחשיבה על היטמעות במרחב הרוסי, אל מדבר פלשתינה, אל הציונות והקים בה מפעל קפיטליסטי, שעשה דברים למען היישוב היהודי בישראל המנדטורית, אבל גם קיים קשרים עם שלטונות המנדט, העסיק ערבים, יצר מו"מ עם המופתי ומנהיגים נוספים והקים תחנת חשמל בנהרים, מקום שבסופו של דבר הוצא מתחומי המדינה שבדרך. איש רב סתירות, רב פנים, שהקים חזון בלתי נתפס. הקריאה בספר, בגלל ריבוי השמות והאישים, היא קצת כמו סיור רחובות בארץ. בין בן גוריון לוויצמן לכצנלסון ולפרסיץ', עוד ועוד רחובות ואז עולה השאלה למה בעצם אין רחוב רוטנברג. והתשובה היא כי הוא לא היה מעוניין בהנצחה כזאת, ואף כתב זאת בצוואה שלו. זה נכון שהיו עוד אישים שכתבו דבר כזה בצוואה, אבל במקרה של רוטנברג היא באמת נשמרה.

היה מעניין במידה, עם הרבה מידע שלא הכרתי. הרבה מאנשי התקופה היו או ציוניים או מחוץ לעשייה הפוליטית. אדם שהיה עמוד תווך אבל לפעמים בעין הסערה והעשייה ולפעמים נקט באמצעים שונים עד כדי חציית קווים הוא דמות שונה בנוף הציוני, וזה מה שסיקרן. עם זאת הספר ארוך מאוד, שני כרכים כולל הערות, ולפעמים גם השרה תחושה נוקדנית ויבשנית. מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד.

בנערותי קראתי מספריה של דבורה עומר, אבל לספר הזה לא התוודעתי והנושא המועלה בו לדיון נראה לי חשוב ולכן החלטתי לקרוא ולהתעמק. במרכז הספר מורן, נערה בת 16 שבעקבות איחור משמעותי בקבלת המחזור, עולה בה החשד שנכנסה להריון, לאחר לילה של לינה באילת עם החבר שלה תומר בן ה -17.
לא ארחיב ואגלה האם אכן נכנסה להריון או שלא, הספר ממוקד יותר בחששות ובפחדיה של מורן מהרגע שבו עולה בה החשד ועד לרגע שבו היא אוזרת אומץ לשתף את סביבתה הקרובה בדבר שטורד את שלוותה עד מאד. בנוסף מתוארים הצעדים בהם נקטה בניסיון להתמודד לבד. במהלך הקריאה עלתה בי השאלה: האם מורן התמודדה נכון עם המצב? ולצערי אני חושבת שהתשובה שלילית. למרות שמורן מוקפת בהורים דואגים (ויותר מכך- אביה רופא נשים) ולמרות שהחבר שלה לצידה, במשך שבוע שלם מורן מרגישה מאד לבד בעולם, לחוצה ומבולבלת. התנהגותה שנראית מאד מוזרה לסביבתה, מרחיקה ממנה את החבר שלה, דווקא בזמן שבו היא זקוקה לתמיכה הגדולה ביותר שהיא יכולה לקבל.
לדעתי בכך טמונה חשיבותו של הספר: למרות השנים הרבות שעברו מאז יציאתו של הספר לאור (הספר יצא לאור בשנת 1990), בטוחה שגם כיום יש נערות שמוצאות את עצמן בסיטואציה דומה ויוכלו להזדהות. לנערות שכבר נמצאות באותו מצב מסובך, הספר עשוי לספק כלים להתמודדות נכונה יותר מדרך התמודדותה של מורן. בנוסף מספק הספר מידע מאד חשוב לגבי השאלה לאלו גורמים מקצועיים כדאי לפנות במידה והנערה כבר נקלעה למצב הזה (דלת פתוחה).
גם לנערות שלא הגיעו למצב של חשד להריון הספר עשוי להועיל. לדוגמה: הספר עשוי לפתוח פתח לדיון על קיום יחסי מין בדרך בטוחה, כלומר מה לעשות כדי שלא להגיע למצב המסובך המתואר בספר. בנוסף מספק הספר מידע על מושגים שאולי לא ידועים או לא ברורים לנערה ממוצעת. למשל: מניחה שלא רבות מהנערות יודעות שקיים מושג הנקרא הריון בתולין עליו דובר בספר די בהרחבה. לסיכום: לדעתי הלבטים של בני הנוער בנושא המיניות לא השתנו בבסיסן מהלבטים שליוו בני נוער בשנות התשעים ולכן הספר רלוונטי ומומלץ גם כיום.

מגילת רות היא אחד הסיפורים היותר יפים וניתנים להזדהות בתנ"ך.
בפרוזה קטנה אבל מבריקה (וכאן תודתי למפרש יאיר זקוביץ, שעומד על כל הטכניקות הספרותיות שיש כאן והאיר אותן עבורי) היצירה הזו מספרת על גאולה אישית ולאומית, בנוף הפסטורלי של בית לחם עת הקציר.
בדיוק קראתי את שיר השירים בפירושו של זקוביץ, והמעבר לרות מרגיש כל כך חלק וטבעי, לא רק בזכות זהות המפרש או פורמט המגילה, אלא כי אהבה משחקת בשתיהן תפקיד מרכזי, שאני חושב שפחות נוכח ברוב ספרי התנ"ך האחרים.
כל האינטרקציה בין שלוש הדמויות הראשיות - נעמי, רות ובועז - היא מלאת אהבה טבעית ופשוטה, קרבה כזו, הרגשה אנושית יותר מאשר רוב ספרי המקרא.
אני נהניתי מהעדינות של המגילה בתיאור היחסים של רות ובועז, הרמיזות והצנעה. פחות כותבים כך בימינו (ולמען האמת, גם בעת העתיקה לא תמיד כתבו כך. רק לחשוב על סיפורים מהמיתולוגיה היוונית למשל) וזה היה מרענן במידת מה.
החיבור בין הלאומי לפרטי והחסד האלוהי המרחף מעל שניהם גם הוא מבוצע באופן יפה ועדין. אלוהים לא נמצע כאן front and center, הוא יותר נוגע באירועים בקצוות שלהם - מסיים את הרעב בפרק א', ומביא לרות ובועז בן בפרק ד'. במרכז נמצאת הפעילות האנושית במסגרת הנסיבות ובהתאם לחוקי התורה.

"ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך."

אידל כמו אידל, הכי יסודי, הכי יבש, על גבול הטרחני, אבל מדוייק ומחוייב. בקיאותו בנושאים מקיפים, חריגה בתחום.

המלצה חמה ביותר על ספר:
"סמוראי"
מאת שוסקו אנדו
מעבר לעלילתו הסוערת, הקולחת, והמרתקת, מהווה ספר זה מסמך מטלטל על תקופה סוערת בתולדות יפן שבה השוגון טוקוגאווה אייאסו הכריז מלחמת חורמה קטלנית על הנצרות ביפן, מה שהביא בסופו של התהליך הברוטאלי לסופה של תקופה הקרוייה "המאה הנוצרית ביפן".
הספר מעמיק אל תוך נפשם של היפנים השונים שהיו מעורבים בתהליך, בעיקר אלה שהתנצרו, ואל נפשו של מיסיונר נוצרי אדוק שעסק בכך בכל הנחישות והיצירתיות והאומץ שניתן להעלות על הדעת.
העלילה עצמה היא סיפור אפי של מסע חוצה יבשות ופריצת גבולות ייחודי בעוצמתו ומהפכנותו כשברקע פוליטיקה ותככים שכנראה היו מאז ומתמיד אחד הכוחות הכי חזקים שהניעו את החברה האנושית.
מומלץ ביותר!

פעם הכול היה שונה. נניח, בשנות השמונים בירושלים. יכולת לשבת בקפה עטרה ואח"כ לרדת לכיכר ציון, לראות מה חדש בחנות הספרים ירדן, ולנשום קצת מעשן האוטובוסים שחולפים ברחוב יפו. כולם סביבך מעשנים, כל הזמן ובכל מקום, מזגן - בדירה, במשרד או במכונית - הוא המצאה מד"בית שאיש לא שמע עליה. לשוטרים באגף החקירות העירוני קוראים בלילתי, אלפנדרי, מועלם ואוחיון, ואילו בסגל המחלקה לספרות בקמפוס הר הצופים תוכל למצוא את תירוש, דודאי, אייזנשטיין, שי, וצרלמאייר. נדמה לי שיש כאן איזה דפוס, אבל אני קצת מתקשה לזהות אותו, אולי כי לא למדתי בחוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח, אותו מבצר צלבני שהחליף את הדשאים של גבעת רם, וגם כיום, בסוף הרבע הראשון של המאה ה-21 שומר על איכויותיו המבוכיות. (אגב, מאיר שלו כתב פעם קטע נהדר על הלבירינת - כמה פעמים זוכה אדם בחייו להשתמש במילה הזו - בפסגת הר הצופים)
רב פקד אוחיון הוא גם זה וגם זה. הוא שוטר, אבל יש לו יד ורגל באקדמיה וספציפית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, ולכן כשפוקדים את החוג מעשי רצח נוראיים שלא מעלמא הדין, אין מתאים ממנו לפענח את התעלומה. הרומן נמרח קצת, כשלהליך הפלילי מתווספים הרהורים פילוסופיים על מקומה של האמנות ועל ייחודם של האמנים בין שאר בני התמותה, וכל מיני רפלקסיות ואינטרוספקציות וזכרונות וקונפליקטים אישיים וזוגיים של הבלש עצמו, ויש גם אפיזודה לא קצרה שבה מפוענח שירו של נתן זך "את שערו של שמשון", מכל טוב, בקיצור. הקצב מעט איטי, אני חושב, בהשוואה לספרי הבלש של ימינו (אם אינני טועה, בתיה גור הייתה חלוצת הז'אנר בעברית, או עכ"פ אחת החלוצות) אך למרות זאת הרומן מהנה, מותח לפרקים, ומומלץ.

איפשהו באמצע הספר ידעתי פתאום מי הרוצח ומה המניע לרצח, בוודאות מוחלטת.
ולא הייתי בטוחה אם זה הזיכרון מהפעם הקודמת שקראתי אותו שצץ פתאום אחרי מחצית הספר - כי עד אז לא היה לי מושג, או ניחוש מוצלח על בסיס כל מה שקראתי עד כאן.
אבל זה לא באמת משנה.
כמו בספר הקודם - פתרון התעלומה הוא לא עיקר העניין.
בתיה גור איננה אגתה כריסטי, לא תמצאו פה בניית אליבי מתוחכמת או הפתעה מרעישה בסיום הספר.
מה כן יש פה?
ספר בשל ומעניין יותר מהספר הקודם.
יכול להיות שאני מוטה, הספר הזה עוסק בספרות והספר הקודם - בפסיכואנליזה. ואני, מה לעשות, מתעניינת יותר בספרות מאשר בפסיכואנליזה.
אבל נראה לי שהספר הזה אובייקטיבית טוב יותר.
שוב אנחנו נחשפים לדמות של מיכאל כאאוטסיידר נצחי, כמי שלא לגמרי משתייך לשום מקום ולשום חברה. הספר הזה מחזק את התכונה הזאת שלו כתכונה שמאפשרת לו להיות חוקר מעולה של מקרי רצח שמתרחשים בתוך קבוצות סגורות: העובדה שמיכאל רגיל להשקיף מבחוץ ולא להשתייך מסייעת לו להבין את הכללים הלא כתובים של הקבוצות שהוא חוקר ולגשת אליהן ללא הנחות מוקדמות שנובעות מהמקום אליו הוא משתייך. הוא הרי לא משתייך לשום מקום.
גם בספר הזה, כמו בקודם, התכונה הזאת הכרחית כי הרצח נובע ישירות מתוך כלליה של הקבוצה הסגורה, החוג לספרות במקרה הזה. מתוך עולם הערכים שלה, התפיסות, האמונות וסדרי העדיפויות שלה.
וכראוי ליצירה שעוסקת בספרות, יש פה אנלוגיה בין מיכאל, הנאה, המחוזר, לבין דמות הנרצח - המשורר והמרצה שאול תירוש, גם הוא חביב הנשים. אלא שהאנלוגיה הזו הולכת ונהיית ניגודית לאורך הספר: מיכאל הוא אדם אמפתי, סובל מאהבה נכזבת. תירוש היה אדם מרוכז בעצמו, שובר לבבות בלי למצמץ ובלי להתחרט.
וגם אנלוגיה לדמות הרוצח/ת. הרצח מתבצע כשערך מקודש בעיני הרוצח/ת נשבר, מתגלה כשקר. גם מיכאל חווה שבר כזה, בעוצמה פחותה, כשמי שנראה לו שמייצג חיים אידילים, מעוררי קנאה, משפחתית ומקצועית - מתגלה כסדוק ללא תקנה.
החטא ועונשו שנזכר בספר כמעט באופן אקראי מהדהד בוידוי הסופי של הרוצח/ת: כמו רסקולניקוב שהאמין שאנשים מסויימים, עליונים, אינם כפופים לחוקי המוסר הרגילים החלים על שאר בני האדם כך גם כאן מתבצע רצח מתוך תפיסה דומה.
ובין לבין, עיסוק בספרות, במהו שיר טוב, בפער בין משורר למבקר.
בסך הכל ספר מעניין ומעמיק, שרובו עוסק בנפש האדם ויש בו רק מעט עבודת בלשות של חיפוש טביעות אצבעות ובדיקת ספרי חשבונות, עבודה מהסוג שגרמה לספר הקודם בסדרה להיראות מיושן מאוד ואילו בספר הזה - פער הזמן מורגש יותר בגלל רוח התקופה וההקשרים ההיסטוריים, כמו מסך הברזל והקשר עם יהדות ברה"מ, ופחות בגלל הטכנולוגיה המיושנת.

הספר פותח בוקר רגיל של ארתור דנט שברגע אחד הופך ליום הכי מוזר בחייו, כשכדור הארץ נמחק והוא מוצא את עצמו קופץ לטרמפ בין־גלקטי יחד עם חברו פורד. מכאן מתחיל מסע הזוי וכיפי.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היה מה שקיוויתי ואפילו יותר: קליל, מטורף ומלא הומור שאני ממש מתחבר אליו. צחקתי בקול מספר פעמים, בעיקר בזכות הדמויות והדינמיקה ביניהן.
ספר קצר, זורם, פשוט לא רציתי שיגמר. לשמחתי זה רק החלק הראשון מיקום של ספרים, סדרות וסרטים - הנה אני בא! 4.7/5

הספר הזה מכיל חמישה חלקים, שניים מתוכם בבית המרפא ולנוכח הים התפרסמו בנפרד כספרונים. אותם לא אסקר. גם סיפור קצר בן שני עמודים לא.
החלק הראשון שאסקר שמו כולם יצאו לקרב.
מי בעצם לא יצאו לקרב? ובכן, אלה שמוצאם אינו צרפתי, והרי בצרפת עסקינן. לא רק לא צרפתי, אף יהודי הוא. הצרפתים חוששים מגיס חמישי, חוששים ממרגלים ורוצים שכל מי שיהודי הוא ואף אוסטרי בעברו, יואיל ויתכבד ברישום בז'נדרמריה המקומית. אז וייכרט הלך ונרשם. ומשרשום היה, נדרש יום אחד באוקטובר, כן אוקטובר, שלאחר ספטמבר, תחילת המלחמה, מלחמת העולם השניה, לבוא ולהתייצב. נאמר לו כי יצטרך להישאר ליומיים, מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שלושה, במקום כדי להיטיב הבדיקה עמו. שיודיע למי שצריך. הן אשתו ממילה חולה ונותרה בבית, הבת הקטנה והיחידה אצל השכנה תיוותר והכל יסתדר. וכך נמצא וייכרט עדיין תחת אותה בדיקה ושנתיים עברו, כל פעם הוא עובר דרומה עם שאר ה"חשודים", שברור כבר שהם לא חשודים, אבל זו דרכו של עולם, עולם תחת מלחמה, כולם חשודים, כולם רעבים, כולם סוחרים בסבל ומתבחשים כדי להיטיב לחיות עוד יום, להעביר עוד לילה ועוד ארוחה, לקבל עוד מכתב מהבית ולפעמים אפילו מותר לקרוא עיתון ולדעת מה קורה בעולם ובעולם לא קורה טוב. ובעודו ברכבת הנעה דרומה, יש כאלה הנשבעים שכבר עברו את מרסיי, רק שאם נוסעים מהצפון לדרום בקו ישר ועוברים את מרסיי, מגיעים לים...
לווייכרט אין מזל, אם מזל הוא העניין כאן. בן ארבעים ושמונה הוא בתחילת המעשייה, שמנחם פרי המתרגם והעורך סבור כי קפקפאית היא. ולמה קפקפאית? משום שהגיל הזה היה אמור להתיר לווייכרט לצאת לחופשי, אלא שהוא פשוט לא הגיש בקשה. משהגיש, המסמכים שלו כבר עברו הלאה. אלא ששנתיים כולם עוברים ממחנה למחנה, מקבלים קצבה, קונים מעט ממתקים ועיתון והחופש לא מגיע.
החלק השני, הממשי והאחרון הינו היומן שכתב בין השנים 1912-1922. בעבר קראתי על חייו של פוגל ספר מאת דן לאור. היומן חיזק את מה שידעתי ומספר מפי הסוס על מאבקיו של פוגל עם הרעב, עם הבדידות, עם מאסרו בווינה כאזרח שלא ידועים מעשיו בעת מלחמה. פוגל מנסה ללמד, מנסה להגיע לעיר הגדולה, מנסה לקבל הכרה כלשהי. מנגד, פוגל לא רוצה להיות מורה בבית ספר מסודר, עבד זמנית בקרן הקיימת ופרש ולבי עם אדם שתרם לספרות ולשירה תרומה יפה כל כך.