#
הגעתי עד עמוד 94 מתוך 147 עמודים בספרון הזה, איבדתי את הריכוז, השתעממתי ונטשתי.
147 עמודים של מונולוג (?) של כומר זקן, חובב ספרות וחובב ביקורות. אין פה פרקים, אין פה פיסקאות. יש נקודות ופסיקים (נודה על חסדים קטנים. אלה הכרחיים אך לא מספיקים) הוא מדבר באופן אסוציאטיבי בלי להפסיק כדי לנשום. רוב האיזכורים שלו, הנוגעים לתרבות ולהיסטוריה הצ'ליאנית, אינם מוכרים לי, לצערי, ואינם מעניינים אותי במיוחד (ואני בהחלט מוכנה לכך שצ'יליאני כלשהו יגיד אותו דבר עלינו ועל חיינו)
אין פה סיפור. זו דרשה ארוכה שאם היתה מסופרת בדרך קוהרנטית, יכלה אולי לעניין אותי. בסופו של דבר לצ'ילה, כמו למדינות אחרות באיזור, יש היסטוריה מעניינת ודרכים לא-צפויות לשרוד מכות טבע כמו משטרים רצחניים. ראיתי שאנשים שאני מעריכה את טעמם אהבו את מה שקראו בספר ואף סיימו אותו. אפשר להאשים בזה את טעמי הספרותי הלא מפותח, את הצורך שלי בסיפור ועלילה, את הקושי שלי להתחבר למלים שהן תודעה אסוציאטיבית של מישהו אחר ואינן מתחברות לדימויים שלי.
זה עוד "ספר ספסל" שנראה על פניו מבטיח והתברר כלא בשבילי. הוא ישוב לספסל ואני מקווה שהקורא הבא שיאמץ אותו יהיה אנין יותר ממני.


















