על כוס קפה מר, נטול קוביות סוכר, מול דפים ריקים, צפים ועולים זיכרונות העבר של ח'אלד, גיבור ספרה של אחלאם מסתע'אנמי. מסתע'אנמי, סופרת ומשוררת אלג'ירית, בחרה להגיש את הסיפור, בגוף ראשון, מפיו של גבר, הנושא על גופו את צלקות המלחמה לשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי. גבריות ונשיות הם מוטיבים מרכזיים בסיפור זה. גבריות חלופית המנסה לטשטש את הגברתנות הצבאית, ונשיות הנעה בין המסורתיות למרדנות.
ח'אלד, צעיר בשנות העשרים לחייו, מצטרף למאבק המזויין לשחרורה של אלג'יריה. כדורי המלחמה, המפלחים את זרועו השמאלית וגורמים לכריתתה, קוטעים את שירותו והוא נאלץ לשוב לביתו. נטול זרוע שמאל שב ח'אלד לביתו כשלפניו משימה, לדאוג לרשום את בתו התינוקת של מפקדו וחברו, טאהר, שנותר בחזית, במרשם האוכלוסין של העירייה בשם שהעניק לה – אחלאם. אלג'יריה זוכה בעצמאותה בשנת 1962, אולם שחרורה לא הביא עמו בשורות לשיפור חיי האוכלוסייה, ולאכזבת אלג'ירים רבים התברר כי עידן העצמאות סובל מתחלואים ומצוקות, כאלו שעוררו ואף החריפו פערים כלכליים וחברתיים, והסערות הפוליטיות לא אחרו לבוא. המורדים הפכו לעריצים שכבשו את השלטון במדינה, והשחיתות הפוליטית תפסה את מקומה. ה"מהפכה התרבותית" שהתאפיינה בתהליך ערביזציה של החינוך והתרבות האלג'ירית, גרמה לפילוג בחברה והשפה הפכה לזירת מאבק חברתי-פוליטי בקרב החוגים השונים במדינה. בעוד שהאליטה העדיפה את השפה הצרפתית, שנחשבה לשפת המודרניזציה, סברו אחרים כי יש להתנתק משפת האויב הקולוניאליסטי ולחזור לשורשים, לשפה הערבית.
ומה יעשה צייר נכה אשר מרגיש רדוף במולדתו, שאינה מכבדת את כישרונו, כי להבדיל מכתיבה, ציור נחשב לסוג של סטייה תרבותית, ושאינו מוכן להתמקח על חירותו ולהמשיך לשתוק, שכן "בשנותיו הראשונות לומד האדם לדבר, ובשארית ימיו מלמדים אותו המשטרים הערביים לשתוק" - יפנה למערב. וכך ח'אלד מחליט להשאיר את לבו במזרח ועושה דרכו אל המערב, אל צרפת. בגלותו בצרפת, מבסס ח'אלד את מעמדו כצייר כשמקור השראתו הוא תבנית נוף מולדתו, הגשרים של מחוז קונסטנטין. אך גבר שמרן ומסורתי כמו ח'אלד אינו מסתגל בנקל לחיי המערב, וגם חיי הזוגיות נמדדים לפי הכריכים שאוכלת האישה, כי מי שבא מתרבות של נשים שהקדישו את חייהן למטבח ולהכנת אוכל מנחם ליקיריהן, אינו מסוגל לאהוב אישה החיה על אוכל מוכן. שלא לדבר על הלבוש, שברוח המודרניזציה, התקצר לו במרוצת הזמן.
עשרים וחמש שנה אחרי, ומכל התערוכות בעולם, פוסעת לתערוכת ציוריו בחורה צעירה, אחלאם שמה. היא- סופרת צעירה הכותבת בערבית ומדברת בצרפתית, משכילה ומרדנית מאמינה, הקוראת תיגר על מוסכמות אבל גם לחופש יש גבולות. הוא- מצייר "געגועים" מהלכים על גשרים. ושניהם – שרידי מלחמה. המפגש ביניהם מספיק בשביל להצית את אש האהבה בגבר כבן חמישים, הנסחף בטירוף האהבה והחושים. וכשהאהבה נכנסת, התבונה מתעופפת.
זה אינו ספר שירה אבל זהו שיר הלל לגעגועים ואהבה למולדת, אלג'יריה ולעיר קונסטנטין. קולה של הסופרת נשמע מפי ח'אלד ואחלאם, אם כי בספר יש מיעוט דיאולוגים ורובו מבוסס על זיכרונות עבר. זהו סיפור אהבה שהוא כציור של אשליה אופטית הגורם לקורא להתעמק במילים ובמשפטים, רבי המשמעות, שוב ושוב. ובמיוחד זהו סיפורו של דור, דור מאוכזב של עידן הפוסט קולוניאליזם, שחלומות השחרור התנפצו עבורו. כתיבה פואטית עטורת דימויים, אם כי לעיתים קצת דחוסה, הגורמת ללכת בה לאיבוד, לטוב ולרע.
מילה טובה לתרגום, מעיר ומאיר העיניים, של מיכל סלע. ולאחרית הדבר הקצרה של אורית ואקנין-יקותיאלי, התורמת להיכרות של הקוראים עם הסופרת וההיסטוריה של אלג'יריה.
**************
הרומן משובץ, בין היתר, באזכורים של אנשי תרבות שונים, אחד מהם ז'אק ברל. אז ברוח הרומן וגם למי שבא להיזכר באחד משיריו היפים: "Ne Me Quitte Pas" (אל תעזבי אותי) : https://www.youtube.com/watch?v=i2wmKcBm4Ik
