הספר הזה מכיל 7 סיפורים קצרים של מורקמי ומטבע הדברים צריך לפרט לגבי אותם סיפורים. אז ככה.
בעצם, אין מצב שאפרט בנוגע לכל סיפור. חובבי מורקמי המושבעים ממילא קוראים כל ספר שכתב ויכתוב, כולל את רשימת המכולת שלו. גם את הספר הזה יקראו ולכן אפשר לתאר באופן כללי ולא לתת סקירה של כל סיפור.
מורקמי מתאר גברים במצבים שונים בהם הם באים באינטראקציה עם נשים ומה זה עושה להם, מזקפה ועד התאבדות, מעונג עד חידלון. לקרוא ספר חדש של מורקמי זה כמובן להכנס לנעל בית ישנה ונוחה. גם הפעם זה לא שונה.
בכל סיפור יש תחושה שתמיד היינו שם, מבקשים עוד מהעונג שמורקמי מעתיר עלינו מדי פעם, מערסל את נשמותינו, מביא נחת כמו ששום סופר כמעט לא יכול. גם כשמדובר בגברים מטופלים, נבגדים, מאוהבים עד טפשות, ובכל אינטראקציה אפשרית עם אשה, מבחינת מורקמי יש משהו מיוחד בקשר הזה ולעיתים התוצאות הן, נו, תוצאות.
אפשר לומר שהסיפורים אינם אחידים ברמתם, אפשר לומר שזה לא הדבר הכי טוב שמורקמי העתיר עלינו. אז אמרנו ונאמר, ובאידיש זה נשמע יותר טוב, אלמלא זה היה במקור ביפנית ותורגם, משום מה, מאנגלית.
קראו. מורקמי הוא אזור הנוחות הגדול והמיוחד של הקוראים, אם הם קוראים לעצמם קוראים.

ואתמול אחרי עבודה שיח נפלא תפס את אזניי בין שני עובדים שהם הרבה אחרי הפנסיה. לפחות 75 ויותר שנה חרושים להם באהבה על הפנים. היא, הציעה לו שקית תפוחים. והוא אמר לה, ששונא תפוחים שלמים אבל לא יכול לחיות בלי פאי התפוחים של אשתו לכן ייקח בשמחה. והוסיף, שהוא מחכה כל יום שישי כמו ילד לפאי תפוחים שלה. ואני חשבתי לעצמי איזה דבר נפלא ומפרגן לומר על בת זוגתך גם אחרי 60 שנה. ומה הסוד לדבק הזה שמדביק זוגות לאורך זמן.
אז מי יכול לומר אם בחיים אנחנו קושרים עצמנו לסירה הנכונה והכוונה של מורקמי לאישה הנכונה. הרי לעולם לא נוכל לדעת. זו תעלומה שמגלים לאורך השנים. ומי יכול לומר שלא נשבר לו הלב לפחות פעם אחת מאהבה שאהב עד כלות. ואיך זה קימט לו את האיבר הזה שקוראים לו לב.

הספר כולו מספר על נקודות מבט של גברים על נשים ובלי נשים. מלא סיפורים של לבבות שבורים ועל דקויות של רגשות מתעצמות ונחלשות או נשברות לחתיכות. 7 סיפורים קצרים. על רכושניות של גבר לאישה או על קנאה הרסנית לדוגמא: כשמתברר שבת הזוג בגדה בגבר חדשים שלמים והיא לא ידעה שהוא יודע, וכל מה שחשב הוא למה? מה הוא מחסיר ממנה? והחוסר הבנה וידע מדוע בגדה הביא לרגש נקם גדול שלו. חלק מהסיפורים הם על בדידות או על חוסר התאמה או אהבה גדולה בין זוגות...
הרבה מהסיפורים הם על בגידה של האישה בתוך מערכת זוגית כשברקע משבר שקרה שהיא או הוא לא הצליחו להתגבר על המשבר ותמיד אחד מבני הזג נקרע מבפנים באופן טוטאלי כי היה מסור לאהבה מדי. או כי לא יכול היה לסבול אישה ששיחקה עם כמה גברים במקביל והוא היה אחד מהם ואז איבד את התשוקה לחיות. יש סיפורים של גברים שהחליטו שהם לא רוצים בכלל קשר קבוע ושמחים בקשרים מזדמנים. אך גברים אילו היו מודעים להשלכות שיזרקו אותם למען חבר קבוע או נישואין בכל רגע נתון.
באחד הסיפורים לאחר שהבעל תפס את האישה עם חברו הטוב, הוא לקח את עצמו התפטר מהעבודה, נסע רחוק, פתח פאב והתגרש. כל מה שהיה לגברת לומר הוא" כפתרנו את הכפתורים לא נכון". לפעמים נדמה לי בספר שמורקמי מיזוגן אך קראתי די הרבה ספרים שלו בשביל להכיר את הסגנון ולהבין שהוא מערים עלינו קשיים בנוגע לתקשורת וזוגיות ומדגים כל מני סוגים של "ביחד".

ועם כל זאת אני מגלה במורקמי סטריאוטיפים לגבי נשים שלא הבחנתי בהם קודם בספריו. נניח בסיפור "תנהגי במכונית שלי" הא טוען שנשים משתייכות לשתי קבוצות של נהגות. או אגרסיביות מדי או ביישניות מדי. הוא קובע שהרוב ביישניות מדי וטוב שככה כי הן יותר זהירות מגברים. הוא לא אהב שנשים על ההגה אך מעולם לא אמר לאף אחת משהו כזה כי זה נראה בלתי הולם. (כנראה לכן הוא הוציא ספר שלם על כך רק כדי להוציא קיטור)..

להגיד לכם שהיה פשוט להבנה בשבילי הספר אז כלל וכלל לא. לגבי זוגיות זה בהחלט עבודה במשרה מלאה. בזמן שקראתי את רוב הספר היינו כמעט שבועיים באירופה הקלאסית ופתאום הסיפורים הקטנים הללו שקראתי ברכבות בין ערים קיבלו משמעות אחרת. ועוד לא דיברנו על נחשים וחיות אחרות שזורעות קצת מטפיזיקה בכמה סיפורים, וגם דמיון מודרך ושאר ירקות מסתוריות. מורקמי גם כשהוא פחות טוב הוא עדיין מורקמי.

*** ספר שאפשר לוותר עליו אם זה לא כוס התה שלכם. אולי גברים במיוחד כאלה שבטנם מלאה על נשים יוכלו להתחבר יותר.

המורקמי הראשון שלי משאיר אותי במקום לא ברור, ובלי הכרעה לגבי ההמשך (ותוסיפו על כך המלצת הימנעות חמורה וכללית ממורקמי מחבר מאוד טוב שאני מאוד מעריך את טעמו). אולי הייתי צריך להתחיל מהקלאסיקות הידועות שלו, יער נורווגי או קורות הציפור המכנית, אבל הספר הזה הזדמן לידי וזרמתי עם הרגע.

אז ככה, יש בו שבעה סיפורים קצרים יחסית, לא אחידים ברמתם, אחד מתכתב עם קפקא, אחד עם סיפורי אלף לילה ולילה, שני אחרים עם הביטלס. יש בהם בָּרים אפלוליים שאמורים להיות מפלט, יש מכונית סאאב 900 צהובה עם גג נפתח שבה בעל רכב מגלה את סגור ליבו בפני נהגת פאסיבית, או צלצול טלפון צורמני אחרי אחת בלילה. הקריאה משולה לצורת פירמידה: הולך ומשתבח לקראת האמצע ואז חוזר ונחלש לקראת הסוף כששלושת הסיפורים האמצעיים הם הטובים ביותר. המכנה המשותף של כל הסיפורים הוא נקודת המבט הגברית, גבר המספר על עצמו או על גבר אחר, ויחסה אל דמות נשית מיוחדת, שתמיד נוכחת-נפקדת ומשאירה לבבות בודדים, וכמיהה עזה לקשר שאבד, שנקטע, או שלא יגיע לעולם.

בשני משפטים: העלילות עצמן והסיפורים כתובים היטב ונקראים היטב, פשוטים ומושכים לקריאה, ולרוב עם סופים פתוחים. אבל חסרה איזו שורת מחץ, איזה מפנה בעלילה שיציג את הגיבור אחרת, שיראה את קו העלילה באור אחר. בשש מילים: הסיפורים זורמים, אך מרגישים חסרי פואנטה. אז זה לא ספר גרוע, הוא אפילו מתעלה פה ושם מעל לבנאלי, ואם היו חצאי כוכבים הייתי מעניק עוד מחצית, אבל ככלות הכל זה כנראה לא הטוב שבספריו.

לפני חודש-חודשיים בלימודים, מישהי סיפרה על פרידה שטלטלה אותה. היא אמרה שלדעתה חשוב ללמוד להיות לבד ובחיים לא לאבד את תחושת העצמי שלך.
מיד סיפרתי לכל הבנות שהיו בשיעור על הסיפור מ"גברים ללא נשים" בו אחת הדמויות אומרת שלדעתה, חשוב לשרוד קצת לבד, ללא זוגיות, כשאנחנו צעירים. ככל שעץ שורד יותר חורפים קשים, לבד, טבעות הגדילה שלו מתהדקות. אולי גם לבני אדם יש טבעות גדילה.
הבנות כל כך התלהבו מהסיפור, שיום אחרי זה חזרו וביקשו שאספר אותו שוב. ואכן, אני מבינה את ההתלהבות שלהן מהסיפור. יש בספר כל מיני מסרים וחוויות שכמעט כל אדם יוכל להזדהות איתן.
האמת שאישית, אני בכלל לא במקום הזה. אני בזוגיות כבר כמה שנים, ותחושות הבדידות ושברון הלב שהספר מתאר כבר כמעט זרות לי (תדפקו על השולחן כשאתם קוראים את השורה הזו). אבל, הוא בכל זאת הצליח להיכנס לי ללב, די בקלות. אולי כל דבר שמורקמי יכתוב (חוץ מ"דרומית לגבול, מערבית לשמש") יצליח להיכנס לי ללב בקלות.
יש משהו מיוחד ביחסים בין גברים לבין נשים, משהו שמורקמי הצליח לשים בדיוק עליו את האצבע ולהפוך אותו למקבץ סיפורים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו, אך כולם מעלים פחות או יותר את אותן התחושות. הקסם שלו, לדעתי, הוא שהוא גורם לקוראים להיכנס לעולם הדמיוני שהוא טווה. לשבועות אחדים הרגשתי את טבעות הגדילה שלי, הרגשתי צמדאי, הרגשתי גוססת מאהבה. זה כל הקסם.
אולי זר לא יבין זאת, אולי לצופה מהצד חלק מהסיפורים האלה ייראו כמו נונסנס משונה, אבל קוראי מורקמי ותיקים בודאות יבינו את הקסם שב"גברים ללא נשים".

הרוקי מורקמי, כמה דובר על הסופר המפורסם הזה. מסקרנות, וגם כי רציתי לקרוא כמה סיפורים ולא ספר ארוך עם עלילה אחת, קראתי את גברים ללא נשים החדש שיצא.
לא לטעמי. על אף שהתעניינתי בספר, התאכזבתי.

קובץ של 7 סיפורים לא קשורים זה לזה שמה שמשותף בין כולם הוא שיש גבר וחסרה לו האישה שאהב.
הרגיש לי שהסיפורים ספרותיים מדי והם לא בגובה העיניים לקורא הממוצע מבחינת הסאבטקסט, מה הסופר רוצה שנבין? לדוגמה: מישהי שחושבת שבגלגול הקודם היא הייתה צמדאי (סוג של דג, אל תראו תמונה בגוגל). איך אמורים להבין את המסר בזה?
עוד משהו - לרוב הסיפורים, אולי לכולם, לא הייתה פואנטה וכאילו הם נקטעו באמצע. זה הציק, כי אני קורא ומחכה לדעת מה השיא - ולפתע מתחיל הסיפור הבא.
עוד משהו שלא היה לטעמי הוא שהיו דברים מטרידים לפעמים בחלק מהסיפורים: נחשים, איש שמתעורר בלי לזכור או להבין מה זה החיים (לא מבין מילים, לא זוכר איך להתלבש ולא יודע כלום).

אני אסכם - גם הסיפורים ריקים מתוכן, גם בלי פואנטה, גם חוזרים על עצמם (גבר בלי אישה שמרגיש חסר חיים), גם לא ברור מה המטאפורות (אני מניח שיש ולא הבנתי, אבל אולי אין) וגם מטריד. לא הבנתי מה המסר, או שבכלל אין ואז מיותר לקרוא. כי הסיפורים לכשעצמם - פשוט ריק. כל מיני רעיונות שעלו לסופר בראש ולא ידע איך לפתח אותם.
לסיכום, ממליץ לא לקרוא.

למה בכל זאת 2 כוכבים ולא אחד? כי הכתיבה שלו טובה מבחינת ניסוח ושימוש במילים. היה משהו שגרם לי לרצות לקרוא עוד ולא להפסיק. גם עניין אותי תמיד מה יהיה הסיפור הבא - ובאחד הסיפורים נקודת המבט הייתה של הסופר, זה מיוחד שהוא עצמו חלק מהסיפור.
בגלל סגנון הכתיבה הישיר, הבוטה, הספרותי, הבועט, אני מתכוון לקרוא בעתיד ספר אחר של מורקמי. על פי סיפורים קצרים אני עדיין לא אשפוט סופר מצליח.

הפעם חוות דעת ללא סכנה שמא הסופר (הרוקי, הגדול, לרוב לא הפעם) יקראה.
ובכן, בגלל היות הספר פרי עטו של מורקמי הרי הוא יחשב בינוני.
סיפורים קצרים (7 במספר) שבעה גברים במצבי צבירה ומצב שונים - כולם פנויים מקשר קבוע עם אישה - ובמקרים דנן אחת הסיבות למצבם האפל, אם נזכור כי בגברים יפנים עסקינן הרי שמצבם יש להניח מתאר תמונת מצב של רבים מגברי יפן בתקופה זו.
אולם, מהרוקי הייתי מצפה לכתיבה מעניינת יותר, סוחפת יותר, מהנה - זורמת, ולא כך היא כי אם משעממת, איטית ועייפה כאדי שאריות הגבר בבארים האפלוליים לפנות בוקר.
הגברים בוכים בלילה - נוסח יפן.
www.youtube.com/watch?v=s2atQAQF-Yk