“המורקמי הראשון שלי משאיר אותי במקום לא ברור, ובלי הכרעה לגבי ההמשך (ותוסיפו על כך המלצת הימנעות חמורה וכללית ממורקמי מחבר מאוד טוב שאני מאוד מעריך את טעמו). אולי הייתי צריך להתחיל מהקלאסיקות הידועות שלו, יער נורווגי או קורות הציפור המכנית, אבל הספר הזה הזדמן לידי וזרמתי עם הרגע.
אז ככה, יש בו שבעה סיפורים קצרים יחסית, לא אחידים ברמתם, אחד מתכתב עם קפקא, אחד עם סיפורי אלף לילה ולילה, שני אחרים עם הביטלס. יש בהם בָּרים אפלוליים שאמורים להיות מפלט, יש מכונית סאאב 900 צהובה עם גג נפתח שבה בעל רכב מגלה את סגור ליבו בפני נהגת פאסיבית, או צלצול טלפון צורמני אחרי אחת בלילה. הקריאה משולה לצורת פירמידה: הולך ומשתבח לקראת האמצע ואז חוזר ונחלש לקראת הסוף כששלושת הסיפורים האמצעיים הם הטובים ביותר. המכנה המשותף של כל הסיפורים הוא נקודת המבט הגברית, גבר המספר על עצמו או על גבר אחר, ויחסה אל דמות נשית מיוחדת, שתמיד נוכחת-נפקדת ומשאירה לבבות בודדים, וכמיהה עזה לקשר שאבד, שנקטע, או שלא יגיע לעולם.
בשני משפטים: העלילות עצמן והסיפורים כתובים היטב ונקראים היטב, פשוטים ומושכים לקריאה, ולרוב עם סופים פתוחים. אבל חסרה איזו שורת מחץ, איזה מפנה בעלילה שיציג את הגיבור אחרת, שיראה את קו העלילה באור אחר. בשש מילים: הסיפורים זורמים, אך מרגישים חסרי פואנטה. אז זה לא ספר גרוע, הוא אפילו מתעלה פה ושם מעל לבנאלי, ואם היו חצאי כוכבים הייתי מעניק עוד מחצית, אבל ככלות הכל זה כנראה לא הטוב שבספריו.”
