ספר נהדר. כבוד ענק למחבר שלום בוגוסלבסקי.
לעניות דעתי חובה לקרוא מכל הסיבות שכבר הוזכרו בביקורות הקודמות שכתבו טובים ממני. רק להוסיף להם, מצאתי לצערי לא מעט נחמה בספר, דוקא בימים טרופים אלה של "מלחמה" באירן וכמה שנים שקדמו לה, של כאוס וכאילו אין תקוה ואין מחר. מסתבר שחשדנות ואיבה בעיקר דתית אבל לא רק, מלחמות אחים, סחר עבדים יהודים/נשים למטרות זנות (ע"י יהודים), חטיפת ילדים לשרות צבאי(חאפערים),הלשנות ואפילו רציחות פוליטיות היו גם/כבר אז לחם חוקנו. זה הימם והפליא ומחק לי עוד כמה אחוזים בנאיביות. מה שקורה בארצנו כיום נראה כמו המשך ישיר, כאילו ככה אנחנו וזה אופי העם שלי. לא נחמדים בחלוטין (שגיאת כתיב מכוונת).

When will they ever learn
When will they ever learn

שר בוב דילן בעצב.

גם אני תוהה אחרי שסיימתי בעוונותי לקרוא את הדבר המיותר הזה.

מאוד לא אוהב את זה והתלבטתי אם לכתוב אבלהנה התוצאה: ספר ממש לא מוצלח עם קורטוב של תלמיד מתחיל בקורס לכתיבת תסריטים. העלילה משונה ללא שום קו(הגיוני או מד"ב). הגיבורה מתוארת בשטחיות מעליבה והסוף שומט לגמרי את הקרקע תחת לרגלי..
וואו כ"כ מאכזב מסופר שכתב את "המטפלת השקטה" המבריק. ככה זה כשכותבים מאספקט של בצע כסף ולא מהלב והראש.

ספר סיפורים קסום וקוסם שראיתי בהם כאילו רעיונות שעלו בראשו של מורקמי לספרים עתידיים או ספרים שהוא החליט לא לפתח מעבר לסיפורים כאן. לכל סיפור יש נופך, רבדים ועומק שונים מקודמיו ולקרוא אותם ברצף יהא קצת לפספס את ההדגש אליו הוא מכוון(כך לפחות הרגשתי).

אוטוביוגרפיה על תחילת חייו ודרכו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה, כפי שירש (לדעתו) מאביו הקנייתי, אותו פגש רק פעמיים בחייו (אחרונה בגיל 10) וכן הסיעור שחווה בביקורו בקניה. הספר כתוב בשפה אקדמית נקיה ומדודה גם כדי לצלוח כנראה מהמורות כמו גזענות ומגוון דעות אישיות שעלולות להתפרש שלא בדרך המסוימת שהוא היה רוצה.
אימו (הלבנה) שעיצבה וניצבה לצידו כל חייה וכך גם סבתו, הן מובנות מאליהן, כמעט כך גם אשתו מישל המוזכרת רק בדף האחרון, אביו לעומתן מקבל את כל הקרדיט.
כל אחד והעדיפויותיו הוא..

הרוקי מורקמי הוא הסופר היחיד לאחרונה שעושה (לי) את הקסם. ככל שהוא מתבגר, כמו מרביתנו, כך הוא משתבח אקספוננציאלית.
תמיד הוא מזכיר לי את האדם שקופץ מפסגה לפסגה ואין שני לו ביכולתו זו.
הספר הזה, כמו מרבית קודמיו הוא עילוי. יהלום צרוף ומיוחד.
תענוג גדול היה לקרוא אותו.

סיפור נדיר ומפעים שנכתב פעם בדור.
הסף הכי קרוב למושלמות.

כבוד לסופרת, למתרגמת מיכל סלע ולכותבת אחרית דבר אורית ואקנין-יקותיאלי.

סיפור אפור מדכדך אבל לא סמיך, על מקרה (דגש על מקרה) יותר מורט עצבים ממותח, כתוב (לדעת הסופר כנראה) במיומנות המקצוענית הראויה: מרוחקת, כדי שלא אתבלבל לחשוב שהכותב המקצועני היה/נגע/משתייך למעמד הנמוך (והגדל מיום ליום) שבקושי חי בפרברי יונייטד סטייקס. הוא רק מכיר את החומר עליו.

הסיפור הוא על אישה שהחיים התאכזרו אליה כילדת אומנה שהוריה ויתרו עליה בגיל 9 וטופלה ע"י שרותי הרווחה הזדוניים והמרושעים, ועד לקרות המקרה המסופר, כשהיא כבר בת 31, בוגרת קולג', נשואה ואמא לתינוק בן יומו. בקיצור הצליחה להתגבר על כל הקושי הנורא, הלא אנושי והבלתי אפשרי של חייה התחיליים. ברור שהיא יפה וחטובה ולא פראיירית, מה שעוזר לה במלחמת הקיום ובשרידותה.
גם זה שהיא נאנסה מסופר בלחישה, כמעט בנועם, כאילו לא ארוע מזויע וטראומתי, למרות שזהו קו העלילה השני בספר.
ייאמר לזכותו של הסופר, שע"פ הכתוב בגב הספר הוא מעוטר בהרבה פרסי "הטוב ביותר" "הנמכר ביותר" וכו'.
איכזבני בלשון המעטה. לוא זה היה נכתב מהלב ו/או הבטן ורצוי ע"י אישה, ייתכן והכל היה נראה אחרת.

מודה ומתוודה, אני אוהב את כתיבתו וכל ספריו של אמיר גוטפרוינד.
זה היה היחיד שלא קראתי והאוירה המאד זחוחה בארץ, של יום השואה 2019 התאימה במקרה, בול בפיתה.
מחד לא נעים להתרפק ולהנות מספר בנושא כזה אבל מאידך כשמרגישים שמישהו כאילו קורא קטעים נרחבים מהעבר שלך ומזדהים כ"כ עם הכתוב, איך אפשר שלא.
הספר אדיר. מאוד ריאליסטי, חודר ומתאר בדיוק את ההויה המעיקה של הדור השני של ניצולי השואה ואת המציאות הסבוכה שבה אנו חיים לצד השואה, בכתיבה מלאת המון חן, הומור (גם שחור) והכלה סלחנית בלי סוף.
גם ההבנה של גוטפרוינד בסופו של דבר, שהשואה קרתה ונעשתה ע"י אנשים רגילים, מן השורה, שבד"כ חזרו אחרי "יום עבודה" של רצח המוני מבעית ומזוויע לזרועות רעיותיהם, לילדיהם הרגילים וחבריהם, רק מחזקת את העובדה שהשואה עוד תחזור ותתחולל כך או אחרת.
מגה מבהיל, מחריד ונורא. מעורר תהיות ועוכר שלווה עתידית על אמת.