אני מנסה לשים את המילים בזהירות, לדייק אתם. כי עד סוף הספר ניסיתי להבין מה הרווחתי, מה הוספתי לי. ומי זה big mighty Hemingway . ואולי זה מה שגרם לי להמשיך לקרוא ולא לוותר. כמו קוביית פלא שממשיכים לסובב ולסובב בלי להרים ידיים עד שמצליחים . יש לציין שבסוף הספר הרגשתי נעים כמו מישהו שנמצא בתוך אווירה אחרת, עולם אחר. לא העולם שלי , בהחלט לא המאה שלי. אבל משהו שונה. ואולי ככה נראה העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הלך המחשבה שאם תבוא אהבה שתבוא, ואם תלך שתלך. שום דבר לא שווה לשמור עליו או להילחם עליו . פשוט להיות!
כל העלילה מנקודת מבטו של ג'ייק גיבור מלחמה שנפצע בדיוק במקום שגרם לו להיות אימפוטנט. שמאוהב כמו כולם בברט ליידי אשלי שמאורסת למייק אך בהחלט יכולה להיות עם כולם באותה נשימה כי כולם מאוהבים בה. רוברט כהן שהוא היהודי העגום בסיפור שאף אחד לא ממש אוהב אבל גם אף אחד לא מצליח להיפטר ממנו. ויש עוד כמה כוכבים שכמו פאזל משלימים את האווירה.
הספר שלכאורה נראה שטוח כמו פלקט, בלי עומק נראה לעין כנראה נכתב בכוונה על ידי המינגווי בצורה הזו כדי להמחיש את זריקת העול, הפורקן , השעמום מלא לעשות כלום כל היום. בעיקר מלא לתכנן כלום. לזרום כל יום ביומו עם השמש הזורחת ולהנות מהאי עשייה. מהנהנתנות הגדולה. לשתות עד כלות, להסתובב במסיבות ובארים, לעשן ולרקוד ולהיות איפה שרוצים, מתי שרוצים. אף אחד לא מחוייב לשום דבר. (מפה זה נראה ללא תוחלת, ויש רצון לשאול תמידית איפה המנה העיקרית בספר, מתי היא תגיע, וכנראה זו הגאוניות. היום אנחנו כל כך עסוקים כל הזמן בלעשות משהו שכמעט לא קיים רגע בלי למלא אותו בעשייה במשהו.)
וכך חבורה שלמה של כמה גברים ואישה אחת עוברים במשך 283 דפים מרחוב פריזאי כזה או אחר. סיור של ממש בפריז על כל רובעיה ההומים או השקטים ועל כל מלונותיה המפוארים או מהרובעים המפוקפקים. יש פה הכל מכל. עוברים מבאר, לפאב, למסעדה, למונית, לשנ"צ, לרומן שהתחיל ושנגמר, מרוממות רוח מטורפת לשיכרון מאלכוהול ולשיברון לב. וכך החיים המשעממים של החבורה על כל גוונייה זזים ממשבצת אחת לשנייה. קודם בפריז ואז החליטו לרדת לספרד לפייסטה של פעם בשנה כשהשוורים יוצאים לרקוד את מלחמתם ומקפחים חייהם בהרבה דם עם סדינים אדומים והרבה אלימות וחגיגה אל תוך הלילה.
אי אפשר שלא להבחין שהספר ישן נושן, אי אפשר לא להבחין שיש פה זרימה נהדרת של כתיבה נהדרת של המינגווי. הכל תפור ומהודק בכוונה. הקונוטציות כנראה לקוחות מהתקופה ההיא. הסטריאוטיפ על היהודי, האמריקאי, הספרדי. הצורה שכתבו על "זרים" . מי הם הזרים, הגולים, אמריקאים בפריז, אנגלים וצרפתים בספרד...ערבוב שלם אחרי המלחמה. מי אוייב ומי חבר?
ולפי הספר לא ממש אכפת מי הוא מה, אם אתה רוצה להרגיש חשוב ולקבל קצת יחס פשוט תפזר כסף במקומות הנכונים ויזכרו אותך.
אין פה הרבה חוץ מתחושה של דור שהולך לאיבוד בלי למצוא את הדרך. וגם אם הם מרוששים, אף אחד לא ממש מתרגש. מחר יום חדש ומחר תמיד תזרח השמש.
פשוט קלאסיקה...או שאוהבים או שלא.
![וזרח השמש [מהדרות 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/965946.jpg)

















