ובכן, מדובר בספר פולחן. "כולכם דור אבוד" - מילותיה האל – מותיות של גרטרוד סטיין נאמרים ברומן על ידי ברט ליידי אשלי - הפאם פאטאל של העלילה.

המינגווי מתאר כאן את חיי הבוהמה של כל מיני גולים(מרצונם) בפריז שלאחר מלחמת העולם הראשונה. נראה שסיטואציות רבות נלקחו מחייו האמתיים של המינגווי והבראנז'ה שלו, כמו למשל הנסיעה לפסטיבל סן פרמין בפמפלונה שבספרד. מלחמות הפרים, הבגדים הססגוניים של המטדורים, ההמונים החוגגים ברחובות, מוסיקה וריקודים סביב השעון, התרוממות הרוח הכללית (האם כל זה מסמל בספר את גישת "אכול ושתה כי מחר נמות"?) – האמת עשה גם לי חשק לבקר שם, בפיאסטה הזאת שנמשכת שבוע שלם.

הגיבור של הספר הוא ג'ק בארנס, אמריקאי, שכמו המינגווי עצמו, התנדב להילחם בצבא האיטלקי במלחמה הגדולה. הוא נפצע באיברי המין – "הקרבת יותר מחיים" אמר לו בעת אשפוזו קצין איטלקי. הוא עובד כעיתונאי ופשוט מדווח – כי אינו מסוגל לכתוב משהו יותר מזה, ספרים למשל. כי אולי הכתיבה תציף אל פני השטח גם את הפצע הנפשי שלו, שלא טופל ועשוי להביא אותו לקריסה. אז פשוט "לא מדברים על זה".

כמובן שבמצבו הוא לא יכול לממש את אהבתו לברט (ואולי זה אפילו עדיף בשבילו בהתחשב באיך שאלה שכן ממשים גומרים בסוף) או לכל אישה אחרת. מן הסתם התסכול כאן מובטח והוא תוקף אותו בעיקר בלילות.

תחילת הספר מתרחשת ברחובות פריז של שנות ה -20. אגב זה מדהים. פשוט מעניין לעשות טיול שם ממש בעקבות המינגווי.
מה שעוד מעניין זה שהרומן מתחיל דוקא מתיאור חייו של רוברט כהן – סופר יהודי אמריקאי. כהן, בנוסף לתיאורו בספר כאדם בלתי נעים, מקבל שפע של יחס מבזה על עצם היותו יהודי. קראתי פעם שבשנות ה -20 של המאה הקודמת לבוז במידה "סבירה" ליהודים היה בגדר "modish" - טרנדי בחברה הגבוהה. אולם לאחר שמכירים את שאר הדמויות, כהן דווקא מצטייר לא ככזה גרוע בסוף.

ליידי ברט אשלי מייצגת את החופש המיני של שנות ה-20 העליזות . כל הדמויות הגבריות של הרומן מאוהבות בה. היא מנצלת את יופייה, יכולתה לתמרן את הגברים, את אישיותה ומיניותה לסיפוק דחפים רגעיים. ליידי אשלי היא מונומנט לאגואיזם קיצוני, אי יציבות נפשית, אבדן ערכים והרס עצמי מתמשך. דמותה אגב מבוססת על אישיותה של ליידי דאף טוויזדֶן – גם היא בת אצולה אנגלית הוללת.

בכלל, כל הדמויות בספר עסוקות בהרס עצמי. שתייה בלתי נגמרת, היעדר תחושת אחריות, בטלה, דקדנס ודיבורי סרק תופסים את רוב היום של רובן. תחילה לא הבנתי מדוע הדיאלוגים כל כך סתמיים לכאורה, עד אשר התחוור לי כי הם מייצגים את היעדר המשמעות של הדור האבוד.

המינגווי יודע לכתוב. תיאורי ימי הפיאסטה נהדרים. תחושת העצמה, האנרגיה של הפרים ושל בני האדם שעבורם הקורידה היא הכל באים כקונטרסט נוקב לניוון הכללי של חיי בארנס וחבריו.

הרומן הזה ללא ספק אמיץ ופרובוקטיבי, בטח ביחס לזמנו. אולם לא יכולתי שלא לחשוב שהחיים האלה, הריקים מתוכן הם לגמרי הבחירה של רוב הדמויות. הרי בזמן שאותם נציגי הדור האבוד עוברים מפאב אחד למשנהו, ממסעדה אחת לשנייה, יש ברקע אנשים שחיים את חייהם ומוצאים בהם משמעות כל יום. החל מאותם עובדים עצמם שמשרתים את אנשי הבוהמה האבודים לכאורה האלה. פועלים, עובדי מלון, אפילו אנשים שמקימים את הפסטיבל עצמו ומגדלים את הפרים. האם עצם הבטלה וההתעסקות הבלתי פוסקת בעצמם הם הם המביאים את הדמויות לתסכול וייאוש? אישית, כנראה הייתי משתגע ומתנוון אילו הייתי חי ככה לאורך זמן. לבארנס עצמו יש סוג של סיבה מוצדקת – אפשר להבינו כמובן – אבל מה עם כל השאר?

אז בסופו של דבר מדובר ברומן פורץ דרך, פותח פצעים שטרם הגלידו וכנראה שלא יתרפאו לעולם, גורם לחשוב, לתהות ולהרגיש. כשרונו של המינגווי בהחלט ניכר שם. זהו גם ספר שנותן תחושה ארכאית מאוד ומודרנית ורלוונטית בו זמנית. עם זאת, מצאתי שזהו יותר תיאור ריאליסטי של המיליה בו המינגווי הסתובב ולא של החברה בכללותה.

ובכל זאת, כל זה הביא אותי לידי הרהור: כמה מצעירי ארצנו יהיו חלק מהדור האבוד של ימינו?...

סיפורם של קבוצת גולים אמריקאים ואנגלים בשנות השלושים לחייהם בפריז ובספרד.

חלקו הראשון של הספר מתרחש בפריז בשנות העשרים הסוערות של המאה הקודמת. זו תקופה שכתבו עליה רבים נוספים. הוא מתאר את חייהם ושגרת היום היום של הדמויות שבדרך כלל מתרחשת בבר או מסעדה, תמיד יש יין טוב ומשקאות אלכוהולים אחרים וארוחות גדולות. אנחנו מתוודעים למערכות היחסים והאינטראקציה בין הדמויות.

המספר הוא ג'ייק בארנס, הוא נפצע במלחמה באיבר מינו והפך אימפוטנט. בנוסף הוא גם שתיין גדול.
הוא מאוהב בברט, ליידי אשלי ואפשר לומר שהיא הדייזי (גטסבי הגדול) של הקבוצה. ג'ייק לא היחיד שמתאהב בה, כולם מתאהבים בה.
הארוס שלה הוא מייק, בדיוק פשט את הרגל. הוא מטביע את התסכול ואת עצמו בים של אלכוהול וכשהוא שיכור הוא בן זונה לא קטן.
רוברט כהן הוא יהודי, מתאגרף לשעבר, סופר. גם כהן אוהב את דייזי, ואותו לא כל כך אוהבים.
ויש את ביל, עוד סופר.

החלק השני מתרחש בספרד, בעיירה פמפלונה.
הקבוצה החליטה לצאת לחופשה ולהמשיך לחגוג בפייסטה גדולה סואנת וצבעונית במשך שבעה ימים של טירוף ושכרון חושים, מוסיקה וריקודים, מלא יין, מלחמת שוורים, מעט מאוד שינה וללא דאגות בכלל. הקבוצה תעבור ממקום למקום בחיפוש אחר הריגוש הבא בלי לשאול יותר מידי שאלות, בלי לדאוג הרבה ופשוט להנות מהאי עשייה.

על רקע הנוף הספרדי והחגיגות של הפייסטה המינגוויי מתאר את שגרת היום היום של הקבוצה וממשיך עמוק יותר אל עולמם הפרטי האישי של כל אחד מהם ואל הדרמות הקבוצתיות, כולם במשבר. הוא כותב על על בריחה מהמציאות, מהצרות והבעיות, מהחיים המשעממים והריקים ותחושות התסכול, על פורקן וניפוץ האשליות ובעיקר ניפוץ האופטימיות, על אהבה ושברון לב. קשה שלא לחשוב על הפייסטה כעל משל לחיים של אותו דור אבוד.

הכתיבה של המינגוויי אותנטית, ראליסטית והיא מונגשת בפשטות, נקייה ממניירות ודאווינים וחרטא. אשכרה אפשר לשמוע את מוסיקת הג'אז מתנגנת במהלך הקריאה, לצד דברים אחרים כמו תחושות חרדה, אבדון ובלבול. מקבלים תמונה יפה של הנוף, של האווירה, של אותו דור אבוד.

בעזרת כתיבה ציורית שאיתה נרקמות המילים לכדי תמונה אחת גדולה של אותה תקופה, של רחובות פריז ושל ספרד הצבעונית, של הנופים והכיכרות, של המסעדות והאנשים, הריחות המאכלים והמשקאות, המינגוויי מצליח להפיח חיים בעולם ישן שעבר לנגד עינינו. צעדתי יחד עם הדמויות ברחובות פריז וספרד והייתי עד לנופים היפים, הייתי נוכח בפייסטה, במסיבות ובמלחמת השוורים, הרחתי את הדם ואת הריוחה ושמעתי את שאגות הקהל ורעש ההמון.

אני מנסה לשים את המילים בזהירות, לדייק אתם. כי עד סוף הספר ניסיתי להבין מה הרווחתי, מה הוספתי לי. ומי זה big mighty Hemingway . ואולי זה מה שגרם לי להמשיך לקרוא ולא לוותר. כמו קוביית פלא שממשיכים לסובב ולסובב בלי להרים ידיים עד שמצליחים . יש לציין שבסוף הספר הרגשתי נעים כמו מישהו שנמצא בתוך אווירה אחרת, עולם אחר. לא העולם שלי , בהחלט לא המאה שלי. אבל משהו שונה. ואולי ככה נראה העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הלך המחשבה שאם תבוא אהבה שתבוא, ואם תלך שתלך. שום דבר לא שווה לשמור עליו או להילחם עליו . פשוט להיות!

כל העלילה מנקודת מבטו של ג'ייק גיבור מלחמה שנפצע בדיוק במקום שגרם לו להיות אימפוטנט. שמאוהב כמו כולם בברט ליידי אשלי שמאורסת למייק אך בהחלט יכולה להיות עם כולם באותה נשימה כי כולם מאוהבים בה. רוברט כהן שהוא היהודי העגום בסיפור שאף אחד לא ממש אוהב אבל גם אף אחד לא מצליח להיפטר ממנו. ויש עוד כמה כוכבים שכמו פאזל משלימים את האווירה.

הספר שלכאורה נראה שטוח כמו פלקט, בלי עומק נראה לעין כנראה נכתב בכוונה על ידי המינגווי בצורה הזו כדי להמחיש את זריקת העול, הפורקן , השעמום מלא לעשות כלום כל היום. בעיקר מלא לתכנן כלום. לזרום כל יום ביומו עם השמש הזורחת ולהנות מהאי עשייה. מהנהנתנות הגדולה. לשתות עד כלות, להסתובב במסיבות ובארים, לעשן ולרקוד ולהיות איפה שרוצים, מתי שרוצים. אף אחד לא מחוייב לשום דבר. (מפה זה נראה ללא תוחלת, ויש רצון לשאול תמידית איפה המנה העיקרית בספר, מתי היא תגיע, וכנראה זו הגאוניות. היום אנחנו כל כך עסוקים כל הזמן בלעשות משהו שכמעט לא קיים רגע בלי למלא אותו בעשייה במשהו.)

וכך חבורה שלמה של כמה גברים ואישה אחת עוברים במשך 283 דפים מרחוב פריזאי כזה או אחר. סיור של ממש בפריז על כל רובעיה ההומים או השקטים ועל כל מלונותיה המפוארים או מהרובעים המפוקפקים. יש פה הכל מכל. עוברים מבאר, לפאב, למסעדה, למונית, לשנ"צ, לרומן שהתחיל ושנגמר, מרוממות רוח מטורפת לשיכרון מאלכוהול ולשיברון לב. וכך החיים המשעממים של החבורה על כל גוונייה זזים ממשבצת אחת לשנייה. קודם בפריז ואז החליטו לרדת לספרד לפייסטה של פעם בשנה כשהשוורים יוצאים לרקוד את מלחמתם ומקפחים חייהם בהרבה דם עם סדינים אדומים והרבה אלימות וחגיגה אל תוך הלילה.

אי אפשר שלא להבחין שהספר ישן נושן, אי אפשר לא להבחין שיש פה זרימה נהדרת של כתיבה נהדרת של המינגווי. הכל תפור ומהודק בכוונה. הקונוטציות כנראה לקוחות מהתקופה ההיא. הסטריאוטיפ על היהודי, האמריקאי, הספרדי. הצורה שכתבו על "זרים" . מי הם הזרים, הגולים, אמריקאים בפריז, אנגלים וצרפתים בספרד...ערבוב שלם אחרי המלחמה. מי אוייב ומי חבר?
ולפי הספר לא ממש אכפת מי הוא מה, אם אתה רוצה להרגיש חשוב ולקבל קצת יחס פשוט תפזר כסף במקומות הנכונים ויזכרו אותך.

אין פה הרבה חוץ מתחושה של דור שהולך לאיבוד בלי למצוא את הדרך. וגם אם הם מרוששים, אף אחד לא ממש מתרגש. מחר יום חדש ומחר תמיד תזרח השמש.

פשוט קלאסיקה...או שאוהבים או שלא.

אפשר להתווכח על משמעות היצירה העל-זמנית של ארנסט המינגווי. לערוך השוואות בין הרומנים השונים שפרסם ולהתאמץ להרכיב את אישיותו של הסופר דרך המילים. את “וזרח השמש” שיצא לאור ב1926 עדיין חוקרים ומלמדים באקדמיה ורבים מהסטודנטים לספרות שנה ראשונה נהנים להזיל ריר שמזכירים את שמו בחברתם. לא פעם היתי נוכח לשיחות בין חובבי ספרות מייאשים שמתיחסים לרומן הזה כאבן דרך בטיפוס הדמיוני לאולימפוס הספרותי שלהם. יש לגשת ליצירה של המינגווי בלי כל ציפיות לתגליות או סודות בין השורות. יצירה זו בעיני שלי, ובעיני רבים, מיצגת כתיבה המינגווית אופיינית. שונה בהחלט מסגנון הכתיבה של בני דורו. הרבה יותר פשוט לכתוב מילים מאופרות ומסובכות עמוסות במסיכות כדי להרשים את הקורא הנפוץ. לכתוב פשוט זה לא כל-כך פשוט. המינגווי עושה זאת. כל-כך פשוט וקולח. המינגווי, בתיאורים ראליסטיים, מציג את הדור האבוד בחיפוש אחר חוויות וריגושים בערים אירופאיות. גבריות, אהבה, ניכור ואכזבה ברומן שיש לו משמעות תרבותית מעבר לחוויה ספרותית.

בואנ'ה כולם במצב על הפנים, אבל איזה יופי העל הפנים הזה.

אני כותבת את הביקורת זמן מה אחרי שסימתי לקרא את הספר. יש משהו בכתיבה של המינגווי שמקשה עלי לזנוח את ספריו גם אם הם מעלים אצלי תגובה רגשית או מחשבתית לא נעימה לפעמים.שכרי בא עם סיום הקריאה והשובל האיכותי שנמשך אחריה. אז איך מתארים תחושות של ריק, אובדן ובזבוז שבאים אחרי מלחמה איומה כמו מלח"ע 1? המינגווי מתמודד עם זה באופן מרשים בעזרתם של חבורת שתיינים צינית, לא פעם אכזרית שלא יודעת לזנוח דיעות קדומות שלא יודעת את נפשה ולא הגיעה לשום תובנות חיוביות. אין להם מטרות מוגדרות הם פשוט נסחפים מפה לשם שורפים את כספם וזמנם בנסיון ליצור רעש ומחיצה בפני חשבון נפש אמיתי. גם אלה, אומר המינגווי הם קורבנות אבודים של מלחמה.במיוחד כי לא ידעו לעשות "לימונדה".המינגווי עצמו, אם אני טועה, היה לכוד במידה כזו או אחרת באותו סחרור. היחידי שפעל היה דווקא מתאגרף יהודי הזכה ליחס מבזה מהחבורה. הוא היה זה שהכניס סנוקרת בפניו של אחד ואח"כ עזב. ראיתי בזה תגובה חיובית שלא ניערה את החבורה ממצבה התודעתי העגום והזחוח. אותו בחור גם היה היחידי שהתקשה להנות במלחמת השוורים וזכה בשל כך לתגובות משפילות כי היכולת להנות מרצח הפרים ומדם היה כמעט ערך עליון שככל שאתה מביע יותר בקיאות והנאה אתה זוכה ליותר תגובות חיוביות בחבורה הזאת.נראה כאילו המנגווי משקף מצב שלא משאיר הרבה תקוות שיש מי שיעשה הכל למנוע את המלחמה הבאה.לא יודעת אם לזה התכוון המינגווי אבל זה לא משנה לי אני מתפעלת מיכולת הכתיבה שלו מהבנתו הדקה ברגשות אנושיים ויכולתו לבטא אותם.